לתרומות לחץ כאן

האם זה אפשרי שגם אתה תצליח להתפלל בכוונה?

בס"ד

בפרשה מובא כי יצחק יצא להתפלל בשדה לפנות ערב, וחכמים גילו לנו כי בשעה זו תיקן יצחק את תפילת המנחה, עליו אנחנו מקפידים מאז ועד היום במשך 3695 שנה. מאמר השבוע עוסק בתפילה ובשאלה המטרידה את כולנו כיצד מצליחים להכוון בתפילה? מה בכלל תפילה בכוונה? האם תפילה בדבקות וברגש זהו תפילה בכוונה האידאלית? מה קורה כשרגש יבש ולא מצליחים להפעיל אותו? האם אדם יכול לכוון תמיד בלי להכשל? ממתי קיימים קשיים לכוון בתפילה? והאם הדבר קשור לבית המקדש? מהו הכוונה העיקרית שצריך לכוון בה? כיצד ניתן להרגיש שאנחנו עומדים בפני מלך? באיזה ברכה חובה לכוון? והאם יש כוונות שחובה לכוון בכל התפילה? מה יעשה מי שלא הצליח כלל לכוון? מה נדרש מאיתנו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם זה אפשרי שגם אתה תצליח להתפלל בכוונה?

בפרשה נאמר (בראשית כד סג): 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב', מכאן למדו חכמים שיצחק אבינו תיקן תפילת מנחה. במאמרנו השבוע נתמקד בנושא המציק לכולם, אנחנו רוצים להתפלל תמיד בכוונה, אבל לפעמים זה פשוט לא הולך, והשאלה היא איך עושים את זה? האם יש איזה מתכון או סיסמת פלאים שתעשה לי את זה? מדוע החבר בבית הכנסת מצליח להתפלל כל כך מושלם ואני לא מתקדם לא מצליח? למה אתמול התפללתי כל כך בהתלהבות והיום זה פשוט לא הולך, מה השתנה היום?

מה עושים כשלא הולך להתפלל?

קיים שיר עתיק ביידיש שחיברו הרב טוביה בלקין זצ"ל המבטא מאד את התחושה הזו: "עסן עסט זאך, טרינקען – טרינקט זיך, שלאפ'ן שלאפט זאך, אבער וואס זאל מיר טאהן אז ס'דווענט זיך נישט"? קשה לתרגם את השיר משום שיש בו ביטויים הקיימים רק ביידיש, אך רעיון השיר הוא מדוע כשאנחנו אוכלים מתחברים אנו בכל הוויתינו לאכילה, שקועים אנו בכל רמ"ח אבירנו באכילה, כשאנחנו כל ההוויה שלנו במצב של שתיה, כשאנחנו ישנים אנחנו שקועים עמוק בשינה, אבל מה לעשות שלא מתפלל לנו? במילים אחרות שאנחנו לא מצליחים להגיע למציאות שכל ההוויה שלנו שקועה בתפילה.

בניסוח אחר ניתן לומר כי את חושי הגוף התינוק מהר מאד קולט כיצד לעשות, וכשאנחנו עושים אותם בצורה טבעית אנחנו מחוברים לאכילה שתיה שינה וכל צורך נוסף של הגוף, אולם כיצד נוכל להתחבר ולעשות כמו שצריך גם דברים רוחניים כמו תפילה בסתם יום של שגרה?

האם אנחנו מודעים באמת מהו תפילה בכוונה?

כדי לעמוד על פתרון הבעיה דבר ראשון עלינו ללמוד היטב מהו תפילה בכוונה, ואח"כ ללמוד כיצד מגיעים לכך.

כשאנחנו חושבים על תפילה בכוונה מטבע הדברים אנחנו מדמיינים דבקות מוחלטת בבורא עולם שכל הגוף והנפש מתנתק מהעולם וצועק ממעמקי הלב את הבקשות הנצרכות לנו, וכמובן המילים קולחות בשטף זורמות בבהירות, מותאמות לניגון בהרמוניה נפלאה, לעיתים אנחנו באמת מרגישים כי לפחות במידה מסוימת הצלחנו, והתפילה היתה מרוממת ומרגשת, וחולמים אנו שכך יראה 3 פעמים ביום.

אולם למעשה כוונה בתפילה בהלכה היא שונה לגמרי, אדגיש כי אכן מצינו בהלכה מעלה לתפילה הכוללת דבקות מוחלטת בבורא עולם, בצורה שכל עצמותי תאמרנה, בצורה שהמילים קולחות בבהירות ובדקדוק מהפה, ומתואמת לכוונת הלב, בצורה שהלב צועק, לומר כל מילה בכוונה, ולכוון כוונות בכל מילה מילה.  אולם צריך להדגיש כי אלו לרוב תוצאות וסימן לתפילה בכוונה ולא התפילה בכונה בעצמה, כלומר זהו סימן שהיה תפילה בכוונה ולא סיבה להגדיר את התפילה כתפילה בכוונה. ולעיתים התפילה מושלמת דוקא כשאין את הסימנים הללו, ולעיתים דוקא כשקשה להתפלל התפילה הלכתית נחשב תפילה יותר בכוונה ויותר מתקבלת.

ולכן חשוב מאד להגדיר קודם מהו תפילה בכוונה, מה נדרש מאיתנו, ורק אח"כ לראות כיצד עולים לשלב נוסף, אם בכלל ראוי לעלות לשלב נוסף, וכפי שנפרט במאמר.

מהו תפילה בכוונה

הרמב"ם (תפילה פ"ד ה"א) מקדים שכוונת הלב הוא מחמשת הדברים המעכבים את התפילה. לאחר מכן מוסיף הרמב"ם (שם הט"ו): 'כוונת הלב כיצד? כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל'. [להלן נראה כיצד נפסק הלכה למעשה].

לאחר מכן הרמב"ם מבאר לנו מהו אותה כוונה המעכבת, וכך הוא כותב (שם הט"ז): 'כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה'.

האם מעכב שכל התפילה תהיה בכוונה

הרמב"ם (תפילה פ"י ה"א): 'מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך'. וכאן נשאלת השאלה שלכאורה הלכה זו סותרת את הלכה הקודמת, שהרי בהלכה הקודמת משמע שלא יוצאים ידי חובה בכל תפילה בלי כוונה, ולא רק בברכה ראשונה, ואילו בהלכה זו הרמב"ם פוסק שרק אם לא כיון בברכה ראשונה של שמונה עשרה – ברכת מגן אברהם – המתפלל לא יצא ידי חובה, אולם בשאר ברכות הכוונה אינה מעכבת בדיעבד?

שיטת ר' חיים שישנם שתי כוונות בתפילה

ונחלקו הפוסקים בשיטת הרמב"ם: רבי חיים סולובייצ'יק (חידושי רבינו חיים הלוי תפילה פ"ד ה"א) ביאר שישנם שני כוונות בתפילה: כוונה אחת להרגיש שהוא עומד בפני מלך, ולהרגיש שהוא מדבר עם הקב"ה, אולם אם אדם קרא את התפילה בלי תחושה שהוא מדבר עם הבורא הוא לא עשה כלום, ולכן אין ערך לדברים שאמר כלל, משום שמהות התפילה לדבר עם בורא עולם, והדבר אינו משנה באיזה ברכה הוא נמצא. כוונה נוספת בתפילה היא להבין את פירוש המילים שהוא אומר, ושיחשוב על המשמעות של המילים, בכוונה זו די שיצליח לכוון בברכה ראשונה של התפילה.

שיטת החזון איש שהדבר אינו אפשרי

מאידך החזון איש (גליונות הגר"ח תפילה פ"ד ה"א) נחלק עליו, וסבור שטכנית הדבר אינו אפשרי לחשוב כל התפילה שהוא עומד בפני מלך, וטבע האדם להסיח דעתו, ועל כך נאמר בגמרא (ב"ב קסד: ע"פ תוס' ד"ה עיון) שדבר זה הוא משלשת עבירות שאדם נכשל בהם בכל יום. ובירושלמי (פ"ב ה"ד) מונה אמוראים רבים שהעידו על עצמם שהם מתקשים לכוון כראוי בתפילה, וכפי שרבי חייא אמר שהוא התקשה מאד לכוון כראוי בתפילה, וכאשר עמד לכוון ודמיין שהוא עומד בפני מלך מיד המחשבות שלו הוסחו האם ראש הגולה יכנס קודם או הממונה, וכן אמוראים נוספים סיפרו על הטרדות שעולות להם במחשבתם בעת שהם מנסים לכוון בתפילה, ורבי מתניה אמר שהוא מחזיק טובה לראשו, שבעת שהוא אומר מודים הראש כורע אוטומטית מתוך הרגל, וכוונתו לומר שככל שהוא מנסה לכוון בתפילה השליטה על המחשבות של אדם אינה מוחלטת ופעמים רבות מצא את עצמו באמצע התפילה אומר את המשפטים מתוך הרגל בלי יכולת לכוון.

ומכוון שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, האדם נתבע להאבק ולנסות להתקדם ולהצליח יותר, אולם הוא אינו נתבע על מה שאין בכוחו, ואין בכח של אדם להתפלל תפילה שלמה בלי היסח הדעת, ובפרט לא בצורה קבועה שלשה פעמים ביום, ולכן לא יתכן לומר שהדבר מעכב את התפילה.

שיטת החזון איש מהו כוונה

לאור הדברים הללו סבור החזון איש כי הכוונה שעליה דיברו חכמים שהיא מעכבת, זהו רק הכוונה שהאדם ירגיש שהוא עומד בפני מלך, וכמובן שהתפילה הרצויה ביותר הוא התפילה שאדם מתפלל מתחילתו ועד סופו בכוונה זו, וכמובן אם הוא מצליח גם לחשוב על פירוש כל מילה ומשמעותה, התפילה מקובלת הרבה יותר, אולם מה שמעכב הוא רק שיכוון בברכה ראשונה של שמונה עשרה שהוא עומד בפני מלך, ובפרק י' הרמב"ם הגדיר מהו השיעור הנצרך בדיעבד לכוונה אותה ביאר בפרק ד'.

כלומר עיקר הכוונה שהוא עומד בפני מלך, אולם גם כוונה זו מעכבת רק אם בברכה הראשונה של שמונה עשרה הוא לא חשב על כך שהוא עומד בפני מלכו של עולם ומדבר עימו.

ולכן החזון איש סבור כי לדעת הרמב"ם די בכך שבברכה הראשונה הוא מרגיש שהוא עומד בפני מלך, ומעבר לכך כל מה שהוא יכול להרגיש יותר, ומה שהוא מסוגל לכוון גם פירוש המילים הדבר גורם שהתפילה תהיה יותר רצויה ומקובלת, אולם הדברים הללו כבר אינם מעכבים בדיעבד. וכך כתב החינוך (מצוה תלג) בפירוש.

כיצד ניתן להחשיב תפילה טכנית אוטומטית כתפילה

החזון איש מתייחס לטענתו של רבי חיים סולובייצ'יק כיצד ניתן להגדיר אדם שאומר מילים מתוך הרגל בלי מחשבה שהוא עומד בפני מלך מלכי המלכים כתפילה, והרי הוא לא דיבר כלל לבורא עולם? אולם החזון איש טוען כי כל אדם הניגש להתפלל אי שם בתת מודע הוא מרגיש שהוא ניגש להתפלל לפני בורא עולם, ומספיק ידיעה קלושה זו כדי שהדבר יחשב תפילה, אולם כמובן ככל שהוא ירגיש יותר שהוא עומד בפני מלך מלכי המלכים, התפילה תהיה רצויה ומקובלת יותר. וחכמים קבעו כי כדי לצאת ידי חובה די שבכך שבברכה הראשונה הוא הרגיש שהוא עומד בפני מלך.

כיצד נפסק להלכה?

השלחן ערוך (או"ח סי' צח סעיף א) פוסק שצריך לכוון גם את פירוש המילים, וגם לחשוב שהשכינה הקדושה עומדת מולו, ולהסיר את כל המחשבות המטרידות אותו, עד שהוא יחשוב רק על התפילה.

השלחן ערוך מוסיף אילו היה לאדם פגישה עם מלך כמה ימים לפני הפגישה היה מסדר לעצמו בדיוק מה הוא יאמר בפגישה, ומכין את עצמו שלא יכשל ויאמר דברים לא נכונים בטעות, וכמה היה מתאמן להתרכז בפגישה וקל וחומר שעלינו להתנהג כך בפני בשר ודם.

השלחן ערוך מוסיף עוד, שכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.

לגבי בדיעבד פוסק השלחן ערוך (או"ח סי' קא סעיף א) שראוי לכוון בכל הברכות אך אם אינו יכול יכוון רק בברכה ראשונה ברכת אבות והוא מעכב. והמשנה ברורה (סי' קא ס"ק ב) כתב כי הכוונה במקרה זה הוא פירוש המילים ולא הכוונה שהוא עומד בפני מלך.

האם יש לחזור ולהתפלל במקרה שלא כיון?

ונשאלת השאלה האם בכל מקרה שאנחנו לא הצלחנו לכוון, מוטלת עלינו לשוב ולהתפלל, שהרי לא יצאנו ידי חובה?

הרמ"א (או"ח סי' קא סעיף א) כותב שבימינו שבין כה אנחנו לא מצליחים לכוון כראוי, וגם אם הוא ישוב ויתפלל יתכן מאד שלא יצליח להתפלל, ומשכך אדם שלא הצליח לכוון בברכה ראשונה לא יחזור ויתפלל.

מדוע בימינו אנחנו לא מצליחים להתרכז?

הגמרא (עירובין סד:) מביא כי רב ששת אמר בשם רבי אלעזר בן עזריה כי מאז שחרב בית המקדש ניתן לפטור את כל העולם מתפילה, משום שהעולם כולו איבד את יכולת הריכוז והגיע למצב של שכרות ללא יין, ולכן הוא אינו יכול להתרכז כראוי. הדברים אמורים כבר על ימי קדם, וכפי שהובא לעיל הגמרא אומרת כי בכל יום אדם נכשל בחוסר כוונה בתפילה, והירושלמי מנה רשימה של אמוראים שסיפרו על קשיים אישים שיש להם בריכוז בתפילה. ועל אחת כמה וכמה בימינו שבעיות קשב וריכוז חמורים הרבה יותר מהדור הקודם.

אולם עלינו לזכור כי דוקא בגלל שהבעיה היא תופעה כללית ולא יחודית לנו, וכמובן כי בתקופות שונות האדם יותר ממוקד ובתקופות אחרות הוא פחות ממוקד, יש אדם שיותר מרוכז ויש אדם שיותר קשה בתחום של קשב וריכוז, אולם ההלכה מתייחסת בדיוק לבעיות אלו, ולא דורשת מהאדם מעבר לכוחו, ואסור לנו להישבר כשנגשנו לתפילה מתוך מחשבה כי היום נצליח להתפלל תפילה בכוונה מושלמת ובסופו של דבר כשלנו לחלוטין, כי כך הוא טבעו של אדם.

אולם מה שמוטל עלינו הוא להיאבק ולנסות, והניסיון הוא הדבר שגורם שהתפילה תהיה רצויה ומקובלת. ומצד שני מאבק מתמיד וניצחונות קטנים פה ושם בתחילת הדרך עם הזמן נהפכים להרגל, והאדם מצליח יותר ויותר לכוון בתפילה.

הגדרת ההרגשה שהאדם עומד בפני מלך

כאשר הרמב"ם רוצה לבאר מהו תפילה שאינה בכוונה הוא מביא את הדין הבא (שם הי"ז): 'שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל תפלתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו. שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. איזה שכור? זה שאינו יכול לדבר לפני המלך. שתוי יכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש, אף על פי כן הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר יינו מעליו'.

כלומר אדם שיכור ברמה שאינו יכול כלל לדבר בפני מלך, אף שתפילתו בדבקות מוחלטת בבורא, והתפילה זורמת מפיו מכל הלב, זהו ההגדרה של תפילה שלא בכוונה. ואף אדם ששתה כוס יין, אף שהוא מסוגל לעמוד בפני מלך, כיון מעט מרומם וזו לא הצורה האידאלית לעמוד בפני מלך, לכתחילה חובה עליו להמתין עד שהשפעת האלכוהול תפוג לגמרי, ורק לאחר מכן להתפלל.

התנאים הסביבתיים להצליח לכוון

הרמב"ם נותן לנו הדרכה כיצד להגיע למציאות זו שהאדם מרגיש שהוא עומד בפני מלך, וכותב (הט"ז): 'לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו. ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, ושעה אחת לאחר תפלה, ומאריכין בתפלה שעה'.

הרמב"ם מוסיף כי כדי להגיע לרמה של תפילה בכוונה שהאדם מרגיש שהוא עומד בפני מלך עליו להקפיד על תנאים סביבתיים מקדימים, וכך הוא פוסק (שם הי"ח): 'וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה. ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות'. כלומר כדי להגיע לרמה כזו של תפילה.

כיצד מגיעים לכך

רבי שמשון פינקוס (שערים בתפילה – דברי פתיחה) כתב שעיקר התפילה שהוא להרגיש שעומד שאני בפני  הקב"ה במציאות, ולהרגיש את קרבתו, ושמציאותו וקרבתו יתברך הם מציאות ממשית – לא פחות מכל מציאות פשוטה המוכרת לנו.

אולם צריך לזה הרגל רב עד שנעשה ונהיה חלק מתחושתו הטבעית.

בנוסף מביא הרב פינקוס את דברי הרמח"ל (מסילת ישרים פי"ט) שישנם שלש נקודות שחובה על המתפלל לכוון בהם:

  • שעל האדם מוטל להתבונן היטב שירגיש כאילו שהוא מדבר עם הבורא יתברך ומנהל עימו שיחה ומשא ומתן, אולם דבר זה קשה מאד לאדם, משום שמערכת החושים שלנו מתקשים לדמיין ולצייר בפנינו דבר שאנחנו לא יכולים לקלוט בחושים, גם אם בשכל אנחנו יודעים היטב שבורא עולם נמצא לידינו בשעת התפילה, החוש אינו מרגיש כך. אולם הרמח"ל כותב כי אדם בעל שכל נכון עם מעט התבוננות ושימת לב יכול לאמן את עצמו להרגיש עם הזמן בליבו את המציאות הזאת איך הוא בא ונושא ונותן ממש עם השם יתברך, וכיצד הוא מתחנן ומבקש ממנו, ומאידך הוא יתברך שמו מאזין לו ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו מקשיב לו.
  • להרגיש בדעתו את רוממותו של השם יתברך, וכי יש בו שלמות שהוא מעבר להשגתנו ותפסתינו.
  • להרגיש את שפלות האדם, שהוא חומר גס, וכל שכן לאחר שחטא. ודוקא העובדה שקשה לנו כל כך להתרכז מדגישה לנו את הבעיה.

סיכום

כי שראינו עיקר הכוונה בתפילה אינה הרגש ותפילה מתוך לב סוער, אלא ההרגשה שאנחנו עומדים בפני מלך, ולהתכוון לפירוש התיבות. ועל האדם לנסות להגיע לתפילה כזו. ההלכה מודעת היטב שאי אפשר להגיע לשלמות בענין, ולא נדרש מהאדם להגיע לשלמות אלא רק לנסות להתקדם ולהאבק להגיע למעט יותר, ולכן נאמר בהלכה כי מי שקשה לו לכוון ישתדל לפחות להצליח לכוון בברכה הראשונה של שמונה עשרה.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.