מצרי – האם מותר לבוא בקהל בזמנינו

[1] רמב"ן (יבמות עו ע"ב) ורשב"א שם בשם בה"ג (הל' נחלות), רא"ש (שם סי' ד), ורבינו ירוחם (נתיב כג ח"ד), וע"ע בפירוש הר"ש (ידים פ"ב משנה ח), ים של שלמה (יבמות פ"ח סי' כג), וחזון איש (אבהע"ז סי' ה). ואף שכאמור לעיל הערה מ"ד סבר רבי עקיבא שאף המצרים נתבלבלו בין האומות, אין הלכה כמותו [כמו כן, בירושלמי יבמות פ"ח הל' ב הובא המעשה הנ"ל ברבי עקיבא באופן אחר, ולפי דבריו אף רבי עקיבא מודה לדינא דהמצרים אסורים לבוא בקהל בזמן הזה].

באופן אחר כתבו התוס' (סוטה ט ע"א) בשם רבינו תם, דאף שבילבל סנחריב את כל האומות, את מצרים לא בילבל, ומה שבילבלם נבוכדנצר אין בכך כדי להתיר, כיון שלא לקח מהם אלא את החשובים שבהם אבל את דלת העם הותיר במקומם [ומקור הדברים בס' הישר מהדו' שלזינגר, סי' תכא].

וראה באר היטב (ס"ק ט) שתמה, דאם כן על מה סומכים אותם שדרים במצרים בזמן הזה, הרי נצטוינו בתורה (דברים יז טז) "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" [וראה מכילתא פ' בשלח, דאיסור זה חזר ונשנה בתורה ג' פעמים].

ובאמת, כבר עמד על קושיא זו הריטב"א (יומא לח ע"א), ובישובה כתב: "והנכון יותר, שאין האיסור ההוא נוהג אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נידחים בכל קצוות תבל, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל", וע"ע מש"כ בזה רבינו בחיי (דברים יז טז). ובביאור דבריו ראה מש"כ בספרנו משנת הכתובה (סי' מה בהערות שבסופו). בס' מצות המלך על תרי"ג מצוות לכ"ק אאמו"ר מאה"ג זצוק"ל (מצוה תק), ציין לדברי הרדב"ז שכתב: "וגם אני הכותב שכנתי שם [במצרים] שנים רבות, אבל לא היה בדעתי להשתקע שם אלא ללמוד תורה וללמד, לפי שארץ ישראל קשה מאוד ישיבתה, ומי יוכל לעמוד בה ולא יצטרך לבריות, ושוב באתי לירושלים".

היראים (סי' שט) מפרש, שלא אסר הכתוב את עצם הישיבה במצרים, אלא את השיבה לשם בדרך בה הלכו יוצאי מצרים – דרך המדבר – וצ"ע הטעם בזה, וראה מש"כ בזה בתועפות ראם שם, וס' דברי שאול (פ' מסעי).

[בס' הכוזרי (מאמר ד סי' ג) מבואר שמצרים מצויה בתוך גבולות ארץ ישראל, ובאחרונים הקשו, היאך יתכן לפי זה שאסור להתיישב במצרים, ושני אופנים נאמרו בזה: בפי' אוצר נחמד (פ"ב סי' יד) מבאר, שדברי הכוזרי אמורים לענין ארץ גושן לבד. אולם, החתם סופר (עה"ת פ' מסעי) מבאר, דדברי הכוזרי אמורים לעתיד לבוא, לענין גבולות הארץ המובטחת, אך בזמנינו טמאה ארצם בטומאת ארץ העמים].

[2] רש"י (סוטה ט ע"א), רמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' כה), ס' החינוך (מצוה תקסא), מאירי ורבי אברהם מן ההר (יבמות עו ע"ב). וראה שו"ע (סי' ד סעי' י) שהביא שתי הדעות בזה.

על ישוב קושית הרא"ש מן הכתוב ביחזקאל (שם) שלאחר זמן שבו בני האומה המצרית למקומם ואינם מעורבים בין האומות, כתב הסמ"ג (לאוין קטז) בשם רבינו שמשון איש ירושלים, שלאחר ששבו למקומם חזר נבוכדנצר ובלבלם בין האומות ועדיין עומדים הם בתערובתם עד היום הזה, והובאו הדברים בב"ח (סי' ד) ועיי"ש שכן עיקר לדינא [וראה פי' הר"ש למשניות, ידים פ"ד משנה ד, שאפשר שאף עמון ומואב לא נתבלבלו על ידי סנחריב אלא על ידי נבוכדנצר]. וע"ע שם בדבריו (לאוין רכז) שפירש לשיטתו זו, שהטעם לכך שרבים מבני עמנו דרים במצרים ואינם חוששים לאיסור זה, משום שלאחר ששב נבוכדנצר ובלבלם שוב אינם בני אותה אומה שנצטוינו שלא להתערב בה.

וע"ע שו"ת נודע ביהודה (תנינא אבהע"ז סי' מה) שמוסיף ומבאר, שרבי עקיבא ורבי יהושע שנחלקו (מס' ידים שם) אם המצרים בזמנינו אסורים לבוא בקהל עד ג' דורות, נחלקו בביאור נבואה זו שנתנבא יחזקאל: רבי עקיבא סבר, שסנחריב בלבל את כל האומות ואף מצרים בכללן, ונבואת יחזקאל אמורה לענין אותה אומה שנתיישבה לאחר מכן במצרים וגלתה בימי נבוכדנצר, שהיא זו האמורה לשוב לשם לאחר מ' שנה. לכך סבר שהמצרים מותרים לבוא בקהל בזמן הזה כיון שנתבלבלו מתחילה על ידי סנחריב. אולם, רבי יהושע סבר שסנחריב כלל לא בילבל את האומה המצרית, ועל אותה גלות שהגלה נבוכדנצר את בני האומה המצרית הקדמונים התנבא יחזקאל שישובו למקומם, ולכך אסרם לבוא בקהל אף בזמנינו [וראה חזו"א אבהע"ז סי' ה מה שפלפל בסברא זו].