יחוד גר עם קרובותיו שמגיתו

[1] שורש הנדון בזה, דהנה מחד גיסא, כיון דקיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואחר מעשה הגרות בטלה קורבתם ושוב אינו מתייחס אחרי אמו, אין כל חילוק לענין זה בין אמו לשאר נכריות שאסור להתייחד עמן. ומאידך, כיון שנתנו חכמים טעם בהיתר להתייחד עם אמו ואחותו, וכמו שכתב רש"י בקידושין (פא ע"ב) דאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצריה דעריות באמו ואחותו, וטבע האדם שאינו חוטא בהן, סברא זו קיימת גם בגר, ואין סיבה לאסור לו להתייחד עמן.

ולדינא נקט בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד סי' סד) להקל בזה, דכיון שעל פי טבע האדם אין יצרו מפתהו לקרובותיו אין לחוש שמא יבואו לדבר עבירה, ואין לחלק בזה בין גר לישראל.

ועיי"ש שהביא כמה ראיות לכך שטבע האדם הוא שאין יצרו מושכו לקרובותיו:

א. בסוגית הגמרא בסנהדרין (קג ע"ב) אמרו: "אמון בא על אמו, שנאמר (דברי הימים ב לג) כי הוא אמון הרבה אשמה. רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר ששרף את התורה, וחד אמר שבא על אמו. אמרה לו אמו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו, אמר לה, כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי". ע"כ. הרי שהודה שאין לו טעם בביאה זו [ועיין זוהר פ' ויצא עה"פ וירא ה' כי שנואה לאה].

ב. בנות לוט הוצרכו להשקות את אביהן יין בכדי שיתרצה לשכב עמן, כיון שלא היתה לו הנאה מביאה זו, ופירש שם דזהו עיקר הגנאי בביאת ערוה, שמזנה בלא הנאה לשם פריצות בלבד.

[אמנם מסוגית הגמרא בנזיר (כג ע"א) נראה שלוט נתאווה לבנותיו, שם אמרו: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכו', משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה – ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין, אמר רבי יוחנן, כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר (בראשית יג) וישא לוט, (בראשית לט) ותשא אשת אדוניו את עיניה וכו'. והא מינס אניס, תנא משום רבי יוסי בר רב חוני, למה נקוד על וי"ו (בראשית יט) – ובקומה של בכירה, לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד, מאי דהוה הוה, נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא". ע"כ. ומה שהוצרכו להשקותו יין ולא תבעו לו שישאם לנשים, כבר עמדו בזה התוס' והרא"ש שם ופי' דצנועות היו וכבר בדורם היה הדבר מכוער בעיני הבריות].

ג. בגמרא יומא (סט ע"ב) אמרו: "ויצעקו אל ה' אלוקים בקול גדול וכו', נתנו להם יצרא דע"ז ושדיוהו בדודא דאברא, ואמרו, הואיל ועת רצון נתפלל נמי על יצרא דעבירה ואימסור בידיהו, אמר להו, חזו דאי קטליתהו ליה לההוא כליא עלמא. כחלינהו לעיניה ושבקינהו, ואהני דלא מיגרי ליה לאיניש בקריבתיה". ופשטות הדברים היא שתפילת של אנשי כנסת הגדולה הועילה לכך שיצר של עריות אינו קיים אצל האדם ביחס לקרובותיו.

[מיהו במהרש"א שם פירש, שלא ביטלו יצר זה לגמרי ביחס לקרובות, אלא שלא יתגרה אדם בקרובותיו יותר משאר נשים, אף שהן מצויות לו יותר, ולפ"ז, כשם שאסרו את היחוד בכל נשים הו"ל למיסר נמי בקרובות אלא שלא הטריחה תורה לאדם שלא להתיחד עם קרובותיו מחמת הטורח הכרוך בכך. אמנם לגבי גר זה שאין לו יחס של קורבה עם אותן קרובות שמגיותו, אין טעם להתיר לו את היחוד, כיון שמצד הטבע יש לחוש לפי סברת מהרש"א שיבוא על ידן לידי עבירה. אכן מדברי רש"י בקידושין פא ע"ב מוכח לכאורה שלא כהבנת מהרש"א, וצ"ע]. כדברי האגרות משה אלו הסכים בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ה סי' קכו).

[2] שו"ת להורות נתן (ח"ז סי' פז), וטעמו, דכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ודאי נשתנה טבעו ועתה כזרות יחשבו לו. והביא ראיה לדבריו, ממה שאמרו בסנהדרין (כא ע"א) במעשה דאמנון ותמר, דבאותה שעה גזרו על יחוד דפנויה, ולכאורה קשיא, שהרי אמנון ותמר היו אח ואחות ובאופן זה אין איסור יחוד, ועל כרך היינו טעמא, משום שכמו שנתבאר שם לתמר היה דין גיורת, כיון שלא נתגיירה אמה מעכה בלב שלם קודם שנולדה, ומוכרח איפוא שהגר אסור ביחוד עם קרובותיו שמגיותו.

[הן אמת, דראיה זו תליא בפלוגתת הראשונים שם, שכן התוס' שם פירשו שתמר לא היתה בת דוד, דבשעה שנשא דוד את מעכה כבר היתה מעוברת מבעלה הראשון הנכרי. ולפי דבריהם אין כל יסוד ללמוד מכאן שהגר אסור להתייחד עם אחותו. ומ"מ לשיטת רש"י שם שפירש שתמר היתה בתו של דוד, ראיה גדולה יש כאן. וראה מש"כ בזה בס' המקנה בקידושין (פא ע"א)]. וכן צידד לדינא כ"ק אאמו"ר זצוק"ל בתשובתו המובאת להלן בסמוך.

[3] שו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' יד). וטעמו בזה, דדבר האסור לנו מדאורייתא אין אנו רשאים לבטלו מחמת סברא, ואף שאין לחוש שיבואו לידי עבירה, כיון שהתורה אסרה לאיש להתייחד עם אשה שאינה קרובתו כאמו ואחותו, אין אנו מכריעים הלכה ע"פ טעמם של דברים, ולעולם לא נוכל לירד לעומק דיני התורה לידע כל יסודותיהם טעמיהם ושורשיהם. אבל אופני היחוד האסורים מדרבנן בעלמא ודאי נאסרו רק מחמת הטעם שיש בהם והסייג שיש בדבר, וממילא באופן שאין לחוש שמא יבוא הדבר לידי עבירה לא העמידו חכמים דבריהם. ולכן, ביחוד גר עם שתי נשים או עם פנויה, שאינם אלא דרבנן, התירו בקרובותיו, ולא ביחוד דאורייתא, כמו יחוד עם אשה אחת שהיא אשת איש [ולכאורה הוא הדין שמותר באמו ואחותו ככל שאינן אשת איש, כיון שאיסורו לישא אחת מהן לאשה אינו אלא מדרבנן וכאמור, וכדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה, ונמצא שאינו אסור אלא באחת מקרובותיו שהיא אשת איש בלבד].

וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ט אבהע"ז סי' רס), דכיון שמדובר בספק איסור יחוד דרבנן, שהרי מן התורה הוא מותר לבוא על אמו ואחותו, יש לסמוך על סברתו של האגרות משה הנ"ל ולהתיר לו את היחוד.

[4] תשובת כ"ק אאמו"ר זצוק"ל, הובאה בס' מנחת איש (ח"א עמ' רצז-שט). וטעמו בזה, דאף שאם נתגיירו מותר להתיחד עמהן לפי שליבו גס בהן, כל שלא נתגיירו לא בטלה מינייהו גזירת נשג"א, שגזרו לאסור היחוד עם בנות עכו"ם, עיי"ש.

[עוד הביא שם מס' חסידים (סי' תתשלח) שכתב, דהא דלא מיגרי בקרובות זהו במי ששמר נפשו מן העבירה, אבל אחר שנהנה אדם מן העבירה פעם אחת, שב השטן ומחטיאו בזה. עפ"ז כתב כ"ק אאמו"ר זצוק"ל, דאחר שבגיותו נתן עיניו בעריות כדרך עכו"ם, שוב לא ינצל מן השטן גם לאחר שיתגייר, ושפיר יש להחמיר לאוסרו להתיחד עם קרובותיו אחר הגרות, ועל כן צידד בזה כדעת המחמירים בזה בכל גוונא, ראה שם באורך].

[5] ראה שו"ת ראב"ן (סו"ס נח), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' יד) בדעתו. עוד כתב, שהלכה מיוחדת היא לגבי דידה, שבנה שנולד לה שלאחר שנתגיירה אינו פטר רחם, כיון שכבר ילדה בגיותה, אבל לגבי כל יחסיה לקרוביה, דינה כקטנה שנולדה ואין חילוק בזה בין גר לגיורת.

[6] שו"ת בצל החכמה שם. ומקור לדבריו, בסוגית הגמ' ביבמות (צח ע"א): "גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, יש לו שאר אם ואין לו שאר אב". מיהו לענין היחוד עם אחיותיו שנולדו לאמו קודם שטבלה דינו כדלעיל.