לתרומות לחץ כאן

אמירה לגוי

שאלה:

שלום לכבוד הרב,

האם מותר לבקש מגוי, לפני שבת , לקנות עבורי רכב, במכירה פומבית, בחו"ל?

2, מה הדין לבקש בשבת?

בברכה ותודה

תשובה:

יש איסור הנאה ממעשה שבת של גוי הנעשה לצורך ישראל [אפילו בלי אמירה], אז בעצם למה שיהיה מותר?

תנסה לעשות זאת במוצאי שבת.

שבת שלום.

מקורות:

מאמרנו  עוסק בשאלה האם מותר לבקש מנכרי לעשות עברנו פעולה בשבת? מדוע הדבר נאסר? ומהיכן הדבר נלמד? כמה איסורים יש בכך? מתי מותר להעזר בשירותי גוי של שבת? ומתי אסור? מדוע הלכות אלו נתפסות כמורכבות? וכיצד ניתן לשלוט עליהם בקלות?  מה הדין במקרה והנכרי עשה פעולה עבורנו, האם מותר להנות ממנו? האם חייבים אנו למחות בנכרי הבא לעשות פעולה בביתנו ביוזמתו? ובמקרה והדבר אסור עד מתי הדבר נאסר? האם ניתן לרמוז לו? ואיזה רמזים הותרו? ואימתי הותרו רמזים? האם האיסור הוא רק לומר בשבת או גם ביום שישי? האם האיסור הוא רק לבקש ממנו לעשות פעולה בשבת, או שמא אסור גם לבקש עשיית פעולה במוצאי שבת?

מתי מותר לבקש מנכרי שיעשה לנו מלאכה בשבת וחג? [חלק א]

בפרשתנו מסופר שעם ישראל הגיעו למרה, ועל כך נאמר (שמות טו כה): 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט', רש"י מפרש שבמרה הקב"ה לימד את עם ישראל 3 מצוות שבת פרה אדומה ודיני ממונות, [יש מספר שיטות אלו 3 מצוות למדו ישראל במרה, אולם לכל הדעות שבת היא אחת מהם], וכפי שדרשה הגמרא (שבת פז:) שנאמר בעשרת הדברות (דברים ה יב): 'שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ', ומבואר שהשם ציווה אותנו על השבת כבר לפני מעמד הר סיני, והיכן היה זה במרה ששם נאמר שהקב"ה שם לבני ישראל חק ומשפט.

במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה כאשר אנחנו נצרכים לדבר מסוים בשבת, באיזה תנאים נוכל לבקש זאת מנכרי שאינו חייב בשמירת שבת, ובאיזה מצבים הדבר נאסר. מכיון שהנושא מורחב חילקנו את המאמר לשני חלקים, חלקו הראשון הוא מאמר השבוע, וחלקו השני נעסוק בו שבוע הבא בפרשת יתרו, שבו נכתבו עשרת הדברות אשר כידוע אחד מהם הוא חיוב שמירת שבת.

האיסורים השונים הקיימים באמירה לנכרי

חכמים אסרו לומר לנכרי שיעשה עבורנו בשבת דברים שאסור לנו לעשותם בשבת (ראה שבת קנא.).

מספר איסורים שונים כלולים באיסור לומר לנכרי לעשות עבורנו מלאכה בשבת:

  • יש איסור שיעשה עבור יהודי מלאכה בשבת ויום טוב אף שהדבר נעשה ע"י אדם אינו יהודי. איסור זה התפרש בעיקר בשולחן ערוך או"ח בסימנים רמג, רמד.
  • איסור נוסף הוא אף אם הנכרי עושה זאת עבור עצמו, אלא שנראה הדבר כאילו הוא פועל בשליחות היהודי הדבר אסור משום מראית עין. ואיסור זה התפרש בשולחן ערוך או"ח בסימנים רמג-רמו.
  • איסור נוסף הוא לדבר בשבת דיבורי חול, אחד מהצורות האסורות הוא לבקש מנכרי שיעשה פעולה שאסור לעשות אותה בשבת. איסור זה התפרש בעיקר בשולחן ערוך או"ח סי' שז.
  • איסור נוסף הוא להנות מדבר שנעשה בשבת עבור יהודי. איסור זה התפרש בעיקר בשולחן ערוך או"ח סי' רמז וסי' שכה.

המורכבות של הלכה זו

בהלכה זו מצוי מאד טעויות, והיא נתפסת אצל רבים כהלכות מסובכות, אולם למען האמת אם לומדים את ההלכות הללו נכון ניתן לשלוט עליהם בקלות יתירה, ניתן למנות 3 סיבות מרכזיות שהלכות אלו נתפסות כמורכבות:

א. מצד אחד חכמים החמירו מאד באיסור זה, ובאופן עקרוני על האדם למסור את כל רכושו ולא לעבור על איסור זה (גר"א יו"ד סי' קנז סק"ד). [להלן נבאר מדוע ואימתי מתירים בהפסד מרובה]. מאידך בהלכות אלו יש הרבה מאד מקרים שבהם התירו חכמים את האיסור, ולכן כשלא לומדים את הדברים נכון, נוצר בלבול רב בהלכות אלו. בחלק הראשון של המאמר השבוע, נתמקד מהו האיסור. ובחלק השני שבוע הבא נתמקד באלו מקרים התירו חכמים איסור זה.

ב. כאמור קיימים מספר איסורים שונים באמירה לנכרי כפי שפרטנו לעיל, וכל איסור נפסק בסימן אחר בשולחן ערוך, יש דברים המתירים איסור אחד, אולם אינם מתירים איסור אחר, וכאשר יש לאדם היתר הלכה למעשה עליו לוודא שאכן ההיתר מכסה את כל האיסורים.

מסיבה זו אנשים רבים זוכרים שרב הורה על דבר מסוים שהוא מותר, לדוגמא הם זוכרים כי צורה מסוימת של רמז בלי לומר לו בפירוש מותרת, אולם הם אינם יודעים שהכוונה היתה במקרה מסוים שבו לא היה איסור שהנכרי יעשה את הפעולה, וכן לא היה בעיה להנות מהדבר בשבת, אולם עדיין היה איסור לומר בשבת בפירוש לעשות דבר זה, ולכן הרמז לחוד מועיל להתיר את האיסור. אולם במקרים אחרים שיש איסור שהדבר יעשה עבור יהודי, או לפחות יש איסור להנות מהדבר שהנכרי יעשה, לא מועיל לרמוז לנכרי.

ומאידך גיסא יש גם מצבים שאנשים שמעו רב שהורה שאין להתיר ע"י רמז, אולם הם לא הבינו שהכוונה לאותו מקרה משום שבאותו מקרה היו איסורים נוספים.

אולם כאשר אנחנו לומדים להבדיל בין האיסורים השונים, ואנחנו לומדים על ההיתרים השונים, ולומדים באיזה איסור נאמר היתר זה, נוכל לשלוט בקלות על האיסורים הללו.

לדוגמא יש מצב שבו מותר לומר לנכרי, אך אסור להנות ממה שהנכרי עשה בשבת, או יש רמז שמותר לרמוז לנכרי מצד האיסור לדבר, אולם עדיין אסור מצד שיש איסור שהנכרי יעשה עבורך בשבת.

ג. סיבה נוספת היא שהלכות אלו מפוזרות מאד בשולחן ערוך, כאמור ישנם כמה סימנים העוסקים בהלכות אלו, כפי שצינו, אולם במקביל בתוך חלק ניכר מהלכות מוזכר בשולחן ערוך ובפוסקים מתי אסור ע"י נכרי ובאיזה אופנים הותר.

מקור האיסור

מצינו מספר מקורות לאיסור זה, וכפי שכתבנו לעיל קיימים גם מספר איסורים, וכל אחד נלמד ממקור אחר:

  • במכילתא (מסכתא דפסחא פרשה ט) נדרש מהפסוק האמור לגבי יום טוב (שמות יב טז): 'כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם'. ודרשו: 'לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה נכרי מלאכתך'. כלומר מכך שהתורה לא כתבה את האיסור בלשון של לא תעשה בהם, אלא לא יעשה בהם, משמע שהאיסור הוא שלא יעשה עבורך מלאכה, ולא רק שאתה לא תעשה את המלאכה. ומוסיף המכילתא שמא תאמר שכוונת הכתוב שרק על ידך ועל יד חברך לא יעשה מלאכות, אך ע"י נכרי מותר, הרי כבר נאמר (שמות לה ב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה', ומשמע שמלאכתך תעשה רק בימות החול ולא בשבת.

להלן נבאר האם דרשה זו היא איסור מדאורייתא, או שהיא איסור מדרבנן והדרשה היא רק אסמכתא.

  • הרמב"ם (שבת פ"ו ה"א) ביאר שחכמים אסרו אמירה לנכרי כדי שלא תהיה שבת קלה בעיני ישראל, ויבואו לעשות את המלאכה בעצמם.
  • רש"י (שבת קנג. ד"ה מאי) ביאר, שהדבר אסור משום שהנכרי הוא שלוחו של הישראל, ושלוחו של אדם כמותו, ולכן זה נחשב שהיהודי עשה בעצמו. וביאר הגהות מיימוניות (שבת פ"ו ה"א) שאף שרק יהודי יכול להיות שליח לחברו, מכל מקום לחומרא נחשב שליחות[1].
  • רש"י (ע"ז טו. ד" כיון) ביאר, שאמירה לנכרי בשבת הוא בכלל דיבורי חול שנאסרו ממה שנאמר (ישעיהו נח יג): 'וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ודרשו חכמים (שבת קיג.) שכוונת הפסוק 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול'.

וביארו האחרונים (אבני נזר או"ח סי' מג סק"ו; ערוך השולחן או"ח סי' רמג סק"ד; קובץ שיעורים ביצה סי' מט) שהטעמים הראשונים באו לבאר את האיסור שהנכרי יעשה עבור יהודי מלאכה[2]. ואילו הטעם הרביעי מבאר את האיסור שאסור לדבר בשבת דיבורי חול. ולהלן נבאר את ההבדלים בין האיסורים.

האם האיסור מהתורה או מדרבנן

היראים (סי' שד) והסמ"ג (ל"ת עה) הסתפקו האם הדרשה במכילתא היא דרשה גמורה, וכמשמעות הפסוק שיש איסור שיעשה לנו מלאכות בשבת, או שהוא איסור מדרבנן והם הסמיכו את האיסור על הפסוק. אמנם היראים והסמ"ג כתבו שרק כשהנכרי עושה מלאכה בחפץ של ישראל למשל שדהו יש בכך איסור מהתורה, אך כשמבשל בשלו לצורך ישראל הוא רק מדרבנן. וכן האיסור הוא רק בשבת עצמה, אך כשציוהו לפני שבת הוא רק איסור דרבנן[3].

הרמב"ם (שבת פ"ו ה"א) והרמב"ן (שמות יב טז) סברו שהאיסור רק מדרבנן, והדרשה היא רק אסמכתא.

הלבוש (או"ח סי' רמג סעיף א) כתב, שכיון שנחלקו בזה הראשונים וגם משמעות הפסוק שהדבר אסור, יש להחמיר באיסור זה יותר משאר איסורי דרבנן. והפרי מגדים (או"ח סי' רמג משב"ז סק"ג) כתב אף שהסכימו הפוסקים שהוא מדרבנן, כיון שהסמיכוהו על הפסוק, החמירו בכך כאיסור מהתורה.

המשנה ברורה (סי' רמג סק"ה) כתב שהאיסור מדרבנן והדרשה היא אסמכתא. ובשער הציון (סי' רמג סק"ז) הביא את הדעות הנ"ל. והוסיף שע"פ דברי הרמב"ן והגר"א (הג' על המכילתא) יש טעות בנוסח המכילתא, והנוסח הנכון הוא כפי שמופיע בילקוט שמעוני (רמז רא), והדרשה היא להיפך ללמד שרק על יהודי יש איסור מהתורה שיעשה ליהודי אחר, אך לנכרי מותר לעשות מלאכה לצורך יהודי, והאיסור הוא רק מדרבנן ואינו אף אסמכתא.

לסיכום: הדעה המרכזית בפוסקים שהאיסור הוא רק מדרבנן אך הוא חמור יותר משאר איסור דרבנן משום שיש אסמכתא מהפסוק.

אמירה לנכרי באיסור דרבנן

איסור אמירה לנכרי הוא בין במלאכה דאורייתא, כגון לומר לנכרי לבשל בשבת, שהיא פעולה האסורה מהתורה. ובין באיסור דרבנן, כגון לומר לנכרי לשכור פועלים, שגם אם היהודי ישכור בעצמו זה רק איסור מדרבנן. אולם יש דברים שהקלו יותר באמירה לנכרי באיסור דרבנן, והוא נקרא בלשון חז"ל שבות דשבות, כלומר איסור אמירה לנכרי הוא איסור דרבנן [שבות], והמעשה עצמו שנעשה הוא רק איסור דרבנן.

אך המגן אברהם (סי' שז סק"ב) כתב שדבר שמעיקר הדין מותר לעשותו בשבת, אולם אין לעשותו בשבת רק מחמת מחמת מנהג וחומרא, על כך אין איסור אמירה לנכרי בשבת.

כעת נפרט בהרחבה את האיסורים הנ"ל של אמירה לנכרי:

האיסור שיעשה מלאכה עבור יהודי

אסור שהנכרי יעשה מלאכה בשבת עבור יהודי, איסור זה הוא אף כאשר הנכרי בא מיוזמתו שלו לעשות מלאכה בבית היהודי עבור היהודי על בעל הבית מוטלת חובה למחות בו, ולמנוע ממנו לעשות את המלאכה. (שו"ע סי' רמג סעיף א; משנ"ב סי' רמג סק"ה). והוסיף המשנה ברורה שאם הנכרי אינו שומע לו למרות המחאה הוא חייב לגרשו מביתו. (סי' רעו ס"ק יא).

בנוסף גזרו חכמים שלא רק שאסור לומר לנכרי שיעשה בשליחותו דבר, אסור אף לעשות דבר שיראה לאחרים כאילו הנכרי פועל בשליחותו בשבת, אף שהנכרי אינו פועל כלל בשליחותי.

ולכן אסור להשכיר לנכרי מרחץ שמפורסם שהוא שייך ליהודי, כיון שאם הנכרי יפעיל את המרחץ בשבת נראה שהנכרי מפעילו בשליחות היהודי, ואף באופן שיש מראית עין כאילו היהודי עבר איסור של אמירה לנכרי הדבר אסור. [איסור זה מצוי כאשר יהודי משכיר את מכוניתו לנכרי לשבת, או שמשכיר לו את המשרד לשבת, ומפורסם וניכר על המכונית או המשרד שהוא של היהודי, וכאשר הנכרי יסע במכונית בשבת, או יפעיל את המשרד יראה כאילו היהודי שלחו בשליחותו בשבת].

אולם בכל מקרה שהדבר מוגדר שהנכרי עושה את הפעולה עבור עצמו ולא עבור היהודי, וגם אין ענין של מראית עין שנראה כאילו הוא פועל בשליחותו של היהודי. ולכן מותר למסור ביום שישי עבודה לנכרי ולסכם עימו שכר על העבודה שלא לפי שעות, ולא להתנות עימו שיעשה זאת בשבת, והנכרי עושה את המלאכה בביתו, אף שידוע לנו שבפועל הוא יעשה זאת בשבת. (שו"ע או"ח סי' רמז סעיף א).

במאמר זה לא נכנס להלכות של נכרי שיש לו עסק משוף עם יהודי, או שוכר ממנו את העסק לתקופה, או יהודי המזמין עבודה אצל נכרי, כאשר הנכרי פועל בשבת, באיזה מקרה הדבר נחשב שהנכרי עוסק בשלו ועובד למען עצמו, וגם אין מראית עין, ואז הדבר מותר, ובאיזה מקרים הדבר נחשב שהנכרי עושה למען יהודי, או אף אם זה נחשב שהנכרי פועל למען עצמו בכל מקום יש מראית עין, ואז הדבר אסור. פרטי הלכות הללו מצריכות מאמר בפני עצמו, ונציין רק שהם מפורטים בשולחן ערוך בסימנים רמג-רמז.

הנאה

איסור נוסף קיים והוא להנות מהמעשה שנכרי עשה בשביל ישראל. איסור זה הוא אף אם היהודי לא עבר על איסור, גם במקרה והנכרי עשה זאת מיוזמתו עבור יהודי אסור להנות מהמעשה.

אמנם במקרה והיהודי היה יכול להנות ע"י הדחק גם ללא פעולת הנכרי אין בכך איסור.

לדוגמא במקרה ונכרי הדליק את התאורה בחדר, אם קודם היה בחדר חושך מוחלט, ולא היה ניתן לעשות שום פעולה בחדר, אף לא לאכול מחמת החושך, אסור לעשות כלום בחדר. אולם אם קודם היה אור חלש מאד שאפשר בדוחק לאכול במקום, אך לא ניתן לקרוא כלל לאורו, מותר לאכול בחדר ולשהות שם, אף שכעת הרבה יותר נעים בחדר, אולם אסור לקרוא לאור החשמל שהנכרי הדליק. מאידך אילו מקודם היה די תאורה שבדוחק ניתן אף לקרוא, וכעת נח ונעים לקרוא, מותר כעת לקרוא כרגיל, אף שכעת הדבר נח ונעים, ומקודם הדבר הצריך מאמץ רב.

בנוסף הסרת הפרעה אינה נחשבת הנאה ומותרת, ולכן אם הנכרי כיבה את האור בחדר וכעת ניתן לישון שם, או שהמזגן היה בטעות דלוק על חום או קור ולא היה ניתן לשהות בחדר, והנכרי כיבה אותו, אין איסור הנאה בכך, ומותר לישון או לשהות בחדר. (אורחות שבת ח"ב פכ"ג סעיף כא).

אמנם אם רוצה שהנכרי ידליק את המזגן או את החימום, כתב האגרות משה (יו"ג ח"ג סי' מז אות ב) שאסור, אף שניתן היה לשהות בחדר ללא חימום או קירור, כיון שיוצר הנאה של חימום או קירור אסור להנות ממנה.

אמנם מצינו חילוק בין אם היהודי עבר על איסור או לא, במקרה והיהודי עבר על איסור אמירה ואמר לנכרי להדליק את האור, חייב הוא לצאת מביתו כדי שלא להנות מהאור. אולם אם הנכרי עשה מעצמו, אף שהיה חושך מוחלט, היהודי אינו חייב לעזוב את הבית, אף שנהנה בביתו, אלא שאסור לו לעשות בבית פעולות שלא יכול היה לעשות לולי הנכרי. (משנ"ב סי' רעו ס"ק יג).

עד מתי אסור להנות מהמעשה

האיסור להנות מהמעשה שעשה נכרי לצורך ישראל, הוא עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, כלומר עד כמות הזמן שלוקח לעשות דבר זה במוצאי שבת. לדוגמא אם הנכרי הניח סיר על האש בשבת, ולוקח לתבשיל שעה עד שהוא מתבשל, יש להמתין במוצאי שבת למשך שעה, ואז ניתן לאוכלו [במקרה ואין חשש של בישולי עכו"ם].

חיוב מחאה

לעיל הבאנו שיש חיוב מחאה כאשר הנכרי עושה דבר לצורך יהודי, ונחלקו פוסקי זמנינו האם חיוב המחאה הוא כלפי כל מלאכה שנכרי עושה בביתו של יהודי או בחפציו. או שחיוב המחאה הוא רק כשנכרי עושה דבר שיהודי לא היה יכול להנות ממנו שלא ע"י הדחק.

עצם הוויכוח בדברי הפסוקים ובמסקנת המשנה ברורה מאד נרחבת ולא נרחיב בה במסגרת מאמר זה. רק נסכם כי לדעת הסוברים שיש חיוב מחאה בכל דבר שנכרי עושה ליהודי בביתו של ישראל, אין כמעט אפשרות להשתמש בגוי של שבת בלי האופנים שהתירו חכמים [שנרחיב בהם שבוע הבא]. אולם לדעת הסוברים שחיוב מחאה הוא רק באופן שיש חיוב מחאה הנאה שאי אפשר להנות ממנו בלי פעולת הנכרי, במקרה וניתן להסתדר גם בלי פעולת הנכרי והוא עושה זאת לצורך עצמו אין איסור אם הנכרי עושה זאת מעצמו.

ונחלקו בכך פוסקי זמנינו, דעת הגרי"ש אלישיב (מלכים אמניך פ"ד הערה ד) להחמיר, ואילו דעת האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' מז אות ב); הגרח"פ שיינברג (חי' בתרא מהדו"ב או"ח סי' רמג סק"ה) להקל. [ויש סתירות בדעת הגרש"ז אויערבך (ראה שולחן שלמה שבת ח"א סי' שז סעיף כב בהערה; מאורי השבת מכתבי הגרש"ז יד א; אורחות שבת ח"ב פכ"ג סעיף יח הערה כד; שמירת שבת כהלכתה פ"ל סעיף ה) והגר"נ קרליץ (ראה חוט שני; אורחות שבת ח"ב פכ"ג סעיף יח הערה כד)]. הלכה למעשה שמעתי מרבותי מו"ר הגרי"ד ויזל (קובץ אמירה לנכרי חיוב מחאה אות ב) ומו"ר הגר"י לוקסנברג שליט"א שהמנהג להורות להקל.

איסור אמירה בשבת

כאמור לעיל מלבד האיסור שהנכרי יעשה עבורנו פעולה בשבת, נאסר לדבר בשבת בכל דבר שאסור לעשותו בשבת, ולכן אסור לומר לנכרי לעשות פעולה האסורה בשבת, ומכיון שהאיסור אינו שהפעולה תעשה בשבת עבורנו ע"י הנכרי, אסור אף לומר לנכרי לעשות פעולה במוצאי שבת.

רמז

חכמים חילקו בין רמז בדרך ציווי, כגון מדוע לא הדלקת את האור בשבת קודמת, שהנכרי מבין מדבריו שמוטל עליו להדליק את האור בשבת, ויש ליהודי ביקורת או תרעומת עליו אם הוא לא יעשה זאת, למרות שהוא לא מצוה אותו בפירוש. לבין רמז שלא ע"י ציווי, למשל שהיהודי מספר לו עובדה שקשה לקרוא באור כה חלש, והנכרי מבין מכך שהיהודי רוצה אור חזק יותר.

בשבת עצמה מצד האיסור לדבר דברי חול בשבת, נאסר בין אמירה בפירוש ובין רמז שמשתמע מכך ציווי, אולם רמז שאין בה ציווי, והוא רק סיפור דברים מותר.

אולם מערב שבת האיסור הוא רק לצוות על הנכרי, אולם ברמז אף רמז של ציווי הדבר מותר.

אולם כבר העירו הפוסקים שבכל אופן שיש חיוב מחאה בודאי אסור גם לרמוז.

סיכום

למעשה:

מצד האיסור שלא יעשה מלאכה: אסור להורות לנכרי בין בשבת ובין בערב שבת לעשות לנו מלאכה. ובמקרה ויש לנו הנאה מעצם המעשה שלא היינו יכולים להנות כן ללא מעשה הנכרי, יש אף חיוב למחות בנכרי הבא לעשות מעצמו. אולם במקרה והפעולה הוא הסרת הפרעה, או דבר שיכלנו בדוחק להנות ממנו, המנהג להקל שאין חיוב מחאה, ולכן מותר בערב שבת אף לרמוז לנכרי בכל רמז שהוא כל שאינו אומר בפירוש, ובשבת עצמה מותר לרמוז ע"י סיפור דברים שלא משתמע מכך בקשה או ציווי.

מצד איסור מראית עין: נאסר באופנים שנראה שהנכרי פועל בשליחותו של היהודי, אף שהאמת היא שהנכרי עושה מעצמו.

מצד איסור הנאה: בדיעבד אם הנכרי עשה עבורנו דבר שהיינו יכולים להנות ממנו בדוחק בלי פעולתו, כגון שהיה אור חלש והוא הדליק אור חזק, אין איסור. אולם הנאה שלא יכלנו להנות אסור אף אם הנכרי עשה מעצמו. אמנם אם הנכרי עשה מעצמו אין האדם חייב לצאת מביתו כדי שלא יהנה. אולם אם אמרו לנכרי לעשות חייב האדם אף לצאת מביתו שלא יהנה.

מצד איסור לדבר שבת דיבורי חול: נאסר בשבת עצמו אף לומר ברמז שיש בה משמעות של ציווי, ואף בתנועות ידים, וכן נאסר אף אמירה או רמז לצורך מוצאי שבת. אולם מותר לספר לנכרי שיבין מהדברים שאני רוצה את הדבר. [באופן שאין חיוב למחות בו כנ"ל].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל