שאלה:
בסד
שלום נודע שיש לי אחות למחצה היא חילונית אנחנו חרדים האם מותר לי לראותה מה הדין בינינו כיצד אמור להתייחס אליה מבחינה הלכתית ?
תודה רבה סליחה מראש פשוט בסערת רגשות.
תשובה:
האירוע בודאי מרגש מאוד, אני נרגש יחד איתך. האחות מאב או מאם היא אחותך לכל דבר וענין, וכל הכללים הנהוגים באחות נהוגים גם בה.
אמנם מחיבוק ונישוק יש להמנע, בכל אחות.
מקורות:
בשולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיף ז כתב: "המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים". וראה שו"ת אגרות משה ח"ב סי' קמד שאין להקל בזה אלא עד גיל 11 שנים, ויש שהחמירו בזה כבר מגיל 6.
וראה עוד שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קלז שכתב:
ובדבר לנשק לקרובות, הנה היתר ממש הוא רק אב לבתו ובת בתו ואם לבנה ובן בנה, ולהקרובות שע"י קידושין הוא איסור גמור, וכן לבת אחיו ובת אחותו ושני בשני הוא איסור גמור, וצריך למחות שהרי יש לאדם להן תאוה והרהור. ולאחותו ואחות אמו נמי כתב הרמב"ם בפכ"א מאי"ב ה"ו שאע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל ה"ז מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים הוא וכן הוא בש"ע /אהע"ז/ סימן כ"א, אבל משמע מלשון זה שאינו אותו האיסור של שאר עריות דלרמב"ם הוא לוקה מן התורה, ופשוט שהרי בהלאו דחבוק ונשוק לעריות כתב הרמב"ם שם בה"א דהוא בדרך תאוה ונהנה בקרוב בשר, ובאחותו ואחות אמו הא כתב שאין שם תאוה ולא הנאה כלל וממילא ליכא הלאו דלא תקרבו דמן התורה, ועיין בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שכתב שבדרך תאוה שכתב הרמב"ם הוא דוקא והוכיח כן ממה שמצינו אמוראים שהיו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, וכוונתו דאם אף בלא חיבת ביאה ותאוה הוא איסור הלאו דלא תקרבו לא היה שייך לחלק במה שצדיקים גמורים דמיא להו ככשורא דהקרא נאמר לכל ישראל אלא שהלאו ליכא אלא על חיבת ביאה שזה ליכא בבנות ואחיות, והאיסור הוא משום שמגונה ביותר שהוא משום שלא יבא להקל בשאר עריות.
והנה בתוס' שבת דף י"ג כתבו דעולא שהיה מנשק לאחוותיה משום שצדיק גמור היה שלא יבא לידי הרהור, משמע לכאורה דכל אדם שאסורין גם באחיות הוא משום שיש גם מזה הרהור וכן משמע מח"מ שם /אהע"ז סי' כא/ סק"ח ובב"ש סס"ק י"ד, אבל תמוה כיון שלכו"ע ליכא בזה תאוה והנאה ליכא גם הרהור, וגם אם איכא הרהור היה זה איסור גמור מלאו דונשמרת, ולמה הוצרך הרמב"ם לומר שדבר מגונה הוא הא איסור דונשמרת הוא חמור מדבר מגונה, ואם ליכא הרהור הא אין זה גם דבר מגונה דהא האמוראים לא היו עושין דבר מגונה. ולכן צריך לומר כדבארתי דדבר המגונה הוא שלא ירגיל עצמו מזה להקל בשאר עריות, וזהו האיסור שאמר בשבת שם אף על אחותו, אבל גזירה זו הוא רק לסתם אנשים שמצוי בהן הרהורי עבירה ולא לת"ח כעולא וחבריו שלא באין לידי הרהור אף מכל נשים לא גזרו בהן באחותו שהם לא יבואו להקל בשאר נשים. ואין כוונת התוס' דבאחותו לא יבא עולא לידי הרהור, שגם כו"ע לא יבואו להרהר מאחותו, אבל כיון דעולא וחבריו לא באו להרהור גם מנשים אחרות וכדמייתו התוס' מהא דר' אחא מרכיב אכתפיה, שלכן לא שייך לגזור בהם, אף שבשאר עריות אסירי גם הם משום דהאיסור הוא משום לא תקרבו ולא משום הרהור, ואף שהם לא יעשו משום חיבת ביאה שלכן לא היה להו איסור מדאורייתא, מ"מ מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש"ך יו"ד סימן קצ"ה דכתב דאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור, ומסיק לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים אפילו הן א"א ונכריות ואפילו שאר משמושים, והוא מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה. ולפ"ז גם לעולא וחבריו אסור דהא הוא מעשה חיבת ביאה רק שהם לא מתכוונים לזה שאסור מדרבנן, אבל מ"מ לא גזרו בהו באחותו משום דבשביל דלא שייך בהו הרהור ותאוה לא יבואו לעבור בשאר נשים שהם אסורים בהן. ולכן כיון שהוא רק מדרבנן גם להרמב"ם וגם אין האיסור מצד הן עצמן להחשיב זה עצמו למעשה איסור, אין למחות כשנוטה שלא יועיל ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. אבל הוא רק לאחותו ואחות אמו וה"ה לאחות אביו דבכולהו ליכא תאוה והנאה מתפלתם של אנשי כה"ג.
ועיין בב"ש /אהע"ז/ סימן כ' סק"א שהביא שרמב"ן בתשובה כתב שאפילו בעושה שלא בדרך חיבה סובר הרמב"ם דמדאורייתא אסור, נמי עכ"פ נצטרך לומר דהוא רק לאלו שסתמן הוא לדרך חיבה ליכא חלוק איך היא כוונתו אבל באחותו ואחות אמו ואחות אביו שסתמן אינו לדרך חיבה יודה שהוא רק מדרבנן דלא יקשה עליו מהא דעולא וגם מהא דלבתו ליכא אפילו איסור כלל כדהקשה הש"ך, אך עדיין יקשה מהא דרב אחא מרכיב אכתפיה שהיא א"א, ואולי כיון שהיא בבגדה ליכא איסור דאורייתא אלא מדרבנן משום הרהור שזה לא נאסר לר' אחא שלא בא לידי הרהור.
בשו"ת בני בנים חלק ד' סי' י"ג האריך בזה מאוד ומסקנתו היא שבמקרה הנ"ל יש להקל בשעת הדחק, ואצטט:
"בשעת הדחק ובפרט לבעלי תשובה המבקרים אצל משפחותיהם יש להתיר לחבק ולנשק אחים לאחיות ולשאר קרובים לפי הצורך. והוא על פי שיטת התוספות ומנהג העולם שבמה שדשו בו הרבים אין לחשוש כ"כ להרהור, ועל פי השיטה הנראית ברמב"ן שבקרובים שאין לבו נוקפו עליהן די בחזקת כשרות ואין צורך להיות יחידי סגולה וכן הדעת נוטה, וינשק בשינוי ככל שאפשר. ועוד מפני שאין החיבוק ונישוק אלא באקראי ואינו נמשך בזמן, ויש לצרף כסניף גם את דעת שו"ת בתי כהונה שהובאה באוצר הפוסקים סימן כ"א סעיף קטן נ"א שלפי הרמב"ם והטור אין איסור חיבוק ונישוק בקרובים אלא דרך אזהרה עיי"ש. וכל זה בביקורים לעתים רחוקות, אבל אם נפגשים עם קרוביהם תדיר צריך להסביר להם שאין דרכינו בכך".
ובמקרים כאלה של חרדים וחילוניים, התדמית מאוד חשובה, שהחילוניים יראו שהאח שחזר בתשובה הוא אדם מיושב בדעתו ולא משוגע (לפי דעתם), ואם יאמר להם שנמנע מחיבוק של אחותו מטעמי צניעות, יחשבו שהוא משוגע (כי אין תאווה בכך וכנ"ל במקורות).
השאר תגובה