לתרומות לחץ כאן

כיצד נצליח להתפלל בכוונה [חלק ב]

בס"ד

הפרשה בתחילת מספרת (בראשית כה כא): 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ', כלומר רק לאחר שיצחק הרבה בתפילה נפקדו יצחק ורבקה ונולדו להם יעקב ועשיו. במאמר נשלים את נושא הכוונה בתפילה.

במאמר השבוע בשבוע שעבר עמדנו על כך שתפילה בכוונה כוללת בתוכו שני חלקים: א. ההרגשה שאני עומד בפני מלך ואני מדבר עם מלכו של עולם. ב. פירוש המילים שאני אומר. מעבר לכך הרגשת הדבקות בבורא עולם, הרגשה רוחנית מרוממת שאני לא נמצא בעולם, הרגשה שהתפילה נובעת מעומק הלב, לעיתים קרובות הם סימן שאכן הצלחתי להרגיש שאני עומד בפני מלך ולהסיר את כל שאר המחשבות הטורדות אותי, ולעיתים זה רק סימן שאני נמצא ברגעים רגשיים, אולם המטרה העיקרית שעליה אנחנו צריכים לעבוד הוא שתהיה בתפילה את שני הכוונות הללו תחושה שאנחנו עומדים בפני מלך, ולחשוב על פירוש המילים שהוא מוציא מפיו.

בנוסף עמדנו על כך כי הצלחה לכוון בכל התפילה היא נדירה, וכבר בגמרא נאמר שהוא מהדברים שרוב בני אדם נכשלים בהם בכל יום, ועוד נאמר כי מיום שחרב בית המקדש אין את הריכוז הנדרש בתפילה, וגם אמוראים חשובים שעשו מאמצים אדירים בענין סיפרו על הכשלונות והקשיים שלהם בנושא. בשלחן ערוך (או"ח סי' צח סק"ב) כבר נפסק כי בימינו שאנחנו בין כה לא יכולים לכוון כראוי לא חוזרים כשלא כיוונו בתפילה אף אם לא כיוונו בברכה ראשונה של שמונה עשרה שהוא מעכב. והדברים אמורים עוד לפני דורנו שלנו שמסיבות שונות קשיי הקשב והריכוז ירדו מאד, ולכן בימינו הקושי לכוון הרבה יותר גדול.

ולא נמסרה תורה  למאלכי השרת, ולכן בפרט בנושא זה של תפילה, על האדם המתפלל לקחת בחשבון כי כדי שהתפילה תהיה רצויה ומקובלת וכדי לצאת ידי חובה מוטל על האדם לנסות ולהאבק, אולם אף אחד לא דורש ממנו להצליח, בורא עולם צריך את המאמץ ולא את התוצאות, ולכן תפילה שאדם ניסה לכוון בה, והצליח בחלקים קטנים מאד מהתפילה, אולם הוא נאבק וניסה כל הזמן מתקבלת הרבה יותר מאדם שכל הכוונות זרמו לו מטבעו ללא כל מאמץ ומאבק.

במאמר השבוע נרחיב כיצד אנחנו יכולים להגיע מבחינה מעשית לדברים הללו, איזה הלכות אנחנו חייבים לעשות כדי להגיע למצב הזה. כיצד נוכל להאבק לכוון יותר. נציין כי ביסוד ושורש העבודה (שער ה פ"א) כותב כי אדם צריך פעם בשבוע לעבור על סימן צח בשלחן ערוך העוסק כיצד יש לכוון בתפילה, מאמר זה מבוסס בעיקר על סימן זה בשלחן ערוך, ובכך נזכה לפחות פעם אחת לעבור על עקרי הדברים, ומי שישנן מדי פעם את הדברים אשרי חלקו.

הכנת המחשבה לפני התפילה

בשלחן ערוך (או"ח סי' צח סעיף א) לאחר שפירש את שתי הכוונות הנצרכות, הוסיף כי יש חובה להסיר את כל המחשבות הטורדות אותו, עד שהמחשבה והכוונה תהיה זכה רק בענין התפילה והרגשה שהוא עומד בפני מלך. אולם נשאלת השאלה כיצד עושים דבר כזה, כאן השלחן ערוך מכוון אותנו וכותב שעל האדם לחשוב אילו היתה לו פגישה עם מלך בשר ודם כמה הכנות הוא היה מתכונן לפני הפגישה, גם לאחר שהיה לו דף כתוב של המילים המדויקות שהוא בנה בעמל רב בהתאם למה שהמלך רוצה לשמוע, למה שמדבר אל המלך, לכללי הטקס, למה שהוא רוצה להפיק או להביע לפני המלך, גם לאחר מכן הוא היה חוזר ומשנן את הדברים מתאמן שהדברים יצאו לפניו בצורה מסודרת ומדויקת להפליא, על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים לעשות כן לפני תפילה עם בורא עולם.

כמו כן מוטל עלינו לחשוב לפני התפילה על דברים הגורמים לנו להכניע את הלב לפני בורא עולם, מחשבות שמחברות אותו עם בורא עולם, הדבר אינדיבידואלי לכל אדם מה גורם לו יותר להכנע לרצון הבורא ופחות להרגיש שמגיע לו ולהמשך לתאוותיו. לדוגמא מחשבות על כמה האדם שפל ונזקק לסיוע על צעד ושעל ואין לו משלו כלום, וכמה הבורא יתברך מרומם כל יכול ועד כמה הוא טוב ואוהב אותנו. כמו כן צריך להזהר מלחשוב על מחשבות שיש בהם קלות ראש, כגון ליצנות תאוות וכל מחשבה של חוסר רצינות.

וכתב המשנה ברורה (סי' צח סק"א) שאת כל המחשבות הללו יש לחשוב רק לפני התפילה, אולם בתפילה עצמה אסור לחשוב על מחשבות אלו, אלא רק להתרכז בפירוש המילים של התפילה, ובעובדה שהוא עומד ומדבר עם המלך.

מקור הדברים הוא מדברי הגמרא (ברכות לא.) שמדברי הפסוק (תהלים י יז): 'תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה', תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ', נלמד שעל אדם להכין את ליבו לכוונה לפני התפילה, ובזכות זאת התפילה מתקבלת, והשם יתברך שומע את התפילה ומקשיב לה.

צורת התפילה

בספר חסידים (סי' קנח) נאמר לחשוב לפני כל בקשה שהוא מוציא מפיו, ולא למהר לומר את הדברים אלא לאחר מחשבה מדודה ושקולה. החוות יאיר (מקור חיים סי' צה סק"ב) כתב שלפני כל ברכה יש לחשוב על תמצית הברכה שהוא הולך לבקש, ובדומה כתב כן החפץ חיים (הקדמה לשמירת הלשון), וכתב שקל מאד ליישם עצה זו, ואינה לוקחת זמן רב, אלא יתפלל מתוך סידור, ולפני שמתחיל ברכה חדשה יקדיש כמה שניות בודדות רק לחשוב על הולכת הברכה הבא, ומה הולך לבקש מהבורא.

עוד נפסק להלכה (או"ח סי' צח סעיף ג) שצריך להרגיש שבורא עולם אינו חייב לנו כלום, והוא בא לבקש כמו עני בפתח שבא לבקש טובה, והמשנה ברורה (ס"ק ח) מוסיף שהאדם צריך להרגיש שאין שום אדם או אף מלאך או מזל שיכול למלא את בקשתו.

בנוסף נפסק להלכה (או"ח סי' צח סעיף ג) על אדם להתפלל במתינות מתוך הרגשה על הזכות לעמוד בפני מלך בלי הרגשה שיש עליו חובה שעליו לסמן וי ולסיים את המטלה. המשנה ברורה (סי' צח סק"ט) כתב שצריך מאד להזהר בדבר משום שלהרבה פוסקים הדבר הוא מהכוונות המעכבות את התפילה. ובביאור הלכה (סי' צח סעיף ג ד"ה יתפלל) כתב שבעיקר אדם חייב להזהר בברכה הראשונה של שמונה עשרה שלא להרגיש שהתפילה היא עול שמוטל עליו למלא, משום שהוא מהכוונות שחייבים לכוון בתפילה, ובברכה זו הכוונות מעכבת.

חשוב מאד לציין כי חלק עלינו לשבח נתקן כדי שלאחר התפילה אדם יתעכב עוד מעט בבית הכנסת ויעסוק בשבחו של מקום ולא ימהר לצאת מיד בתום התפילה, ובכך יפנים כי התפילה אינה עול ומשא אלא להיפך הוא רוצה להקדיש עוד זמן מעבר לחיוב. אולם חשוב לדעת ידיעה משום שבלי לדעת ידיעה זו, האדם חושב שהתפילה פשוט יותר ארוכה, ומיד כשנגמר עלינו לשבח הוא ממהר לצאת, ואז הוא אמנם התפלל גם את השבח הגדול של עלינו לשבח, אולם הוא הפסיד את כל המטרה לתת לו את התחושה כי גם לאחר שסיים את התפילה הוא רוצה להוסיף משלו ולהוסיף שבח נוסף.

מנגינות בתפילה

בספר חסידים (סי' קנח) כתב שראוי שהאדם יחקור איזה ניגונים ערבים עליו, ומעוררים אותו, ולמה מעורר אותו כל ניגון אהוב עליו, ובשעת התפילה יתפלל במנגינה המתאימה המושכת את ליבו לענין. למשל תפילה שהיא בקשה ושאלה מאת השם, ינגן אותה בניגון מתאים המכין את הלב לבקש ולשאול כעני בפתח. ואילו בחלקי התפילה שהם שבח והודאה יתאים את הניגון לניגון שמח הממלא את הלב ברגשי אהבה ושמחה, ובכך יברך ויודה להשם בחיבה גדולה וגילה.

כוונות בתפילה

שאלה: האם כוונתו בתפילות אינם סודות ע"פ הקבלה, או דברים שונים שנדפסו בסידורים שונים או בספרים שונים?

תשובה: המשנה ברורה (סי' צח סק"א) הזהיר שאסור לאדם לכוון שום כוונה מהכוונות הללו, אלא רק כוונת המילים בפשוטו, והנדברים הללו הם רק ליחידי סגולה שזכו להבין את הקבלה והצליחו לכוון ליבם ורצונם לדרגות נשגבות, אולם כל אדם אחר המכוון כוונות אלו מקלקל ומזיק מאד. ויתירה מכך הביא המשנה ברורה כי המהרש"ל (סי' צח) העיד כי הר"ש מקינון מגדולי המקובלים הקדומים לאחר שלמד את כל הכוונות ע"פ הקבלה חזר להתפלל כתינוק בן יומו.

כיצד נרגיש שאנחנו עומדים בפני מלך

אחד מהדברים העוזרים לנו מאד להרגיש כי אנחנו עומדים בפני מלך, הוא הכנה לקראת התפילה, כגון לבישת בגדים מיוחדים לתפילה, או לחלופין לפחות להקפיד ולבדוק לפני התפילה שהבגדים במצב ראוי להופיע לפני המלך. (שו"ע או"ח סי' צח סעיף ד).

וכן אמרו חכמים שצריך להכין את עצמו ומלבושיו שנאמר (עמוס ד יב): 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל', ולכן יש לחגור חגורה בזמן התפילה, משום שהדבר מרגיש יותר מסודר ומוכן כך. [מנהג החסידים לחגור גערטל חיצוני סביב הגוף בתפילה, אך מעיקר הדין בכל חגורה מקיימים הלכה זו, והמשנה ברורה () כתב שמעיקר הדין הלכה זו אמורה באדם שדרכו ללכת בכל היום עם חגורה שיקפיד שבתפילה הוא יהיה חגור, אולם אדם שאינו הולך אם חגורה אינו חייב אך יש מידת חסידות בכל זאת לחגור חגורה בתפילה.

סיבה נוספת שיש לחגור הוא כדי להפסיק בין הלב לערווה, כלומר שתהיה הפרדה בין הלב ומקום הערווה, הלכה זו צריכה להחדיר באדם כי עליו להפריד בין תאוותיו ותשוקותיו ללב המנחה את חייו ותפילתו, ואף שיש זמנים שהאדם אמור לתת מקום לתאוותיו בצורה של היתר, חובה עליו לדעת לייחד זמנים שבהם הוא אינו עסוק בתאוותיו ותשוקותיו, ולא שזה יתפוס לו את כל היום.

נציין כי בימינו שנהוג ללבוש בגדים תחתונים, וכן בגברים הלובשים מכנסיים או נשים הלובשות חצאית, טעם זה אינו שייך. אך יש לשים לב כי לעיתים אדם מתפלל עם חלוק ללא בגד תחתון [מצוי למשל לעיתים בבית חולים], ואז מעיקר הדין חובה לחגור בחגורה או גערטל להפסיק בין הלב למקום הערוה.

נקודה נוספת בתפילה אנחנו מתפללים לכיון ירושלים ומקום המקדש (שו"ע או"ח סי' צד) כאשר אנחנו מקדישים שניה של תשומת לב, כי אנחנו עכשיו מכוונים את הפנים לכיוון מקום המקדש משום שאנחנו עומדים כעת לעבוד את השם ככהן בבית המקדש, הדבר מחדד את ההרגשה כי אנחנו עומדים בפני השם במקום קדשו.

מה עושים כאשר באמצע התפילה אנחנו מתחילים לחשוב על נושאים אחרים?

כפי שכתבנו כי אדם המתפלל צריך לדעת כי אם כל המאמצים אין לנו שליטה על המחשבות, אנחנו יכולים להתאמן ולעשות דברים רבים היכולים לעזור לנו להשיג שליטה על המחשבות, אולם אף גדולי עולם סיפרו כי לעיתים באמצע התפילה המחשבות שלטו עליהם, ונשאלת השאלה מה עושים במקרה כזה?

השלחן ערוך (או"ח סי' צח סעיף א) כותב כי במקרה כזה יעצור את התפילה ופשוט ימתין עד שהמחשבה תחלוף מעצמה, וכאשר הוא ירגיש כי ההוא מצליח לשוב ולחשוב על התפילה ימשיך בתפילתו.

סגולות בתפילה

הגר"א (אבן שלמה סק"ב) מסר שיש סגולה להתפלל מתוך הסידור, ואמר שיש לכך רמז בפסוק (אסתר ט כה): 'עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה', כלומר ע"י שיסתכל בספר יצליח להעביר את המחשבות הזרות מראשו.

בדומה לכך כתב תלמידו רבי חיים מואלוז'ין (נפש החיים שער ב פי"ג) שעיקר העבודה בתפילה שבעת שהוא אומר את התיבה בתפילה יראה מול עיניו את התיבה כתובה באותיותיה, וזה סגולה להוסיף קדושה בתפילה, וגורם לבטל את ההרהורים השונים העולים במח בזמן התפילה, והוסיף שזהו כוונה פשוטה. כאשר מתפללים מסידור הדבר מיושם בקלות בצורה מושלמת, אך כאשר מתפללים בעל פה יש צורך בהרבה דמיון ויכולת ריכוז והדבר צריך הרבה אימון. והבן איש חי (שנה א' בשלח סק"ה) כתב שלפחות בשלש ברכות ראשונות ישתדל לעשות כן, ואם קשה לפחות בברכה ראשונה של שמונה עשרה.

המשנה ברורה (סי' צח סק"ב) הביא סגולה לומר 'פי [ר"ת פלטי יוסף שהם שנים שהצליחו להתגבר על תאוות לבם] פי פי', ואח"כ יריקה 3 פעמים יריקה עדינה כשהלשון בין השפתיים, אולם כתב שאסור לעשות כן באמצע שמונה עשרה משום שאינו סגולה בדוקה.

ועוד הביא המשנה ברורה (שם) בשם אליהו רבה בשם קיצור השל"ה שלפני התפילה יעביר את יד ימין על המצח 3 פעמים, ובכל פעם יבקש מהשם (תהלים נא יב): 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי', ואם יבא לו מחשבה באמצע התפילה, יעביר שוב את ידו על המצח, ויהרהר בליבו את הבקשה הנ"ל.

זמן ומקום התפילה

נקודה נוספת שנאמרה בגמרא (עירובין סה.) שעל האדם להתאים את המקום והזמן של התפילה בצורה שהוא יוכל להתפלל כראוי. לדוגמא לעיתים ריח מסוים יכול להפריע לריכוז, לעיתים זה מצב תאורה, רעש רקע, וכדומה, ועל אדם למצוא מקום תפילה שאין בו שכל הפרטים הטכניים לא מפריע לריכוז, כמו כן יש אדם שבית כנסת הומה מפריע לריכוז שלו, ויש אדם שלהיפך כאשר בית הכנסת מלא מתפללים הוא נכנס לאווירה ולהרגשה של תפילה, ובבית כנסת קטן ושקט הוא מתקשה להתחבר לתפילה.

בנוסף אדם צריך להתאים את התפילה לזמן שבו הוא מרוכז, לדוגמא אדם שחוזר מהדרך לעיתים הוא לא מרגיש מיושב עד שהוא נח מנוחה קצרה, יש אדם הזקוק לכוס קפה לפני התפילה, יש אדם שישר שהוא קם על הבוקר הוא עירני, ויש אדם שעד שהוא לא עושה מעט פעילות הוא עוד לא מרוכז ומפוקס. ועל האדם להתאים את זמן התפילה בצורה פרטנית לצרכיו האישיים בכל יום לרגעים שהוא יהיה בשיא הריכוז.

מה לעשות בזמן שאי אפשר לכוון?

נשאלת השאלה מה לעשות במקרה שאדם נמצא כעת במצב שאינו יכול לכוון, משום שאין לו מקום מתאים בלי רעשי רקע, או ריח המפריע לו לריכוז [אין הכוונה לריח רע האוסר להתפלל במקום], או שהוא כעת עייף לאחר מאמץ קשה וכדומה?

בגמרא (עירובין סה.) נאמר כי אדם שבא מהדרך [בדרכים שהיה בימיהם – ובתקופות שההליכה היה ברגל או על גבי חמור וכדומה] לא יתפלל במשך 3 ימים, וכן מסופר בגמרא שנהג אביו של שמואל, משום שהוא אינו יכול להתרכז בתפילה עד שהוא מתאושש מהדרך.

אולם השלחן ערוך (או"ח סי' צח סעיף ב) פסק שהדברים נכונים להלכה כאשר בימינו אנו שבין כה אין בכוחנו לכוון, ולכן אנחנו מתפללים רק כפי שבכוחנו אף שאינה תפילה כראוי, ובורא עולם לא דורש מאיתנו יותר מהכלים שניתנו לנו, ולכן אין אנו מקפידים על כך.

אולם כתב המשנה ברורה (סי' צח ס"ק ז) שאם האדם יתעכב מעט ולא יעבור זמן תפילה הוא יוכל להתרכז בתפילה, או שהוא יכול להתאמץ ללכת למקום שבו אין מפריעים, חובה עליו לעשות כן, ורק במקרה שאם הוא ימתין עד שיהיה מקום וזמן מתאים יעבור זמן תפילה יתפלל במצב שהוא נמצא בו. וכמו כן כתב המשנה ברורה (סי' צח סק"ו) שאף שיש הפרעה בכל מקרה, ככל שהוא יכול למצוא מקום או זמן שבו ההפרעה תהיה קטנה יותר, מוטל עליו לעשות כן, או שהוא יכול להרגע את עצמו מהצער והכעס המטריד את מחשבתו, אף שהוא יצליח להרגע רק חלקית, חובה עליו לעשות כן.

 

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *