שאלה:
שלום וברכה לרבנים החשובים שליט”א.
רציתי לשאול בקשר לאיסור ד”ת במקומות המטונפים שזה כ”כ חמור אפילו להרהר שם עד כדי ”כי דבר בזה”. מה טעם הדבר? כיוון שאחרי הכל ד”ת הרי נעלים הרבה מעבר לכך. ואינם מקבלים טומאה. האם זה מעין מזכרת עוון? שכן קודם החטא לא היה כל צורך לכסות את הגוף וגם לא היה שום פסולת. כל הפסולת הרי נוצר בעקבות החטא.
תשובה:
הבעיה אינה משום שהדברי תורה מקבלים טומאה, אלא מפני שאתה נוהג בהם בזיון! לצורך הענין, אם אדם יזרוק חלילה וחס ספר תורה על הרצפה, הספר תורה אינו נפסל ואינו נפגם ולא יורד כלום מקדושתו, אבל אותו אדם ביזה את הספר תורה, וזה עוון.
שנזכה רק לקדש שם שמים באהבה.
כבוד הרב שליט"א אמנם הדוגמה של קבלת טומאה לא היה כ”כ מדויק אבל רציתי רק להשתמש בזה כדוגמה בעלמא לצורך הבנת הרעיון. בעצם הדיברי תורה קדושים ונעלים לאין ערוך מעל לכל העולם הזה. כלפיהם כלל אין הבדל בין מקום פלוני למקום אלמוני. זה היינו הך. כל המושג של מבואות המטונפים והבזיון שיש בהם הם בעצם רק במושגים השפלים שלנו ולא כלפי התורה הקדושה שמרוממת מכל זה. וגם אצלנו זה רק כתוצאה ישירה מהחטא. לכן סברתי שהרעיון הוא שכלפינו יש עניין של מזכרת עוון ולכן אנחנו מנועים מללמוד שם.
הנפש החיים בשער ג הרי מביא בדיוק את הדוגמא הזו כדי לשלול את הדעה שאומרת שכיון שאין עוד מלבדו לא צריך להקפיד על כך, עיין שם. אבל שים לב שלא התייחסת למה שכתבתי, אני כתבתי שהנושא כלל אינו פגם בתורה, בה ודאי אי אפשר לפגום, הנושא הוא ההנהגה שלנו! כאשר אנחנו נדבר דברי תורה במבואות מטונפות מבחינתנו זו הנהגה של זילזול.
יישר כוח
השאר תגובה