שאלה:
רציתי לשאול האם יש עדיין מעלה במטפחת על פני פאה(כשרה וצנועה), אם אינני מצליחה לכסות את כל השיער עם המטפחת, פה ושם זזה קצת המטפחת ויוצא קצת שער מחוץ למטפחת; או שכל המעלה של המטפחת זה רק אם כל השיער מכוסה או מגולח? (יש לציין שאצלנו נוהגים ללכת בפאה אך אני רוצה ללכת עם מטפחת בשביל המעלה שבה (אם קיימת עדיין) והברכה שמקבלים בזכות זה. בנוסף אינני רוצה לגלח את השיער או לכסות עם מטפחת צמודה עד האזניים כולל, כי זה נראה ממש גרוע)
תשובה:
שלום וברכה
פשוט שמטפחת העשויה ומונחת כהלכה מהודרת יותר מפאה נכרית, פאה נכרית דינה נתון במחלוקת הפוסקים כידוע, ובכל מקרה מטפחת יותר עדינה וצנועה. יש להקפיד שהשיער לא יצא מחוץ למטפחת, ומכל מקום מה שטיפה יוצא מאחור או בצדעים מחמת צורת גידול השערות אין בכך איסור מן הדין.
מקורות:
ראה רשב"א ברכות דף כד, וראה אריכות דברים בדברי הפוסקים בזה בשו"ת להורות נתן חלק ה קונטרס מבעד לצמתך פרקים ו-ח, בדברי החתם סופר והאגרות משה ועוד בסוגיא ארוכה זו. כמובן הכל מדובר כאשר לובשים את המטפחת היטב אלא שיש שערות שמטבע הדברים לא נכנסות פנימה, אבל ללבוש באופן רשלני כאשר חלק מהשערות בחוץ, אין להתיר.
ברשות הרב המשיב שליט"א, שתי הערות:
הערה ראשונה, מקובל לחשוב שפאה שנויה במחלוקת אבל מטפחת מותרת לכולי עלמא. והדבר אינו נכון, דבגמ' כתובות ע"ב איתא שהיוצאת בקלתה עוברת על דת יהודית. ובהתאם לכך, פסקו הרמב"ם והשו"ע שאסור לצאת עם מטפחת מהבית, בגלל שאינה מכסה הכל, וחובה ללבוש רדיד החופה את ראשה ורוב גופה. ראה שו"ע אבן העזר סימן קט"ו:
"יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת… בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה… אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה".
וכך היה נהוג בקהילות רבות, עד לדורות האחרונים שהחלו לכסות במטפחת, והתירוה הפוסקים מפני שבדת יהודית "אתי מנהג ומבטל מנהג" (שו"ת יביע אומר ד' אה"ע סי' ג'). ויש שתלו עצמם בדברי הב"ח דקלתה היא רשת דקה ואינה כיסוי אטום, אבל אליבא דאמת מוכח מלשון הרמב"ם דהיא כיסוי אטום, וגם להב"ח חובה ברדיד מדין דת יהודית, ומוכרח לומר גם לשיטתו דאתי מנהג ומבטל מנהג.
והוא הדין לגבי פאה, לאחר שהמנהג ללבוש פאות התפשט בישראל התירוהו הפוסקים (ובדור האחרון זה התפשט כאשר רוב הנשים הורידו הכיסוי מעליהן, ודוקא הנשים הצדקניות שלא רצו ללכת בגילוי ראש כמו כולן, כיסו בפאה).
ונמצא שזה בדיעבד וזה בדיעבד, ואמנם אני מסכים עם הרב שליט"א שמטפחת המכסה את כל הראש מהודרת יותר מפאה, אבל בזה כתבו כעשרים מגדולי הדור להעדיף פאה על מטפחת מחמת שלמעשה המטפחת מחליקה מהראש מידי פעם ולפעמים האשה נזכרת להחזיר אחרי שכבר שליש או חצי ראש גלוי.
ומכאן להערה השניה: אכן השיער היוצא בצדדים או מאחור אינו אסור מעיקר הדין, והתירוהו הראשונים במסכת ברכות כ"ד ונפסק בשו"ע או"ח סי' ע"ה, והוא הנקרא "חוץ לצמתה" ותלוי במנהג המקום.
אבל כל זה בשיער היוצא מחוץ לכיסוי, ומחוץ לשטח הראש, אבל שטח הראש עצמו אסור באיסור דאורייתא, וכפי שכתב הגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה סימן א' בשם החזו"א: "ולפני הרבה שנים נתפשטה שמועה בעיה"ק ירושלים על אחד שם שהתיר גילוי שערות עד טפח, ונכנסתי לרבינו החזון איש זצ"ל ושאלתי אותו מהי דעתו בזה, והוא ענה מיד שכל השערות אסורין בגילוי מדינא, ואלו שיצאו חוץ לצמתן אסורין ממנהג ישראל דור אחר דור. ושאלתי אותו האם האיסור במקצת שערות הוא מן התורה, והשיב שכן, הדבר אסור מהתורה. ושוב ביקשתי ממנו לפרש מהו שערות שיצאו חוץ לצמתן, ואמר שהכוונה השערות בצדדין או במצח, אבל בראש גופא אסור מן התורה כל גילוי, ואמר לי שאוכל לפרסם דבר זה משמו. וכל שכן הגדולים בגליציה והונגריה, שאסרו כל גילוי באיסור חמור מאוד מאוד".
ואמנם שניים מגדולי הדור, הגר"מ פיינשטיין והגר"ע יוסף, התירו שיעור פחות מטפח (דהיינו שתי אצבעות) אבל ההיתר מאוד עמום, והוא חידוש גדול שלא מופיע בשום ראשון או אחרון (וגם רואים אצל הנשים המקילות ב"שתי אצבעות" שזה נגרר אצלן להרבה יותר מזה). ויש המציינים למהר"ם אלשקר אבל אין בו אפילו רמז היתר לגילוי הראש עצמו אלא רק לשיער היוצא וכנ"ל.
וגדולי האחרונים כתבו על כך בחריפות גדולה מאוד, לדוגמא מביא בספר הנ"ל "בשדי חמד מביא עוד מספר "משא למלך" דקצת חכמים שלמדו בבחרותם ושנו ופירשו, רצו לפקפק בהסכמתם, ותלו עצמם באילן גדול המהר"ם אלשקר, אמנם טח עיניהם מראות מהשכיל לבותם, ותלו בוקי סריקי באיש אלהים קדוש, דכל השקלא וטריא שלו היא בשערות שיצאו חוץ לצמתן וכו' ולא בכל הראש או אפי' קצת שיער".
ועוד שם, "ובשדי חמד (מערכת דת יהודית) כתב שבשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו".
ולשיטתך המגיב החביב, השלטי גיבורים מעולם לא התיר לצאת כך לרה"ר אלא לחצר וכל הסוגיא שם לא לענין שבת מיירי.ואם בדרך נפתול ועיקש תרצה לומר דלעניין שבת קמיירי, הרי שש"ג הסתמך רק על פירוש הרמב"ם לפאה נכרית, נגד רש"י וכל הראשונים שפירשו דפאה נכרית היינו בלשוננו תוספת שיער. ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שיתירו לצאת עם זה. ולפני שאכנס איתך לדיונים הלכתיים, מה תעשה עם יונתן בן עוזיאל שפירש בישעיה "תחת מעשה מקשה קרחה" במקום ששמות פאה נכרית שם תהיה קרחה בר מינן.
ואם היית פותח את המקורות של היביע אומר אולי היית רואה קצת מהסוגיא הזאת, את הבאר שבע למדת בפנים? שות סבא קדישא ראית?
נכנסה לי 'לא' זה היה אמור להיות שכל הסוגיא (כן) לענין שבת מיירי.
למגיב נתנאל שלום וברכה,
אחזיר לכבודו באותו מטבע לשון, אם היית פותח יביע אומר בעצמך, לא היית כותב דבר כל כך מופרך כמו "השלטי גיבורים מעולם לא התיר לצאת כך לרה"ר אלא לחצר". שהרי מרן היביע אומר מעולם לא העלה על דעתו דבר מופרך כזה, ובשתי תשובותיו (יבי"א ח"ד אה"ע ג, וח"ה אה"ע ה) לא כתב כן.
ואדרבה, היביע אומר נשען על השלטי גיבורים ושאר פוסקים המתירים כדי להתיר לגרושה ואלמנה: "נראה שיש מקום להתיר לאלמנה וגרושה ללכת עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי הש"ג סוף פרק במה אשה (סד:) שנראה לו להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית וכדמוכח ממתני'… וכן כתב הרמ"א בדרכי משה או"ח ככל דברי הש"ג הנ"ל בשמו, ע"ש. והמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע… [ומסיק] עכ"פ כאן שגם בנשואות יש מקילים גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל".
ואשאל אותך את אותה שאלה: האם פתחת קצת מקורות ולמדת את הסוגיה בספרי המתירים פאה, כגון ספר מגן גיבורים, שו"ת רבי עזריאל, שו"ת סתרי ומגיני, שו"ת ישכיל עבדי, שו"ת תבואות שמש, שו"ת שמש ומגן, שו"ת אור לציון, שו"ת אגרות משה, שו"ת אז נדברו?
בכל אופן, אתייחס לדבריך בקצרה. אי אפשר לומר שהשלטי גיבורים התכוון להתיר בחצר, כי כל דבריו מיותרים לחלוטין, היות ולשיטת רוב ככל הראשונים מותרת פריעת ראש בחצר לגמרי, וכן מפורש בגמ' כתובות ע"ב. וא"כ מיותר לחלוטין להביא ראיה וסמך מדקדוק הגמ' במסכת שבת להתיר פאה, כאשר לרוב הראשונים מותר פריעת ראש לגמרי (וגם מה שרצו לומר שהש"ג הולך 'לשיטתו', אינו נכון כי אין זו שיטתו אלא שיטת ריא"ז שהעתיק לשונו כדרכו להביא לשון ריא"ז בתוך פירושו וכמש"כ החיד"א בשם הגדולים). ואין לך "דרך נפתול ועיקש" יותר מזה.
כמו כן, לשונו מוכח שהתיר לרה"ר, כי כתב "נשים היוצאות", ולשון זה בכל מקום הוא יוצאות לרה"ר ולא לחצר, וכן כל פרק "במה אשה יוצאה".
וכן מהרי"ק שחי באותה תקופה (נפטר כמה עשרות שנים אחריו) וחלק עליו בתוקף, מגוחך לומר שהוא לא הבין על מה הוא דיבר, שהרי הוא דיבר על "נשים היוצאות" דהיינו מנהג שכבר פשט בישראל.
ועוד, שהרי מפורש פסק הרי"ף כתובות (ל"ב ע"ב) כהירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) שחצר הרבים דינה כמבוי, שאסורה לילך בו בגילוי שיער מדאורייתא ע"ש, ובגמ' שבת (סד:) מפורש שמותרת האשה לצאת בפאה נכרית לחצר, ורוב הראשונים וכן הפוסקים כתבו לדינא שמותרת בפאה נכרית גם בחצר שאינה מעורבת, ועל כרחך שהמשנה שם דיברה בחצר הרבים דוקא, שהרי חצר היחיד אינה צריכה עירוב חצרות כלל, כמבואר בשו"ע או"ח סי' שס"ו. ובכנסת הגדולה (אה"ע סי' קמ"ו אות ז') מהגהות ב"י כתב בזה"ל, "לאו דוקא בשוק או בחצר, אלא כל שרואין אותה עוברי דרך, עוברת על דת מיקרי", בעל משפט צדק (ח"ב סי' ג' מכ"י), עכ"ל. הרי דאין דינו כשיער כלל ומותר לצאת גם לרשות הרבים.
ועוד, שעיקר ההיתר של הש"ג הוא היתר עקרוני; שאם אין הבשר נראה עם השיער, ואם השיער תלוש, אין בו משום ערוה ואין בו משום פריעת ראש. ולפי יסוד זה אין כלל נפק"מ בין חצר לרה"ר, ויסוד זה נפסק להלכה ע"י גדולי האחרונים שבאו אחרי הש"ג, כהרמ"א, וכל מה שהביא הש"ג מהגמ' אינו אלא "סמך" בעלמא כלשונו דהנה גם בזמן הגמ' נהגו להוציא שיער של פאה מהכיסוי ושיער גרידא אינו ערוה ואינו פריעת ראש.
ואמנם הש"ג הביא ראיה מהרמב"ם אבל ברור ופשוט מרש"י וכל הראשונים שהפאה היתה גלויה ברה"ר, אלא שכל הראש היה מכוסה ודרכם היה להוציא צמה מהכיסוי (ועיין היטב בהקדמת ספר חן וכבוד בביאור המציאות בזמן הגמ') ואותם נשים שהיו קרחות או שהיה להן שיער לבן, הוציאו צמה העשויה מפאה נכרית.
אבל למה שדחק הבאר שבע, שהפאה היתה מכוסה, אין שום הסבר לכל דברי הראשונים. שהרי התוספות במסכת שבת כתב (סד:) דמחכו עלה, ומבואר שהפאה היתה מגולה לחלוטין, ומפני זה היה חשש דמחכו עלה. וכן בתוספות הרא"ש לשבת (שם), וביאר מדוע מחכו עלה: "בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה, פירש הרב ר' פורת דמשום הכי איצטריך לאשמועינן דאסור, דשבח הוא לה, דדומה לילדה ודרכה לצאת בו, מ"מ אסיר דזימנין דמחכו עלה ואתיא לאתוייה [דהיינו יצחקו עליה שהיא זקנה ויוצאת בשערות ילדה], אבל ילדה בשל זקנה מה צריך לאשמועינן איסור בדבר זה דלעולם לא תצא בהן דגנאי הוא לה".
וכן בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים כתב שילדה לא תצא בפאה נכרית של זקנה, כי תתבייש מחברותיה. וכן ביארו חלק מהראשונים שהפאה שימשה עבור מי שהיה שערה לבן, ורצתה להתנאות בשיער שחור, ובוודאי אין תועלת לזה כשהוא תחת הכיסוי, ואיירי בפאה מגולה. וכן מדברי הרמב"ם "שיער נאה… שתתקשט בשיער", משמע שהיה השיער גלוי, כי תחת הכיסוי אין צורך בשיער נאה. וכעין זה מובא עוד בראשונים. וכן תוס' רי"ד כתב "שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה", ואם איירי תחת הסבכה ונועד רק לייצר נפח, אינו מובן מדוע צריך קליעות שיער (דהיינו צמות). וכן רש"י כתב "שנראה כמו שהוא שערן", ואין צורך בזה אם איירי תחת הכיסוי.
וכן תרגום יונתן בן עוזיאל שציינת לדבריו כראיה לאסור פאה, לא הבנת כלל את דבריו, וזה לשון רש"י עה"פ בישעיהו (פרק ג' פס' ט"ז) "הלוך וטפוף תלכנה": "ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות". והרי רש"י במסכת שבת (דף ס"ב) כתב "הלוך וטפוף… ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן". ואם נשואות היו, כיצד נראו קליעותיהן בחוץ? ולדברינו מבואר, כי היה מנהג כל הנשים בזמן ההוא להוציא את קליעת שערן מחוץ לכיסוי, ואותן נשים היו משתמשות בפאות נכריות כתוספות שיער, לעבות את קליעתן באופן מוגזם כדי שיביטו בהן, ועל כך דיבר הנביא.
וממילא מוכח שני דברים: א. הפאה היתה גלויה ברה"ר ודלא כהבאר שבע וסיעתו שניסו לדחוק שהפאה היתה מכוסה. ב. הנביא לא דיבר על פאה ככיסוי ראש אלא על פאה כתוספת שיער, ותוכחתו היתה על ה"גסות וטפופות" שעיבו את שערן באופן מבליט מאוד, והוא דבר פשוט, שכל הבלטה וחריגה מהרגיל היא חוסר צניעות.
אמנם כאמור עיקר היתרו של ה"שלטי גיבורים" אינו הראיה והסמך בעלמא שהביא מהגמ' אלא היסוד שכתב, ויסוד זה הובא כבר בראשונים, ראה בשו"ת הראב"ן (סימן צ"ה אות ז): "דאין לחוש להרהור של המביטים בה, דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה, להכי חייש להרהורא, ואע"פ ששערה נראה כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא".
וכמו כן הביא הש"ג בדבריו ראיה מהגמ' ברכות כ"ד, ובאחרונים לא התייחסו לזה כלל, אבל הגאון רבי גבריאל ציננער מח"ס שו"ת נטעי גבריאל ביאר דבריו:
"עוד יסוד חדש למדין מדברי הש"ג, שכתב שיער באשה ערוה היינו דוקא כשנראה הבשר עמהן אבל השערות לעצמן אינן ערוה כלל, והביא ראיה מרש"י בברכות ולכאורה כוונתו סתומה. אולם איתא שם בפרק מי שמתו (דף כד.) "שיער יוצא בבגדו מהו", ופרש"י שנקב יש בבגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השיער דרך הנקב מהו, מי הוי ערוה לקרות ק"ש נגדו או לא. ולכאורה למה מבעיא ליה דוקא ביוצא דרך הנקב, ולא בשיוכל לראות שם דרך הנקב כשבגדו מגולה, אלא על כרחך דזה פשיטא ליה דבנראה השיער עם הבשר דהוי ערוה, רק בשיער לבדו מבעיא ליה, ומסיק דליכא שום ערוה בשיער לבד כדאיתא התם, וכ"כ החזו"א באורח חיים (סי' ט"ז סק"י) בקיצור הדברים ע"ש".
אני וכל המעיינים לא שמחים על הסגנון שבו אתם מתנסחים.
השאר תגובה