לתרומות לחץ כאן

האם יש חובה לעשות מציצה בברית מילה? וכיצד יש לעשותו?

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בברית המילה שנצטווה אברהם אבינו לפני 3736 שנה ומאז מקויים ע"י עם ישראל בדקדוק כפי במסורת שנמסרה, השבוע נעסוק בפולמוס הרחב שהיה על מציצה בפה? מהו בכלל? מדוע הוא נעשה? האם הוא בטיחותי? והאם בטיחותי שלא לעשות אותו? מדוע אותו מוהל בברית אחד מתעקש לעשותו? ובברית אחרת מסרב בתוקף לעשותו? האם החתם סופר הוא הראשון שהורה שלא לעשותו? ומדוע? ומהו דעת תלמידיו בענין? האם המציצה היא חלק מהמצוה? האם ניתן לעשות את המציצה לאחר השקיעה? אבא שרוצה לזכות לעשות את מצות המילה בעצמו, האם יכול למסור את המציצה לאחר? מה הם התחליפים הקיימים? ומה דעת הפוסקים בענין? איזה סכנות קיימות בימינו, ומה החשש יחס הפוסקים אליהם? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם יש חובה לעשות מציצה בברית מילה? וכיצד יש לעשותו?

בפרשת השבוע קוראים אנו על מצות ברית המילה, האות שקבע בורא עולם ביננו לבין בניו של אברהם אבינו. האות שגם אם נגזר חס ושלום על יהודי להענש בגיהנום בעזרת האות אברהם אבינו עתיד להוציאו משם ולהביאו לחיי נצח.

בשנים האחרונות נוצר פולמוס במספר מדינות בעולם כדוגמת ניו יורק וגרמניה סביב חלק מהברית הקרוי מציצה, במאמר זה נרחיב נקודה זו, מהו המציצה? מדוע חובה לעשותו? מה הצורות השונות לעשותו? האם יש סכנה שלא לעשותו? או אולי להיפך עשייתו מהווה סכנה? באיזה בריתות תמיד עושים אותו רק בעזרת כלי חיצוני? ובאיזה בריתות מקפידים לעשותו בפה? כיצד שומרים על סטריליות במקרה כזה?

שלבי המילה

ברית מילה הוא הליך כירורגי מהיר מאד וזוטר וכמעט 100% של העם היהודי מקיים אותו, ואף עשרות מיליונים ברחבי העולם עוברים אותו, אם זה מרבית המוסלמים, רוב תושבי ארה"ב, ועוד. ההליך לא רק בטוח ובעל סיכון זעיר ביותר הוא גם מכיל מעלות רפואיות רבות, ובשל כך לדוגמא ארגון הבריאות העולמי מממן ביצוע ברית מילה מדי שנה לאלפי גברים בנסיון למנוע התפשטות של איידס [סיכוי הדבקות של נימול נמוך ב60% מערל], סרטן הפין, ומחלות נוספות. כך גם בנייר עמדה של האקדמיה הפדיאטרית האמריקאית (AAP) בשנת 2012 נאמר כי ע"פ בדיקה של יותר מ1000 מאמרים רפואיים התועלת הבריאותיות של ברית המילה עולה בהרבה על הסיכונים. במאמרנו זה כמובן אנו מתייחסים רק לברית מילה הנעשה ע"פ כללי ההלכה, ולצורך קיום מצות הבורא, אולם כיון שהמאמר עוסק בבטיחות התהליך הבאנו בקצרה את המידע העדכני על בטיחות הברית באופן כללי.

למרות שברית המילה נערך בפחות מ10 שניות, אולם הוא כולל בתוכו מספר שלבים הלכתיים, במשנה (שבת קלג.) נאמר שבשבת יש לעשות את כל שלבי ברית המילה: א. חיתוך הערלה. ב. פריעה – מתחת לעור הערלה יש קרום דק, ויש גם להסיר קרום זה מהאיבר בצורה שתראה העטרה [המקום בקצה האיבר]. ג. מציצת הדם בפה, המוהל מוצץ בעדינות את מקום הברית ובכך מזרים דם חדש וטרי למקום. ד. חבישת המקום והנחת חומר מרפא [בזמן חז"ל היו מניחים כמון שחוק, ובימינו אמצעים רפואיים שונים]. [קיים עוד שלב של הטפת דם ברית שלא נעסוק בה כעת, ובצורה רגילה היא נעשית מעצמה יחד עם החיתוך והפריעה].

הרמב"ם (אגרת השמד ד"ה ואומר שהמפורסם) מביא מדרש כי במצרים כאשר משה רבינו מל את בני ישראל לפני הגאולה, משה רבינו מל, יהושע בן נון ביצע את הפריעה, ואהרן הכהן עשה את המציצה.

מדוע יש לעשות מציצה?

ונשאלת השאלה מדוע יש לעשות את המציצה? והאם ניתן להפיק את התועלת של המציצה בצורה אחרת?

בגמרא נאמר כי מוהל שלא עשה את המציצה מפטרים אותו ממשרתו כיון שהוא מסכן את חיי התינוק. מהדברים הללו נלמד לכאורה כי הסיבה לעשיית המציצה הוא למנוע סכנה מהתינוק, וכאשר המוהל מוציא מהמקום את הדם שנפצע במהלך המילה, ומגיע למקום דם טרי, חכמים ידעו שהוא מסייע להחלמה מהירה ונכונה של התינוק, ואי עשיית פעולה זו מהווה סכנה לתינוק. מאידך ניתן לראות כי בעוד שהגמרא אינה צריכה לומר כי מוהל שאינו חובש את המקום יש לפטרו מיידית, הדבר מלמד כי היו מוהלים שבזמנם לא הבינו את חשיבות המציצה וויתרו עליו, וחכמים היו צריכים להזהיר את פרנסים הקהילות לפטר את המוהלים הללו.

אולם עדיין נשאלת השאלה האם פעולה זו נעשית אך ורק לצורך בריאותו של התינוק, או שיש לנו מסורת שהוא חלק מן המילה? על כך נרחיב בהמשך.

האם יש סכנה בימינו באי עשיית המציצה

חכמים גילו לנו רק כי אי עשיית המציצה הוא סכנה לתינוק, אולם לא הרחיבו מהו הסכנה, ומשכך קשה לנו מאד לדעת באיזה צורות ניתן לעשות את המציצה ועדיין לא יהיה סכנה במילה לתינוק הנימול.

האדמו"ר מקלויזנבורג (דברי יציב יו"ד סי' קמח ד"ה ובהיות כן) כותב כי מאחר ואנחנו רואים רופאים שמלים ולא עושים מציצה, ומכיון שחכמים לא גילו לנו את הטעם שהדבר מונע סכנה עלינו לחשוש שמא בלי המציצה נכנס לגוף התינוק איזה רעל או חולשה שיגרום לו אחר הרבה שנים למות ע"י מחלה אנושה רח"ל. [אגב גישה דומה שמעתי שהרב אברהם רובין שליט"א מרבני רחובות ורב מערכת הכשרות בד"ץ מהדרין, שסיפר לי כי בזמנו הוא הלך עם הגר"ש ואזנר זצ"ל לאיזה מקום ובדרך הם פגשו ביהודי על כסא גלגלים והרב ואזנר דיבר עימו מספר דקות, לאחר שהמשיכו בדרכם אמר לו הרב ואזנר כי היהודי הזה היה לו בלידתו רמה מסוימת של המוגלובין, והרב ואזנר אסר לקיים את הברית בזמנו, אולם הרופא ואף רב נוסף התירו לעשות את הברית בזמן, ולא הקשיבו לו, ולדעתו לאחר כמה שנים הדבר השפיע והוא סובל מנכות וחולי מחמת כך].

הרמב"ם (מילה פ"ב ה"ב) שהיה רופא ידוע מוסיף כי מטרת המציצה הוא להוציא את הדם מהמקומות הרחוקים, כדי שהילד לא יבא לידי סכנה, אולם עדיין הרמב"ם לא בירר מדוע הדבר מועיל. בספרו של המוהל המפורסם מהמאה ה12 רבי יעקב הגוזר (זיכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 20) נוסף גם הסבר כי המציצה גורמת שלא ישאר קריש דם באיזור המילה, ד"ר מרדכי הלפרין (אסיא עט-פ כרך כ' גליון ג-ד טבת תשס"ז עמ' 17-47) מבאר בהרחבה ע"פ המידע הרפואי הקיים היום כי באי מציצה אכן יש חשש נדיר של קריש דם העלול לגרום אף לנפילת העטרה, והוא מבאר היטב מדוע דוקא הליך המציצה ומשיכת הדם מהמקומות הרחוקים יותר ממקום הברית הוא הפתרון הרפואי הטוב ביותר לפי המידע הרפואי העדכני היום.

אולם כאמור על אף הנ"ל אין לנו ודאות מהו הסכנה שעליה דיברו חכמים וכיצד המציצה מונעת זאת, ומשכך כאשר עושים תחליף שונה לפעולת המציצה אין לנו ודאות שאכן זו היתה כוונתם של חכמים.

כדוגמא בעלמא לסבר את האוזן נציין כי מצד אחד חכמים היו מודעים היטב לכך שאין להעביר מפה לפה (נדרים מט: ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג), וכי הרוק הוא מעביר מחלות דבר הידוע לנו היום בעקבות גילוי עולם החיידקים, ואכן יש לא מעט הלכות שנפסקו בשולחן ערוך (כגון שו"ע יו"ד סי' קטז סעיף ה) בעקבות כך. מאידך חכמים הביאו רפואות רבות הנעשות בעזרת רוק של אדם בריא, כגון ללעוס דברים שונים לצורך הנחה על מכה מסוימת, או יריקה לתוך עין שיש בה מחלה מסוימת. וחכמים אף הבדילו בין מצבים שונים ברוק, לדוגמא יש מחלות שרק רוק של הבוקר לפני שאדם טעם יכול לרפאות (שבת קח: קובץ תשובות ח"א סי' קב). בימינו יודעים אנו כי אכן יש ברוק נוגדנים רבים, וכי הוא איבר עיכול מעולה, ומשכך ניתן להבין את ההגיון שדוקא הרוק יכול לסייע במאבק כנגד מחלות ופציעות שונות, ואף שבימינו הרפואה המודרנית טרם בדקה האם וכיצד ניתן לנצל את הנוגדנים הרבים שברוק ואת חומרי העיכול שבה לצורך מאבק בחיידקים או וירוסים שונים, או לריפוי פצעים שונים, לא מן הנמנע כי המדע העדכני תגלה זאת, ותבדוק בעתיד תועלת מול סיכון בשימוש ברוק כאמצעי מרפא.

הלבוש מרדכי (סי' ל) כותב כי דוקא בשל העובדה שחכמים החמירו כל כך במעבר רוק מפה לפה, ואסרו באיסור חמור כל פעולה מאוסה משום בל תשקצו, והם כתבו שהוא פעולה רפואית הכרחית לתינוק, בהכרח שהוא צריך להעשות בדיוק כך.

נציין כי המנהג היהודי העתיק הוא להניח מעט יין בפה לפני המציצה, מנהג זה גורם שהאלכוהל ביין מחטא את הפה והורג חיידקים כך שלא היה נזק ברוק. הוראות הרפואיות העדכניות הוא כי המוהל שוטף את פיו בחומר חיטוי לפני המציצה, ובכך קוטל חיידקים מזיקים העלולים להמצא במקום, והמוהלים מקפידים על כך.

האם המציצה בטוחה בימינו או שמא יש בה סכנה?

חשוב מאד להבדיל בין מצב מסוים שבה יתכן סכנה במציצה עקב חשש להעברת מחלות, כפי שנביא במאמר בעיות שהתעוררו בעבר בעיר וינה או בעיר בריסק, ובעקבות כך היו התייחסות פוסקי הלכה קדומים לנושא, ובימינו החשש העיקרי הוא העברת איידס או הרפס. לבין מצב כללי שלא ידוע לנו שום סכנה או חשש. ד"ר מרדכי הלפרין  (אסיא עט-פ כרך כ' גליון ג-ד טבת תשס"ז עמ' 17-47) טוען כי גורמים המנסים להאבק בברית המילה היהודית עושים זאת במתכוון דרך מאבק במציצה בפה שציבורית הוא נתפס כדבר יותר בעייתי, או בדרישה שרופא יעשה זאת ולא מוהל, למרות שלטענתו הדבר ברור שמוהל הוא בעל נסיון עשיר יותר, ומומחה פי כמה מרופא בעשיית ברית מילה, אולם הוא מציין במאמרו כי מטרת גורמים אלו אינם לשפר את ברית המילה, אלא לבטל אותה לגמרי.

יש לציין כי בשני החששות האמורים קיים הבדל עצום, בעוד האיידס הוא מחלה מסוכנת מאד, זן הרפס (הרפס סימפלקס 2 HSV-2) המדובר במרבית המוחלטת של המקרים אינה מזיקה, ותינוקות רבים נדבקים  ממנו ע"י מגוון רחבים של מטפלים מלבד ברית המילה, ורק במקרים נדירים הוא מזיק ויכול אף להגיע למות של הילוד.

כלפי החשש שמא יעבור מחלת האיידס יש הבדלה מוחלטת בין אנשים ששומרים על טהרת המשפחה כדוגמת הציבור החרדי אצלם המחלה אינה מצויה כלל ומשכך אין חשש כלל, לבין ציבור שפחות ידוע כשומר על כך, ושם יש יותר לחשוש. וכפי שנראה קיימת הבדלה ברורה בפוסקים בין ברית של מוהל ותינוק מקהילה שמורה, לבין מקרה שאחד מהם אינו כזה. ועיקר החשש הוא שהמוהל ידבק ולא התינוק, כיון שדרך הרוק נדיר שהוא עובר [ולכן נדיר שהוא עובר בנשיקה].

כלפי החשש מהרפס מדובר בבעיה חדשה, ד"ר מרדכי הלפרין  (אסיא עט-פ כרך כ' גליון ג-ד טבת תשס"ז עמ' 17-47) הסביר כי בעבר כל האכלוסיה היתה נגועה בהרפס ומשכך לכולם גם היה נוגדנים, והיתה חסינות עדר, וגם לתינוק היה נוגדים שהוא קיבל מאימו. הבעיה שאנחנו בתקופה מעבר שעקב שיפור באמצעי ההיגיינה בעוד שבאוכלוסייה המבוגרת בימינו 80% יש הרפס סמוי, בקרב הנשים הצעירות היולדות רק 23% יש נוגדנים להרפס. אולם עדיין למרות שהנושא במעקב מקיף החל משנות השמונים, רק מקרים בודדים בלבד יש חשד שהתינוק נדבק מהמוהל, וגם במקרים אלו ברוב המקרים אין הוכחה שאכן כך היה, למרות שבוצעו אין ספור בריתות הכוללות מציצה בפה.

פרופסור אברהם שטיינברג, חבר הוועדה הציבורית לפיקוח על מוהלים בישראל, טוען שמניעים פוליטיים ומגמתיים עומדים מאחורי הניסיונות לאסור את המנהג, וכי השיקול שמנחה את הרבנים אינו אסתטי, אלא חשש סביר לפיקוח נפש. נכון להיום, אנחנו יודעים שקיימת סכנה לתינוק רק במצבים חריגים, למשל, כשלמוהל יש פצע מדמם בפה. אבל הניסיון המצטבר ממאות שנים של מציצה מראה שסטטיסטית הסכנה קטנה הרבה יותר מאשר חציית כביש.

הפולמוס בדעת החתם סופר

החתם סופר, במכתב לתלמידו הרב אליעזר הורביץ זצ"ל רבה של וינה (נדפס בספרו יד אלעזר סי' נה) כותב כיון שיש חשש סכנה של הדבקות יש לעשות את המציצה בספוג ולא בפה. שהרי כל הטעם של המציצה הוא משום חשש סכנה, וכיון שיש להיפך חשש סכנה במציצה בפה יש למשוך את הדם ע"י ספוג לחוד. אמנם החתם סופר מוסיף כי ע"פ הקבלה יש לעשות את המציצה בפה דוקא, אולם הוא כותב כי במקום חשש סכנה אין לנו עסק בנסתרות כלל.

בעקבות מכתבו של החתם סופר עודד תלמידו הרב אליעזר הורביץ זצ"ל את המוהלים בכל הקהילות לעבור לעשות מציצה בספוג ולא בפה.

בנוסף

אולם שאר תלמידיו של החתם סופר הביעו התנגדות חריפה מאד לכך. גדול תלמידיו המהר"ם שיק (או"ח סי' קנב) טען כי החתם סופר לא התכוון להוראה כללית בכל מקום, ולכן הוא לא הורה כן בעירו ובקהילתו פרעשבורג ובשאר הקהילות בהונגריה וצכיה וסלובקיה [בוהמיה באותם ימים] שהיו נתונים למרותו המוחלטת של החתם סופר. אולם בעיר וינה היה מוהל שהיו לו פצעים בפיו, ומחמת שהיה מקושר עם השלטונות וסיבות שונות לא יכלו לפטרו ולמנות מוהל אחר. ולכן במציאות שנוצרה בוינה הורה החתם סופר כי חובה להפסיק למצוץ בפה כל עוד לא ניתן לפטר את המוהל, אולם דעתו היה כי בכל מקום אחר בעולם המציצה ידועה כבטוחה בעקבות נסיון של מאות שנים, ואין כל חשש סכנה, ולכן אין סיבה שלא לעשות מציצה בפה, וכפי שהחתם סופר עצמו כותב כי ע"פ הקבלה צריך לעשות את המציצה דוקא בפה. ולטענתו הרב אליעזר הורביץ על אף שהיה אחד מחשובי תלמידי החתם סופר טעה בדבר ולא הבין שהוראת רבו היא מקומית לקהילת וינה, ואינה הוראה לכלל העולם.

בדומה כתב חתן החתם סופר רבי זלמן שפיצר (המאסף שנה ד סי' ח) ששלט בוינה באותה תקופה חולי צרפתי, והחתם סופר הורה כהוראת שעה שלא למצוץ בפה מחמת אותה חולי, אולם לא התכוון להוראה כללית בכל מקום.

השבט הלוי (ח"ב סי' קלא) מספר כי ראה את כתב ידו של החתם סופר הנמצא בביתו של אחד מעשירי לונדון, וכתוב עליו הערה מאחד מגדולי תלמידי החתם סופר, כי פסק זה הוא הוראת שעה ואין לפרסמו.

האם מציצה הוא חלק מהמילה או רק משום סכנה

שאלה נוספת המהותית מאד בנידון הוא האם המציצה נועדה רק למנוע סכנה, ולכן יש מקום לדון בשיקול דעת האם בימינו שלא ידוע לנו מה הסכנה שעליה דיברו חכמים, אולם אנחנו חוששים שאולי במקרים מסוימים תהיה סכנה אחרת, האם עדיף לעשות את המציצה בצורה בטוחה יותר. או שמא המציצה היא חלק משלבי ברית המילה, אלא שבנוסף יש גם סכנה באי עשייתו. ולכן כל עוד ואין מצב של פקוח נפש הדוחה את המילה אין היתר שלא לבצע שלב זה. ובנוסף כיון שהוא חלק משלבי המילה שנמסר לנו ע"י חכמים אי אפשר לשנותו מהצורה שנמסרה לנו ע"י חכמים בלי ידיעה ברורה כי גם כך מתקיים דין זה.

שאלה זו נוגעות לעוד שאלות נוספות: לדוגמא בברית המילה הנערך סמוך לשקיעת החמה, האם צריך להקפיד שגם המציצה תהיה לפני שקיעת החמה, משום שיש דין שכל הברית צריך להיות בשעות היום, או שמא המציצה הוא חלק מריפוי התינוק, ואין שום ענין שהוא יהיה לפני השקיעה.

שאלה נוספת התלויה בכך הוא, כיון שיש עדיפות שהאבא עצמו ימול את התינוק [בהנחה שהוא יודע את המלאכה בצורה מקצועית ולא יגרום סכנה או אף צער מיותר לתינוק יותר ממוהל מנוסה] האם עליו לעשות גם את המציצה, או שזה בודאי אינו חלק מהמצוה, והוא ענין רפואי גרידא, ואין שום סיבה שיעשנו בעצמו.

הקצות החושן (סי' שפב ס"ק ב) כתב שהמציצה הוא ענין רפואי, ולכן אבא שהוא גם מוהל ראוי שימול בעצמו ולא יכבד אדם אחר במילה ובפריעה, אולם את המציצה אין מניעה שימסור לאחר. בדומה כתבו הנצי"ב (משיב דבר ח"ב סי' נה) השואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' ז). וזה גם דעת האגרות משה (יור"ד ח"א סי' רכג ד"ה ומה שנזכר) הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' קב) והמנחת שלמה (ח"א סי' ז ד"ה ובעיקר חידוש).

לעומת זאת המהר"י אסאד (ח"א יו"ד סי' רנח) מחשובי תלמידי החתם סופר הרחיב להוכיח שהמציצה הוא גם חלק מהמצוה, ודעתו כי במציצה קיימים שני חלקים יש את הלכה למשה מסיני למצוץ בפה את הטיפה הראשונה, אולם אז יש סכנה אם אינו מוצץ בכח את ההמשך, ועל כך כוונת הגמרא שאם המוהל אינו מוצץ מהמקומות הרחוקים יש לפטרו.

ההפלאה (כתובות ה: ד"ה ואת"ל דמקלקל) והאבני נזר (יו"ד סי' שלח אות ו) כתבו כיון שיש סכנה במילה בלי מציצה, הוא נעשה חלק מהמילה. והביא האבני נזר כמה דוגמאות שדבר שנצרך למעשה המצוה או למעשה איסור, המצוה או האיסור כולל גם חלק זה אף שהוא טכני. וכשאמרה התורה למול, הכוונה שהתורה מצווה לכלול גם את החלקים הללו. והביא את דעת חידושי הרי"ם כי המקור שהטפת דם ברית הוא חלק מהמצוה, כיון שכל מילה כולל יציאת דם, הרי זה חלק מהמילה, וגם אם יצליחו לעשות מילה ללא הטפת דם אינו מילה, מאידך כשהמילה נעשית שלא כהלכתו למשל ע"י נכרי שלא לשם מילה, יש לחזור ולהטיף דם ברית כדין ע"י מוהל יהודי. למעשה להלכה האבני נזר מסתפק בכך, אולם הוא כותב כי משום ספק דאורייתא לחומרא, יש להקפיד שגם המציצה חייבת להיות לפני שקיעת החמה, ולא מספיק שהברית תהיה לפני שקיעת החמה.

האוסרים לעשות מציצה שלא בפה

למעשה הרבה מאד פוסקים אסרו לעשות מציצה בספוג, וביניהם מהר"ם שיק (או"ח סי' קנב; יו"ד סי' רמד); מהר"י אסאד (יו"ד סי' רנח); הבנין ציון (ח"א סי' כג-כד); הגר"ש קלוגר (האלף לך שלמה יו"ד סי' רסב); השדי חמד (קונטרס המציצה); בית יצחק (יו"ד סי' צח); אות חיים ושלום (יו"ד סי' רסד ס"ק י"ב); ערוך השולחן (יו"ד סי' רסד סעיף יט) ועוד.

מציצה בפה ע"י שפופרת

כאמור המחלוקת המקורית היא על מציצה בספוג ידני, אולם אם השנים פותח בפרט בגרמניה ובליטא שפופרת שהמוהל מוצץ דרך השפופרת ומצד אחד פעולת המציצה היא בפה, ומאידך הדם של התינוק ובמקביל הרוק של המוהל אינם יכולים להפגש יחד בשום צורה.

הגר"מ שטרנבוך (ח"א סי' תקפח) כותב בחריפות רבה שיש למצוץ רק בפה, אולם במקום שקיים חשש סכנה יש להשתמש בשפופרת, והעיד כי הגרי"ז סולובייציק זצ"ל אמר לו שאביו רבי חיים מבריסק זצ"ל בתקופה שהיה מגפת טוברקלס בבריסק התיר למצוץ בשפופרת קצרה דוקא, משום שאז נחשב שנעשה בפיו.

רבי חיים ברלין (הובא בקובץ תשובות ח"א סי' קב) כתב שגדולי רבני ליטא רבי יצחק אלחנן המרחשת הזכר יצחק הערוך השולחן והאחיעזר הכריעו "שבמקום שיש שום שמץ חשש ספק ספיקא לסכנה אין לדקדק על קיום מנהג אבותינו".

כך גם הדברי מלכיאל (ח"ד סי' פו ד"ה וע"ד המציצה) כותב כי מציצה בספוג אסורה, אולם אין בעיה להשתמש בשפופרת.

אולם חלק גדול מהאוסרים הנ"ל אסרו בתוקף גם בשפופרת.

דעת פוסקי ההלכה למעשה

למעשה המשנה ברורה (בה"ל סי' שלא סעיף א ד"ה ופורעין) הביא את דעת הבנין ציון שאוסר ואת דעת היד אליעזר שמתיר, ולא הכריע, ובשבט הלוי (ח"ב סי' קלא) הבין ממה שכתב את היד אליעזר בסוף שעיקר הלכה כמותו, ע"פ הכלל שהלכה כבתראי. אולם השבט הלוי עצמו כותב בחריפות שחובה לעשות מציצה בפה דוקא. וכן התיר ההר צבי (יו"ד סי' ריד) ע"י שפופרת, אולם כתב שעל המוהל להתלמד היטב כיצד מבצעים פעולה זו ע"י שפופרת.

השבט הלוי (ח"ב סי' קלא) אוסר אולם הוא כותב כי במקום שיש חשש שאם ידרשו לעשות דווקא מציצתה בפה יתבטל לגמרי המילה עדיף לשתוק.

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' קב) כתב כי המציאות בימינו אין חשש סכנה ולכן עושים בפה, אולם בקרב אנשים שלא ברור שאינם נגועים באיידס, אף שהוא רק חשש רחוק עושים מציצה בשפופרת. וכתב כי בכל מקרה שיש חשש סכנה אפילו רחוקה אין לדקדק במנהג, ועיקר הבעיה הוא להחליף את מסורת אבותינו משום קלות דעת גרידא. ובדומה כתב בילקוט יוסף (שובע שמחות ב הערות פ"ו אות א).

בברית אברהם הכהן (עמ' ר) הביא מידע רפואי כי רוק האדם מכיל חומר אשר הורס את חיידקי האיידס, ולא היה אף מקרה שאדם נדבק דרך פיו. ומכל מקום כתב שהורה הגר"מ פיינשטיין ליתר זהירות למצוץ על ידי שפופרת.

סיכום

למעשה דעת כמעט כל הפוסקים שיש ענין לעשות מציצה דוקא בפה, אולם במקום שיש חשש סכנה חובה לעשותו בשפופרת, למעשה כללי הלכה מהו חשש סכנה מחמירים מאד, אולם עדיין יש מצבים שפוסקים רבים טוענים שהוא מוגדר שאינו חשש סכנה כלל, והכל לפי הענין, ויש פוסקים אחרים שסבורים שעדיף תמיד שפופרת מחמת חשש סכנה. אולם יש להקפיד כי השינוי אינו נובע מהסתה גרידא כנגד מסורת ישראל.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.