שאלה:
שלום.
האם אדם מקיים את החובה לרכוש חלקה בארץ ישראל גם כאשר רכשו והעניקו לו חלקה? כגון הורים שקונים לילדם בית וכד׳.
והאם צריך לעשות משהו כדי שבאמת יחשב ששייך למקבל?
תשובה:
ככל שהבית קנוי לבן בקנין גמור הוא מקיים בזה מצות ישוב הארץ, כמובן כאשר הוא גר בו ולא כאשר הוא בחו"ל… לגור בלי שהבית קנוי לו יש מהאחרונים שחידשו שאין בזה מצות ישוב הארץ, אבל זו דעת יחיד.
מקורות:
אני מעתיק לך מתוך מאמר שכתבתי כאן באתר:
בסוגית הגמ' (כתובות קי ב) איתא: ת"ר, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות – כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות – כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת – כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא שלא בכתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת – כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. עכ"ד הגמ'. ומבואר, דלדעת הבבלי האיש והאשה דינם שווה וכופין זה את זה לעלות לא"י.
אולם בירושלמי סוף כתובות איתא: הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה – כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה – אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לצאת לחו"ל והיא אינה רוצה – אין כופין אותה לצאת. היא רוצה לצאת והוא אינו רוצה – כופין אותה שלא לצאת. ע"כ. ומבואר, דלדעת הירושלמי חלוק דין האשה מן הבעל, שהאשה אינה כופה את בעלה לעלות לא"י ואילו הוא אם ירצה כופה אותה, לעומת זאת אחר שישבו בארץ דינם שווה שאינם כופין זה את זה לצאת ממנה.
ובפשטות היה נראה לפרש, דהירושלמי נקט שמצות ישוב הארץ מוטלת רק על האנשים ולא על הנשים, ולכן אשה אינה כופה את בעלה לעלות לארץ, אלא שא"כ צ"ב מדוע אחר שישבו בארץ יש בכוחה למנוע ממנו לצאת ממנה הרי היא אינה מצווה בישיבתה, וע"כ משמע שאף הנשים בכלל המצוה וא"כ צ"ב מפני מה אין בכוחה לכופו לעלות.
שיטת הרא"ש בזה
הרא"ש בכתובות שם סי' יז מפרש שדברי הירושלמי נסובים על זמן הגלות, ונקט דבזה גופא נחלקו הבבלי והירושלמי האם מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה. [סברא זו לא תהני לן לעת עתה להבנת שיטת הרמב"ם כיון שהוא עצמו פסק לכאורה בהל' אישות שם כדעת הבבלי] אלא שהטור בסי' עה האריך לדחות דבריו, דא"כ במה חלוק האיש מן האשה, מדוע האיש כופה את אשתו לעלות גם בזמן הזה שאין המצוה נוהגת.
ישוב א"י מתקיים רק ע"י קנין קרקע
המרחשת ח"א סי' כב כתב לבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי בדרך פלפול, דישוב א"י מתקיים דוקא ע"י שקונה קנין גמור בקרקע ולא די בכך שדר בה לחוד, ולכן אשה שנכסיה לבעלה אין בכוחה לקנות קרקע בא"י וממילא אינה שייכת במצוה זו. (יש לכאורה מקור לדברים אלו ע"פ מאי קימ"ל בע"ז כא א שמשכירין בית לעכו"ם בא"י, ופי' הרמב"ם דדיורי עראי הן ואינם בכלל החיוב לגרשם מארצנו, וא"כ כמו שדיורי עראי אינם בכלל ישיבת עכו"ם כך מן הסתם גם אינם בכלל ישיבת ישראל).
אלא שעדיין יכולה אשה למכור נכסי מילוג שלה שיש לה בהם קנין הגוף גם בזמן נישואיה ובכסף זה לרכוש קרקע בא"י, ובזה הוא שנחלקו הבבלי והירושלמי האם קנין הפירות של הבעל כקנין הגוף הוא וממילא נכסים אלו לא חשיבי ממונה למוכרו לאחר, או לאו כקנין הגוף הוא ושפיר יכולה למוכרם. וכידוע במחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן ור"ל, וע"כ הירושלמי אזיל בשיטת רבי יוחנן שהיה מרא דארעא ישראל דקנין פירות כקנין הגוף דמי וע"כ פטר נשים ממצות ישוב הארץ, ואילו הבבלי נקט כר"ל שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא בידה לקיים את המצוה.
כל שאינו ב"הורשתם" אינו ב"ישבתם"
אולם בשו"ת בית הלוי ח"ב סו"ס כב (נ??) כתב לבאר פלוגתא דא באופן אחר, דלענין מצות ישוב הארץ אכן חלוק דין הנשים מן האנשים, דהאנשים שנוטלים חלק בארץ הם שנצטוו לכובשה וליורשה מקרא דוהורשתם וישבתם, אבל הנשים שאינן נוטלות חלק בארץ, שע"כ איבעיא לן בברכות דף כ אם נשים חייבות בברהמ"ז אף שאינן בכלל "הארץ" אינן בכלל מצות ירושת הארץ וישיבתה. ומ"מ במצוות התלויות בארץ גם נשים חייבות שכן זוהי הלכה הנובעת מקדושת הפירות ולא ממצות ישיבתה.
וע"כ מחמת מצות ישוב א"י ודאי אין בכוחה לכוף את בעלה לעלות שהרי אינה מצווה בכך, ומחמת רצונה לקיים מצוות התלויות בארץ סבר הירושלמי שאין בידה לכוף את בעלה לעלות משום סברת רבי חיים כהן, שמצוות אלו קשה לקיימם ועונשיהם חמורים. אבל האיש שמצווה בעצם מצות ישוב הארץ שפיר כופה את אשתו לעלות לא"י גם בזה"ז, לפי שלגבי מצוה זו לא שייך טעמו של רבי חיים כהן, כיון שמצוה זו היא חיוב גמור המוטל אקרקפתא דגברא ואינו בן חורין להבטל ממנה, משא"כ מצוות התלויות בארץ שאינו חייב בהן עד שישב בה ויהיו לו פירות הקדושים בקדושת הארץ שפיר רשאי הוא שלא להתחייב בהן כדי שלא יבוא לידי מכשול. עכ"ד.
וכוונתו לומר, שמצות ישוב הארץ וקיום מצוות התלויות בה חלוקים בעצם יסודם. מצות הכיבוש היא מצוה חיובית המוטלת על כל איש ישראל לעלות לארץ לכובשה ולישבה, אבל מצוות התלויות בארץ אינן חובת גברא, וכלל אינן מוטלות על ישראל הדר בחו"ל, אלא שאם יעלה לא"י יזכה לקיים מצוות אלו. ולכן נשים שאינן חייבות בעצם הישיבה בה אין בכוחן בזה"ז לכוף את בעליהן לעלות לא"י – משום טעמא דרבי חיים כהן, אבל האיש כופה את אשתו לעלות גם בזה"ז מחמת מצות ישיבתה. אבל לעת"ל סבר הרא"ש שגם האשה כופה את בעלה לעלות מחמת המצוות התלויות בה.
אלא דאכתי צ"ב מפני מה שייך טעמו של רבי חיים כהן רק בזה"ז ולא לעת"ל, עוד צ"ב מדוע מטעם זה גופא אין כח ביד האיש לכוף את אשתו לצאת מא"י, וכי מפני שנתחייב במצוות אלו שעה אחת שוב אין בכוחו להפקיען מעליו לעולם, הרי מצוה זו אינה מצוה חיובית המוטלת על האדם אלא רק כאשר יש לו פירות.
