שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א
לגבי דין קנאים פוגעים בו לא עלינו חלילה וחס אלא רק כדי לשאול ולדרוש ולקבל שכר, האם צריך הקנאי לכוון לשם שמים במאה אחוז או אפשר אם כבר יש לו איזה שהוא ענין עם הבועל ארמית להצטרף זה עם זה ולקיים קנאתו של מקום ושלו בבת אחת ? או אם לא יהיה כוונה לשם שמים יהיה דומה לדין יבום שב ואל תעשה ועדיף לחלוץ ?
תודה
תשובה:
אני מעתיק לך מתוך הספר משנת האישות לרבי משה קליין שליט"א אב"ד אונגוואר מודיעין עילית, שהיה בעריכתי:
דין הבועל ארמית נתבאר בסוגיות הש"ס בע"ז (לו ע"ב) ובסנהדרין (פב ע"א), והובא לדינא ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' ד) וברמ"א (חו"מ סי' תכה סעי' ד), ומקורו מהמעשה הידוע בפנחס בן אלעזר שהרג את זימרי בן סלוא שבא על כזבי בת צור בפרהסיא לעיני כל ישראל [ראה במדבר כה ו – טו]. על חומר האיסור לבוא על ארמית, ראה סוגית הגמ' בעירובין (יט ע"א), ומש"כ בביאורה בס' חסידים (אות תתשכט).
באחרונים תמהו, מפני מה השמיט השו"ע הלכה זו המובאת בגמרא באין חולק בדבר. ובס' אפי זוטרי (סי' טז סעי' א) מיישב, דכיון שאין חובה על הקנאי להרוג את הבועל אלא רשות בעלמא היא וכפי שיבואר להלן, לא חש השו"ע להזכירה.
ונראה להוסיף עוד, דלכאורה יש לחקור בעיקר גדר הלכה זו, אם היא מכלל דיני העונשין שבתורה, והיינו, שמחמת חומר עוונו של הבא על בת נכר התירה התורה את דמו ונתנה רשות ביד כל אדם להורגו, או שהיתר בעלמא הוא הנאמר ביחס לקנאי, שכאשר הוא רואה מעשה חמור זה של חילול ה' לנגד עיניו, אינו חייב לכבוש רוגזו וצערו ולחוס על החוטא, אלא רשאי הוא לנקום בו נקמת ה' צב-אות ולהמיתו בחרב [ובדומה לדין גואל הדם האמור ברוצח בשגגה], ולהלן נרחיב בחקירה זו והשלכותיה. ומכל מקום אפשר שהשו"ע נקט שדין הבועל ארמית אינו מכלל דיני העונשין ואף מצוה ממש אינה וכפי שיבואר, אלא כשאר הנהגות טובות שינהג בהם האדם, ולכך לא חש להביאה בספרו, ודו"ק.
נפק"מ נוספת נראה לומר בזה, באופן שאינו יכול להורגו אלא רק לפוצעו או לעשותו טריפה, אם שייך בדין זה, דאם הוא מכלל עונשי התורה, אפשר דאינו רשאי אלא להמיתו ולא לצערו בשאר מיני צער, אולם, להצד שהוא הנהגה שבין הקנאי לקונו שאינו חייב לכבוש צערו ורוגזו כשרואה דבר נבלה כזה, נוהג דין זה בכל אופן שיוכל לקנא בו את קנאתו. אמנם לאידך גיסא י"ל, דאף אם הוא מכלל דיני העונשין יתכן שכך הוא גדר עונשו דדמו הותר לכל ואינו בתורת חיוב מיתה מסוימת כשאר חייבי מיתות בית דין. וצ"ע לדינא.
קנאות – לשם שמים
נפקא מינה נוספת נראה לומר בחקירה זו, לענין מהותו של אותו קנאי שלגביו נאמר דין זה, דהנה, במאירי (ע"ז שם) כתב: "ישראל הבא על הגויה בפרהסיא וכו', רצה לומר, שכל מי שמקנא לכבוד ה' רשאי להורגו בשעת מעשה". ומדוייק לכאורה בדבריו, שאין כל אדם רשאי להורגו, אלא רק מי שיודע בעצמו שכל כוונתו ומגמתו לקנא לכבוד ה' יתברך שאדם זה מחללו ברבים. [וע"ע בה"ג הל' עריות ובחי' המשנ"ה שם אות לה].
בחי' החתם סופר עה"ת (ריש פ' פנחס) הוסיף, דלא נמסר דינו של הבועל ארמית אלא למי ששלם בכל ג' ענינים אלו שענינם קנאת ה', והם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין בו פגם ודררא דעוון מחטאים אלו כלל. ומשה רבנו לא הקדים להמית את זמרי משום שחשש שאינו שלם בכל אלו.
אולם, בס' תורת חיים (סנהדרין פב ע"א) מבאר, כי מה שאמרו בגמ' ד"קנאים" פוגעים בו – אינו בדוקא, ועיקר המכוון בזה ללמדנו שאין היתר לפגוע בו אלא בשעת הביאה ממש וכדלהלן, ולכך נקטו בגמ' לשון "קנאים" שהם רגזנים בטבעם וממהרים לקנא לשמו ית' מיד בשעה שרואים בעיניהם את מעשה העבירה, ולעולם רשות זו נתונה ביד כל אדם להורגו. וראה בסמ"ק (רפג) כמה הפליג בדבר הזהירות שיש להזהר בענינים אלו שלא להורגו אלא באופן המותר על פי דין, שאם לא כן נמצא ששופך דם נקי [וע"ע ס' מגיד משנה עה"ת פ' שמות, עה"פ ויפן כה וכה, ממעשה דיהוא ואחאב].
בס' אפיקי ים (ח"ב סי' ג) נקט לדינא כדעת המאירי, ומקורו מסוגית הגמ' בסנהדרין (פב ע"א) דאמרינן התם: "אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא". וצ"ב, היאך הותר לבועל להרוג את הקנאי לצורך הצלת נפשו, הרי על פי דין הוא מבקש להמיתו, ומה דמיון יש בין מעשיו לדינו של הרודף אחר חברו להורגו שמותר להצילו בנפשו (וראה להלן סעיף ז' מדברי הראשונים בזה). ומחמת קושיא זו כתב, דאין אדם רשאי לפגוע בבועל ולהורגו אא"כ כל כוונתו ומגמתו לקנא לשמו ית', ולכן, אם קם המזנה והרג את אותו קנאי אין בית דין יכולים לעונשו על כך, שהרי זה דבר המסור ללב, ומי הוא שידע בבירור שאכן נהג הקנאי כדין ולא היתה מעורבת במחשבתו כוונה כל שהיא לכבוד עצמו וכדומה, עיי"ש, וכ"כ בס' אור יהל (פרשת פנחס).
ולכאורה נראה דנידון זה תליא בחקירה דידן, שכן להצד שהלכה זו היא מכלל דיני העונשין שבתורה – שנתחייב מיתה על חטאו ודמו מותר – אין טעם לכאורה לחלק בין המקנא לשמו ית' לשאר כל אדם, אולם, להצד שהוא דין בקנאי – שאינו חייב לכבוש סערת רוחו בראותו גודל עוון זה – שפיר יש לומר שהלכה מיוחדת היא האמורה במי שקנאת ה' אכן בוערת בקרבו, ואין כל אדם רשאי ליטול את השם ולהורגו. ומכל מקום עפ"ד יבואר, דהשו"ע השמיט דין זה כיון שבלאו הכי אין כל אדם רשאי ליטול עטרה זו לראשו ולקנא לשמו ית', ומי יאמר זכיתי לבבי.
[אגב אורחין נראה להעיר, דהנה בכתוב נאמר "והיתה לו ברית כהונה עולם תחת אשר קינא לאלוקיו וכו'". והיינו, דשכרו של פנחס על מעשה קנאותו הוא שישמש בכהונה הוא וזרעו אחריו. והביאור בזה, דהנה הלכה פסוקה היא שכהן שהרג את הנפש אינו נושא את כפיו (ראה ברכות לב ע"ב, ובגדר דין זה, ראה מש"כ התוס' ביבמות ז ע"א ד"ה שנאמר, וע"ע שו"ת פני מבין או"ח סי' כה, ס' תורת חיים סופר סי' קכח ס"ק נב, ופמ"ג סי' קכח א"א ס"ק נא). ונמצא, שאילולי שנהג פנחס כדין מן הדין היה לפוסלו לכהונה משום מעשה זה גופא, ולכך נשכר וזכה בכהונה, ללמד שמעשיו רצויים לפני המקום].
גדר דין פרהסיא לענין זה
על גדר דין "פרהסיא" לענין זה, כבר נתבאר לעיל סעיף ב' שא"צ שיהיו עשרה בני אדם אלו רואים את מעשה הביאה בעיניהם, אלא כל שידוע שבא עליה די בכך וחשיב שנעשה ב"פרהסיא", ומקור דין זה בשו"ת מהרי"ק (סי' קמ), שו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קנח), שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' צב), והובא לדינא בש"ך (יו"ד סי' קנז ס"ק ד). וראה פמ"ג (יו"ד סי' ב שפתי דעת ס"ק יז) דאף אם אינם יודעים מכך באותה שעה, אך יודע היה הבועל שיתפרסם הדבר לאחר זמן, די בכך שיחשב כפרהסיא.
על הנידון אם הבועל עצמו נכלל במנין העשרה לענין זה, נחלקו אחרונים: בס' יד אהרן (ח"ב סי' טז הגה"ט אות א) כתב, שכשם שלענין מצות קידוש ה' הנעשית בפני עשרה בני אדם צידדו אחרונים שהנאנס נמנה אף הוא במנין העשרה [ראה שו"ת דבר שמואל סי' כג], כך גם כאן, נכלל הבועל במנין העשרה להחשב כביאה הנעשית בפרהסיא.
אולם, בס' יפה ללב להגר"ח פלאג'י (ח"ד סי' טז ס"ק ו) חלק על דבריו, ולדעתו, אף שלענין מצות קידוש ה' קיי"ל דהנאנס מצטרף למנין העשרה, הבועל ארמית אינו נמנה כאחד מהם, שהרי רשע הוא ומחלל את שם ה' ית' ברבים, ודינו כמנודה שאינו מצטרף למנין עשרה לשום ענין [ובעיקר דין מנודה ראה מש"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' ריב – ריג].
והדברים תמוהים לכאורה, שכן דין זה דהמנודה אינו מצטרף למנין עשרה, אינו אמור אלא לענין דבר שבקדושה, שענינו ד"כל בי עשרה שכינה שריא" [ראה ברכות ו ע"א, וסנהדרין לט ע"א], ואין הקב"ה משרה שכינתו על רשעים. אולם, לענין להחשב "פרהסיא" אין חילוק לכאורה בין רשעים ליראי ה', ובכל גווני שעובר באיסור חמור זה קבל עם ועדה הרי זה מחלל את ה' בפרהסיא וקנאים פוגעים בו. וצ"ע [על הנידון אם נשים וקטנים מצטרפים למנין עשרה להחשב כמעשה הנעשה בפרהסיא, ראה שו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' ט) מכמה אחרונים, ולכאורה תליא בנדון הנ"ל, דאף שלדבר שבקדושה אינם מצטרפים מכל מקוםהוא דבר הנעשה בפרהסיא. וכפי שמצינו לענין קריאת המגילה דמנין של נשים חשיב כפרסומי ניסא].
על עיקר דינו של הש"ך שאין צריך שהמעשה יעשה בפני עשרה מישראל ודי בידיעתם לבד, הקשה המהר"ם שיק [הובא בשו"ת בית שערים או"ח סי' ט], מאי שנא תפילה שאינה נחשבת כתפילה בציבור אלא אם כן יהיו מכונסים יחד במקום אחר מדין פרהסיא של קידוש ה' דסגי בידיעתם לבד, הרי עיקר דין תפילה בציבור נלמד מהפסוק (ויקרא כב לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל" האמור לענין קידוש ה'. ובבית שערים (שם) תירץ, דמצות קידוש ה' תתקיים בכל פעם בו יתקבצו אותם עשרה אנשים היודעים מן הדבר, אף לאחר שנים רבות, ולכך יש משמעות לעצם ידיעתם את סיפור הדברים לבד, משא"כ תפילה בציבור דלאחר סיום התפילה המצוה בטלה, ולא תתקיים לעולם על ידי קיבוצם].
הריגת האשה
ממעשה דפנחס למדנו, שכשם שיש מצוה להרוג את הבועל כך יש להרוג את האשה הגויה הנבעלת לו. ובטעם הדבר י"ל, וכן נראה מדברי החמדת שלמה (יבמות מז ע"א), שמעשה הריגת האשה הוא חלק מדין הקנאות, דכיון שבאה תקלה לישראל על ידה דין הקנאות מחייב להורגה.
מיהו, מרהיטת דברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' י) נראה, דהחיוב להורגה משום שבאה לישראל תקלה על ידה, וכפי שבית דין הורגים שור הנרבע, ויובאו הדברים בהרחבה להלן סעיף ט"ו, וכ"ה בס' אור החיים (סוף פ' בלק), ובס' צפנח פענח עה"ת (ריש פ' פנחס).
על דרך זו מצדד לבאר בס' גינת ורדים לפמ"ג (כלל מג), שהחיוב להורגה הוא משום שחטאה באיסור "לפני עיור לא תתן מכשול", דכיון שהכשילה את הישראל עברה בלאו זה, והלכה היא, שבן נח נהרג על כל עבירה שהוזהר עליה. מיהו, דעת התוס' (ע"ז טו ע"ב ד"ה לעובר) שבן נח אינו מצווה על "לפני עיור", וצ"ע [וע"ע הגה' מהר"ם פסחים ג ע"ב, לענין אותו נכרי בימי רבי יהודה בן בתירא שאכל מקרבן הפסח וענשוהו במיתה, דהטעם בזה הוא משום שהכשיל את ישראל באיסור נתינת קדשים לגוי, וראה מש"כ בזה בחידושי המשנה שם]. ובעיקר דין "לפני עיוור" בבן נח, ע"ע שו"ת מחנה חיים (ח"ב או"ח סי' יא אות ט), ס' חתן סופר (שער המקנה ח"ב סי' כח אות טז).
לכאורה ניתן לשאול שאלה זו כלפי כל הרוגי. ב”ד והלוקים. אם לשליח ב”ד יש חשבון מוקדם עם עובר העבירה ונוקם בו כעת האם יהיה מותר לו להוציא את הגז”ד לפועל.
אמת, רק כאן יש עוד סברא יחודית לגבי דין "קנאות" וגדריה, כמבואר.
השאר תגובה