משקעי ילדות שיוצרים חסרים בנפש – מה עושים?

שאלה:

אכתוב ברור מאוד וכך יובן שאלתי/מצבי. אני אברך חסידי בן 26 גרוש שנה וחצי. מרגיש חסר וחולה על אהבה בשבילי ועל הענקת אהבה לזולת. הן לחויה פיזית כלומר – אני צמא לחיבוק אמיתי מידיד, ללטיפה, לטפיחה על השכם, למילים טובות הבאות ממקום אמיתי, וכדו'. (והיות כמו שציינתי שאני חסידי אז מבחינת הציבור שלי זה לא מקובל. וד"ל.) והן לחויה רגשית קרי 'אהבה' העומדת מאחורי הנ"ל כלומר – להרגיש אהוב. וכן ממני לזולת כנ"ל. ואין לי למי להעניק וכן ממי להיות מוענק את הצרכים הבסיסיים האלו. נקודה לציון: בחיי לא חויתי/קיבלתי אהבה אמיתית. מה אני יכול לעשות עם זה, המצב כך (הכמיהה לרגש הזה בלי יכולת לקבל/להעניק) מטריף אותי? האם יש פתרונות קסם, או אם לא איך לדכא את הרגש הזה? אני מבקש הבהרה מה קורה לי ומה עובר עלי, כי אני מבולבל, ומשתגע. לא יכול יותר… 

תשובה:

שלום וברכה ידידי

קראתי את דבריך כואבים, אינני איש מקצוע בתורת הנפש, אבל אנסה בכל זאת לומר כמה מילים:

אתה מציין שיש לך חסר מילדות באהבה. אני מבין שגם בחיי הנישואין הדברים לא עלו יפה ולכן נפרדתם, ואתה חש חסר עצום, שמגיע בעצם למימדים לא פרופורציונלים, או שלא מנותבים נכון, מחמת אותו בור עמוק שיש אצלך בתחום זה, הדגשת זאת גם בכותרת שכתבת [אותה שיניתי], ואסביר מה שקצת אולי אוכל לומר.

באופן טבעי כל אדם כמה לאהבה, רעב לכך כמו שהוא רעב לאוכל, אבל בדרך כלל הרצון הזה הוא סלקטיבי ויש לו היבטים שונים מוגדרים. כלומר, מהחברה הוא רוצה הכרה והערכה, חיבה וידידות, ומה שאני קורא אהבה הוא מבקש יותר בחוג המשפחה הקרובה, בת זוג וכדומה. אדם בדרך כלל לא מצפה לקבל מידיד מה שהוא אמור לקבל מבן/בת זוג, זה ברור. כאשר אתה מצפה מידיד לקבל משהו שמקבלים מבן זוג, ויש לי תחושה שאצלך התחומים הללו התערבבו קצת, אז בעצם זה משהו שלא מנותב נכון, באיזה שהוא מקום הוא מעיד על מבט לא נכון ביחס לביטויי האהבה שהזכרת. כלומר באופן טבעי הם באים לבטא את האהבה הקיימת בלב, אבל כאשר אתה מבקש את זה במקום שבו באופן טבעי לא קיימת אהבה מסוג זה המתאים לכך, אז בעצם ההתייחסות שלך לביטויים האלו הוא חיצוני מאוד וללא פרשנות נכונה ושימוש נכון.

גם מבני זוג הציפיות צריכות להיות תואמות מצב, לא בכל רגע מתאים כל דבר, יש מצבי רוח משתנים רגעים קרובים יותר ופחות וכו'. כאשר מצפים לקירבה מסויימת המתאימה לזמן רגוע ואינטימי, דוקא בזמן לחוץ או מרוחק טיפה, כמו שלפעמים קורה בגלל לחץ או חוסר מצב רוח וכדומה, זו התייחסות מאוד חיצונית שיכולה רק להרחיק יותר את הצד השני, כיון שהיא חסרת התאמה לאירוע ופועלת את ההיפך.

גם עצם תחושת החסר הזו באופן בריא ורגיל, יש לה גבולות, אתה מתאר מציאות כזו לפיה כל המציאות שלך והקיום שלך והמחשבות שלך סביב הדבר הזה, המצב "מטריף אותך" ו"אתה חשב על זה כל הזמן",, באופן רגיל הצורך קיים באיזה שהוא מקום במוח אבל יש לאדם קיום עצמי גם בלי הסביבה, ויש לו עיסוקים וכו' שממלאים אותו סיפוק מצד עצם היותם, ולא כל חיותו מאהבה כזו וכו', אצלך אתה מזהה בור עמוק שאתה מתקשה למלא אותו ובעיניך הוא חזות הכל.

לכן, כל התיאור הזה שלך מעיד בעצם על מצב נפשי מסויים שכנראה נובע מקושי בילדות כפי שכתבת, ואין לגביו פתרונות קסם, גם לא נישואין! אדרבה, לפעמים בנישואין אדם מצפה להרבה יותר בענין זה ואז הציפיות החסרות התאמה יוצרות שבר גדול יותר [לא שאני שולל חלילה נישואין כרגע, אני רק אומר שלא זה הפתרון, אלא אדרבה, במידה ומתחתנים זה רק מצריך טיפול יותר משמעותי כדי שהנישואין אכן יצלחו ויהיו שמחים ומאירים]. בקושי הזה יש לטפל בכלים מקצועיים ולפרק אותו לדעתי בשני מישורים:

האחד, לטפל בעצם החסר הזה, מה זה עשה ועושה לנפש איך ניתן להעצים ולמלא את הנפש בתוך המציאות הזו בעולם בא אין לאדם כל הזמן חיזוקים חיצוניים וביטויים גופניים לקושי הזה וכו'. והשני לא פחות חשוב, ללמוד את הפרופורציה הנכונה, הפרשנות המתאימה לאהבה, מה המשמעות של קשר בין ידידים ומה משמעותו בין בני זוג, איך יוצרים אהבה ואיך חווים אותה, מה המקום לביטויים של חיבה ואהבה בכל המישורים החברתיים השונים וכו'.

הייתי פונה לסיוע אצל איש מקצוע לנתח את כל זה ולהגיע למצב של שלמות פנימית והעצמה רגשית, יחד עם הבנה סביבתית טובה יותר.

בהצלחה רבה מאוד ובשורות טובות.