שאלה:
מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש זה הפסק בדיני ברכת המצוות ובכל מקרה בדיעבד יוצא ידי חובת תפילין או שזה הפסק בעצם המצווה ומעכב גם בדיעבד?
תשובה:
זה הפסק בברכה, במצוה יוצא בעצם זה שמניח, אבל נכון הדבר שגם מצד המצוה יש איסור להפסיק, וכמובא שאין להפסיק גם בין הנחת תפילין של יד לשל ראש של רבינו תם אף שלא מברכים עליהם.
מקורות:
משנה ברורה סימן כה ס"ק כח
(כח) אסור להפסיק – אפילו בדיבור של מצוה כגון להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן:
אז כדאי אחרי שהסיח דעתו לחזור ולהניח עם ברכה כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות וכדי שלא יהיה בעיה עדות שקר בקריאת שמע?
הרי אמרתי בפירוש שיצא ידי חובת תפילין לכל השיטות?
ואין הבדל בין אשכנזים לספרדים בזה?
שאלתך נענתה קודם.
השאר תגובה