מדחס שנפל ברוח שאינה מצויה

שאלה:

שלום וברכה,
ביום ראשון שעבר היו רוחות עזות באזורינו, אינני יודע אם בהגדרת ההלכתית היו "רוח שאינה מצויה" אבל בודאי שהיו חריגות והן מגיעות לעתים רחוקות מאוד עד שאינני זוכר מתי היו כאלה רוחות באזורינו. הרוחות קרעו סככות מחוברות עם ברגים והזיזו גם עמודים שהיו מחוברים עם בטון.
בחצר שלי יש מחמם מים של בריכה שהוא בערך בגודל של מדחס של מזגן 2 כ"ס (כך הוא גם נראה) – הוא כבד מאוד וקשה מאוד להזיז אותו – אפי' בדחיפה וכ"ש להרימו.
המחמם מים היה מונח על גדר בטון של חצר שלי, והגדר הוא בגובה בערך של קומה וחצי מהחניה שלי. הוא לא היה מחובר בברגים או משהו אחר שיחזיק אותו, וגם לא היה מחובר בצינורות כי הוא לא בשימוש בעונה זו. לא חשבתי שצריך להבריג אותו כי הוא היה כ"כ כבד כמו שרוב המדחסים של המזגנים לא מחוברים. (אינני יודע אם זהו לפי התקן, אבל זהו המציאות).
בסופו של דבר, באותו ערב, המחמם מים עף ברוחות העזות ונפל על שמשה קדמית של רכב שחנה בחניה מתחתי ושבר אותה.
הרכב אינו בבעלות אחד מהשכנים אלא של אדם ששוכר מחסנים עבור חנות (אגב, החנות מפריעה לפחות לחלק מהשכנים והכניסה לחנות היא רק דרך חניה פרטית של הבנין וגם מביאה הרבה מכוניות שנכנסות לחניה בלא רשות).
השאלות הם כדלהלן:
א. האם הרוח נחשבת כרוח שאינה מצויה או שהיה עלי לחשוש שמא תגיע רוח כזאת פעם בכמה שנים.
ב. את"ל שזהו רוח שאינה מצויה, האם היתה פשיעה בהנחת המחמם מים באופן זה למרות כבדו. (מה קובע את הפשיעה, האם מה שלפי ראות עיני בני אדם לא היה נחשב כפשיעה? או שמא הייתי צריך לשאול מומחה).
ג. על הצד שאני פטור מהטעמים האמורים, האם יש לחייב אותי מצד "נהנה" שייתכן שהמחמם לא ניזוק מחמת שנפל על הרכב ולא על רצפת האבנים. באופן שהיה נופל על האבנים ייתכן שהיה ניזוק. (בינתיים לא נראה לי שקרה כל נזק למחמם מים, אבל עדיין לא בדקתי אותי לעומק).
האם יש לחייב משום נהנה גם על הספק? ועוד האם הנזק עצמו גרם את ההנאה, או מה שנפל על הרכב ולא על הרצפה, והרי הרכב לא ניזוק.
ד. על הצד שאני חייב משום פשיעה או שאינו מוגדר כרוח שאינה מצויה, האם מה שבעל הרכב חונה שלא ברשות (הוא חנה שלא במקום חניה מסודרת אלא על המדרכה, ובנוסף על כך כאמור, חלק מהשכנים מתנגדים לעצם קיום החנות) האם יש בזה סיבה לפטור מצד חיוב הנזיקין (אם אינני חייב מצד נהנה)?
ה. אם אני חייב מצד נהנה, איך אפשר לשום כזה דבר?
יישר כח

תשובה:

שלום וברכה,

אם מדובר שמזג אויר חריג שלא מצוי כל שנה, ולא עלתה על דעתך שהמנוע ייפול על ידי הרוח – אתה פטור מתשלום. ופטור גם מתשלום 'נהנה'.

אם המזג אויר לא היה חריג, ורוח חזקה של חורף יכולה להפיל את המנוע אתה חייב לשלם.

בהצלחה.

מקורות:

בשו"ע סימן תיח סעיף ט מבואר שאם הניח אש ובאה רוח מצויה והוליכה את האש, חייב בעל האש על הולכת הרוח. ואם באה רוח שאינה מצויה והוליכה את האש, פטור המזיק. וכתב הרמ"א שאם הדליק אש בשעה שיש רוח שאינה מצויה חייב בעל האש על הולכת הרוח. והרמ"א חזר על משנתו גם בסעיף יא.

הסמ"ע (שם ס"ק ט) הביא את דברי המגיד משנה (נזקי ממון פי"ד ה"ז), "רוח שאינה מצויה, ר"ל שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אף על פי שהוא בא בעיתים הרבה, ואצ"ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעיתים רחוקות". הרי לנו שכל רוח חזקה שלא אמורה להיות באותה העת דינו כרוח שאינה מצויה.

בגמרא ב"ק ו, א אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, דינו כאש וחייב. ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בזמן הנפילה פטור – שו"ע סימן תיא, ב.

ויש לדון אם הניח אבנו סכינו ומשאו לשנה ויתר, וברור שבתוך הזמן הארוך יהיה גם רוח חזקה שמנשבת כמה פעמים בשנה, האם נגדיר כרוח שאינה מצויה שפטור המזיק שכיון שבשעה שהניח לא נשבה הרוח, ואח"כ הגיעה הרוח שאינה מצויה, אינו מתחייב על הרוח שאינה מצויה. או שמא נאמר כיון שידוע שתגיע רוח חזקה לעיתים קרובות, והניח את אבנו לזמן ארוך שודאי תפיל רוח חזקה, הרי זה כהניח בזמן שנושבת רוח חזקה, וחייב על הרוח.

ומסברה נראה שאם מניח לזמן ארוך וידוע שתגיע רוח חזקה שרגילה לבוא מידי פעם, חייב המזיק ודינו כהניח בזמן שיש רוח חזקה. ומה שאמרו שפטור ברוח שאינה מצויה מדובר שהניח לזמן קצר ולא היה אמור להיות רוח באותו זמן. אבל אם ידוע שהרוח תגיע בתוך הזמן חייב.

וראיה לדברינו מדברי השבות יעקב ח"א סימן קלו והובא בפת"ש סימן תיח ס"ק ב גבי אדם שנסע בעגלה שעמוסה בצמר גפן, ונוסע בעגלה הדליק אש כדי לעשן טאבק, ונפלו כמה ניצוצות בתוך העגלה, ובעל הצמר גפן מיחה בו שיצא מהעגלה בזמן שמעשן כדי שלא ישרוף את הסחורה. ואח"כ באה רוח שאינה מצויה ונפלו ניצוצות לתוך הצמר גפן ונשרף כל הסחורה. ופסק השבות יעקב שחייב לשלם על נזקי האש, כיון שראה אח"כ שהגיעה הרוח שאינה מצויה והיה לו לסלק את האש. ובפרט שמיחה בו שיסלק. עכ"ד. מבואר בדברי השבות יעקב שאף שהניח בזמן שלא נשבה רוח ואח"כ באה רוח שלא הייתה מצויה באותו זמן, חייב לסלק את האש. וכל שהיה לו זמן לסלק ולא סילק חייב. ובפרט שהתרו בו ואז הו"ל לאסוקי אדעתא כשהתחזקה הרוח שהאש תשרוף את הסחורה. ומכאן יש ללמוד כ"ש שאם מניח לתקופה ארוכה ויודע שבחורף ינשבו רוחות חזקות שמצויות כמה פעמים בשנה, שחייב לסלק לפני שתגיע הרוח, ואם לא סילק חייב על הנזק, כדין אדם שהניח בזמן שהרוח שאינה מצויה כבר נשבה. והפטור של רוח שאינה מצויה נאמר דווקא שהניח בזמן שלא היה רוח, ולא אמורה להגיע רוח, והגיע רוח ולא הייתה לו אפשרות לסלק.

ולכן אם המתקן שהונח על גבי הכותל עלול ליפול על ידי הרוחות של החורף חייב על נזקי המתקן מדין אש.

אם המתקן מונח בצורה יציבה והרוחות החזקות של החורף לא אמורות להפיל את המתקן, אלא שאירע שהרוחות היו חזקות מהרגיל והמתקן נפל, בעל המתקן פטור.

חיוב תשלומים מדין 'נהנה'

במקרה שהגיעו רוחות שלא מצויות כלל ובעל המתקן פטור על נזקי הרוח, יש לדון אם נפל על שמשה של רכב והרכב ניזוק, אבל הרכב בלם את המכה של המתקן והמתקן לא התקלקל, האם חייב בעל המתקן לשלם על הנזק מדין 'נהנה'. וכמו שמצאנו בגמרא נה, ב שאם נפלה לגינה על הפירות של חברו ונהנית הבהמה שלא נחבלה מגופה, חייב בעל הבהמה לשלם מדין 'נהנה'. וא"כ יש לדון האם גם כאן נחייב מדין נהנה. 

בגמרא ב"ק קא, א קוף שצבע בגד על ידי סמנים של אחר, מבואר בגמרא שבעל הבגד לא צריך לשלם על הצבע, למרות שנהנה מהצביעה של הבגד. והקשו בתוספות ד"ה או, מדוע לא יצטרך לשלם מדין נהנה. ותירצו תוספות א: שחיוב נהנה חל רק אם נהנה על ידי מעשה שלו או מעשה של בהמתו, או שגופו נהנה על ידי פעולה של אחר. אבל אם ממונו נהנה על ידי מעשיו של אדם שלישי, ולא על ידי עצמו ולא בהמתו, אין חיוב של תשלומי נהנה. ולכן גוי שצובע צמר של אחד בסממנים של אחר, שאין כאן הנאת הגוף, ואין פעולה של בעל הבגד או בהמתו של בעל הבגד – אין חיוב נהנה. עוד תירצו התוספות ב: שבצבע לא נחשב הנאה כיון שאין זה אלא נוי בעלמא.

נמצא שלפי תירוץ א שבתוספות אם גורם שלישי השביח את ממונו בממון של אחר, אין חיוב נהנה. ולכן הרוח שהפילה את המדחס והמדחס ניצול על ידי הרכב, אין כאן פעולה של בעל המדחס, ולא חייב לשלם לבעל הרכב מדין נהנה. אולם לתירוץ השני כאן שישנה הנאה ממשית חייב לשלם. הרא"ש (ב"ק ט, יז) הביא את תירוצו הראשון של התוספות. וכן הוא ביש"ש (ב"ק ט, כח). מבואר שיטתם כתירוץ הראשון שצריך שגופו יהנה, או שתגיע הנאה על ידי מעשיו. אולם הש"ך סימן שצא ס"ק ב צידד יותר כתירוצם השני של התוספות. וסיים הש"ך שזה ספיקא דדינא ותלוי בשני תירוצי התוספות ואין להוציא מהמוחזק.

ולכן אם המנוע נפל על ידי רוח שאינה מצויה כלל, וניזוק הרכב ןניצול המנוע, לפי התוספות בתירוץ הראשון וכן לפי דעת הרא"ש והרש"ל אין לחייב, ופסק הש"ך שמספק לא מחייבים.