לתרומות לחץ כאן

קיבל מצוות וידע שיכשל באחת מהן – תוקף הגיור

שאלה:

שלום לרבנים
פנה אלי לאחרונה גר בשאלה ולא היה לי מענה לכן אני מתייעץ כאן.
לדבריו של הגר, בעת קבלת המצוות הוא ידע שיש מקום שהוא יפול בעבירות מסויימות גם לאחר הגיור (שמירת העיניים ומה שיוצא מכך). אכן הוא התגייר וסיפר לי שנפל בעבירות הללו..
שואל לגבי תוקפו של הגיור- האם תקף?
יצויין כי הגר קובע עיתים לתורה, שומר שבתות וחגים ומתפלל שלוש תפילות ביום… משויך לקהילה חרדית מסויימת.

תשובה:

שלום וברכה

בשאלתך זו עמד כבר האחיעזר כידוע, ופסק שפשיטא שאין בכך חסרון בגיור ככל שברור לו שזה חלק מהתורה והוא רוצה לקיים את זה רק למעשה יודע שיכשל. 

מקורות:

ברשותך, אני מעתיק מתוך הספר משנת הגר הנמצא אצלי כרגע לעריכה מחודשת:

קיבל את חלות המצוות ואין כוונתו לקיימן

יד. יש מהאחרונים שכתב, שהלכה זו שאם קיבל עליו עול מצוות חוץ מדבר אחד אינו גר, היא רק כאשר התנה בעת קבלת הגרות שחובת קיום מצוה זו כלל לא תחול עליו, ומעיקר הדין יהיה פטור מלקיימה, אבל אם דעתו להתחייב בכל המצוות, אלא שלדבריו ברי לו שיכשל באחת מהן לתיאבון באופן קבוע ולא יקיימה – אין פסול בגרותו, אלא אם כן נראה מדבריו שאין רצונו כלל להמנות על כלל עובדי ה', או אפילו אין רצונו כלל לקבל עליו מצוה מסויימת[1].

אכן, רהיטת דברי הרבה אחרונים שכל שהוא יודע שלא ישמור אחת מן המצוות דרך קבע, אף שהוא לתיאבון וכו', אין תוקף לגרותו[2].

יודע שלא יעמוד כנגד אנס

טז. כמו כן יש שכתב, שאם בא גר בפנינו ואמר יודע אני שאם יזדמן לי אנס שיכפני לבטל אחת מג' מצוות חמורות שדינן ביהרג ואל יעבור, לא אוכל לכוף את יצרי ולמסור נפשי על כך, אין הדבר מחסר בחלות הגרות[3]. ובלבד, שהוא מאמין ויודע שמחוייב למסור נפשו על כך אלא שיצרו מתגבר עליו, אבל אם אינו מקבל על עצמו חובה זו של מסירות נפש לג' עבירות אלו – דינו כגוי לכל דבר.



[1] אחיעזר (ח"ג סי' כו) בבאורו להלכה זו. ומאחר שראיתי לרבים שטעו בדבריו ולמדו מהם שקבלת המצוות לשמור לעשות ולקיים אינה מעכבת בקבלת הגרות, ראיתי להעתיק את דברי האחיעזר כלשונם ולפרשם כפי אמיתותם.

וז"ל שם: "מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפשר לומר דאין לחוש לזה, כיון דמקבל עליו כל המצות, אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצוות. ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, א"כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב [ועיין בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' כט וסי' ל דהודעת המצות וקבלת המצות שני ענינים הם, דקבלת המצות הוא בסתם שקבל עליו לכנוס בדת יהודית, והודעת המצות להודיע לו עניין המצות ושכרן ועונשן וזה אינו מעכב ולעולם קבלת המצות בסתם מעכב דזהו עיקר הגירות וכמש"כ הרמב"ם דבעי קבלת המצות בשלשה יעוי"ש]". עכ"ל.

הנה שפתיו ברור מללו, דקבלת המצוות על מנת לקיימן היא עיקר תוכן ומהות הגרות, ובלא זה בטלה גרותו ואינה כלום, כיון שאינו מתגייר אלא "לפנים ולבו בל עמו", אלא שכאשר קיבל עליו עול מצוות וניכר מדיבורו ומעשיו שרצונו להיות מכלל עובדי ה', רק יודע הוא שיש מצוות שיקשה עליו לקיימן ולמרות רצונו כמעט מן הנמנע הוא שלא יכשל בהן לתאבון, ומשום כך אינו מקבל עליו לקיים מצוה זו כלל, והוא מקווה לקיימה בעתיד, בכהאי גוונא אין הדבר מחסר בחלות הגרות וישראל גמור הוא לכל דבר.

אלא שמחמת סברא זו הוקשה לאחיעזר, מה הוא שאמרו שאם קיבל עליו עול מצוות חוץ מדבר אחד אינו גר, הרי על כרחך, כיון שמקבל עליו את שאר כל המצוות הוא ודאי מכיר ויודע במי שאמר והיה העולם, אלא שאינו סומך על עצמו שלא יכשל לתאבון בעבירה זו, ורק משום כך לא קיבלה עליו.

ומחמת קושיא זו פירש, דדברי הגמרא אמורים באופן שמחמת אמונתו ורצונו שלא להכשל בדבר עבירה, הוא מתנה שתחול גרותו לחצאין, ואותן מצוות שאינו יכול לעמוד בהן, רצונו שכלל לא יחול חיובן עליו, ועל זה אמרו שאין גרות לחצאין ודינו כנכרי. ורק אם קיבל עליו גרות שלמה דינו כישראל, אף שהוא יודע שלא יעמוד ביצרו הרע, ובהכרח יכשל באחת מהנה לתיאבון דרך קבע כל ימיו.

אבל כשניכר שכלל אין רצונו להמנות על כלל עובדי ה', או שרצונו לבטל אחת מן המצוות מחמת זדון לב גרידא ואינו חושש לאיסור הכרוך בכך, דבר פשוט הוא שלא עלה על דעת האחיעזר לומר שגרותו קיימת, וכפי שנתפרש להדיא בדבריו וכאמור.

וראה בס' משמר הלוי (ברכות סי' מח) שהאריך בביאור דבריו אלו, וכתב דהן אמת לדינא. וע"ע שו"ת מלמד להועיל (אבהע"ז סי' ח) לענין בני זוג הנשואים נישואי תערובת, כאשר הבעל הוא כהן וידוע לבית דין שבכוונתם להמשיך לחיות יחד לאחר הגיור – אף שהגיורת אסורה לכהן, ונראה מדבריו שם, שכיון שהיא מקבלת עליה עול מצוות בלב שלם, אלא שבדבר זה אינה יכולה לעמוד – אין למנוע ממנה את הגיור.

יסוד לסברא זו מצינו בדברי הרמב"ן בביאורו לדין קבלת המצוות, שכתב: "הקבלה הזאת, שיודה במצוות בליבו, ויהיו בעיניו אמת וכו', ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש". ומשמע, שיסוד דין הקבלה אינו בעצם החלטתו לקיים המצוות בפועל, אלא שהוא מאמין ומכיר בחובה לקיימן, ובכך שהעובר עליהן ישא בעונשיהן, דעיקר הקבלה הוא ההכרה באמיתות התורה.

ועוד יש ליתן לב בדברי האחיעזר, שאף סברתו לענין גר שטוען שלא יצליח לקיים איזו מצוה מן המצוות לתיאבון, אינה אמורה אלא כאשר הוא מחסר בפרט מסויים בלבד, אבל כאשר הוא מצהיר שלא יעמוד בדברים המוגדרים כעיקרי היהדות, כמו חילול שבת או אכילת טריפות, אף אם יאמר שהוא לתיאבון, מכל מקום ניכר שאין קבלתו שלמה. וכמו שכתב שם: "היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא". כלומר, ביטול דבר המאופיינים כעיקרי הדת, אף לתיאבון, מוכיח על חוסר קבלתו בלב [ובפרט לענין חילול שבת אין נראה להקל אף באופן שהוא לתיאבון, שהרי לענין גדרי מומר קיי"ל דהמחלל שבת בפרהסיה אף לתיאבון נחשב כמומר לכל התורה כולה, בשונה משאר עבירות, ראה שו"ע (יו"ד סי' ב סעי' ה)].

[אמנם, בס' הזכרון 'מזכרת' מעמ' 47 ואילך צידד להקל דבקבלת מצוות חוץ מדבר אחד אף שנעשה הדבר מחמת זדון ליבו ואי רצונו לכוף תאוותיו לרצון התורה, אין הדבר מחסר בקבלת הגרות. וייסד דבריו על סוגית הגמרא ביבמות (כד ע"ב) גבי הבא להתגייר לשם אישות או ממון, דאמרינן שם: "כולם גרים הם", ומשמע שאף שיש חסרון בקבלתם אין הדבר מעכב בחלות הגרות. אכן רהיטת כל האחרונים אינה כן, ואף הוא בדבריו שם מדגיש שוב ושוב, שאין דבריו אמורים אלא כאשר הוא מבטל פרט אחד מן המצוות ובאיסורא דרבנן, אבל מי שאינו מקבל עליו עיקרי הדת או חלקם, אין גרותו כלום. וראה מאמרו של הגרי"ש אלישיב בקובץ אור ישראל ח"ט תשנח עמ' מז].

בדבר אברהם (ח"ג סי' כח) נראה שמעיקר הדין הסכים לדברי האחיעזר, אלא שתמה גופא דעובדא היכי הויא, שהרי עצם קבלתו את המצוות באופן זה לכאורה היא כתרתי דסתרי, דהיאך יתכן שיהיה רוצה להיות מכלל עובדי ה' ואינו חפץ לכוף רצונו בפני רצון הי"ת באותה המצוה שדעתו לבטלה דרך קבע. מלבד זאת כתב, שאין להקל בזה לכתחילה לקבלו בשום אופן, שכן על גר שכזה אמרו בגמרא דקשים גרים לישראל כספחת וכו'.

ובאמת, סברא פשוטה היא אף לדעת האחיעזר, שאם כוונתו לקבוע דירתו במקום שימנע ממנו להקפיד על מצוות התורה כפי הנדרש, ויוכרח מחמת כן לבטל מן המצוות כל ימיו, אין זו קבלה כלל וכלל, דמעשיו מוכיחים שאין רצונו להמנות על קהל עובדי ה' ולכוף יצרו הרע לעבודתו ית' [כן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"ש וואזנר]. וכן הדין כשהיא מגלה דעתה שרצונה להנשא לאדם שאינו שומר מצוות, אף שעדיין לא מזומן לה בעל כזה, וניכר שלכתחילה אין רצונה בחיי תורה. וכבר נתפרשו הדברים באחיעזר שם ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק), דכל דהוי אומדנא דמוכח שאין כוונתה שלמה בקבלתה המצוות אין כל משמעות לגרותה, דהוי "דברים שבליבו ובלב כל אדם".

אכן, אם בני זוג אלו כבר נשואים [וכגון שנישאה לו בגיותה] וקשה עליה הדבר מאוד להפרד ממנו מחמת אי הקפדתו על שמירת המצוות, בזה הקל האחיעזר לקבלה, אף שיודעים אנו שתכשל בחמורות מחמת חייה המשותפים עם בעל שאינו מקפיד על שמירת התורה והמצוות, ובלבד שיוודע הדבר בבירור שרצונה ושאיפתה שתוכל להתגבר על כל המכשולים ולזכות לחיי תורה בשלמות [עוד כתב שם, דעיקר ההנחה שבכך שהיא מבקשת להנשא לאותו אדם שהיתה נשואה לו בגיותה לאחר הגיור היא עוברת על איסורא דנטען, הוא תלוי במחלוקת הראשונים בביאור הסוגיא שם. רש"י שם פירש, שהסיבה שאסרוה להנשא לאדם זה, הוא בכדי שלא יאמרו אמת היה הקול שיצא עליה בראשונה, והיינו דדברי הגמרא אמורים באשה שיצא עליה לעז שזינתה עם פלוני, וממילא אם תנשא עמו עתה, יאמרו הכל שאמת היה עם המרננים שהוציאו עליה לעז זה. אבל הרשב"א הרמב"ן והריטב"א שם פי', שעיקר טעם הגזירה לא היה בזה מחמת הלעז שיצא שזינתה, אלא החשש הוא שמא יצא לעז על מעשה הגרות שלה – שאם תנשא לאותו פלוני יצא עליה לעז שנתגיירה שלא לשם שמים אלא לשם אישות בלבד. ולכאורה הנפקא מינה בין שני פרושים אלו הוא נידון דידן, שהרי במקרה שלפנינו ידוע לכל שנבעלה לאותו ישראל, שכן היו נשואים כבר יחד שנים רבות, וממילא לשיטת רש"י שהחשש הוא שמא נישואיהם יוכיחו שהאמת עם הלעז הראשון שזינתה עמו אין מקום לחוש כאן כלל, כיון שבלאו הכי ידוע הדבר לכל. אבל לשיטת הרשב"א שהחשש הוא שמא יצא לעז על מעשה הגרות, אף כאן יש לחוש לזה. ומעתה י"ל, דלשיטת רש"י, אף שבאה להתגייר כדי להנשא לאותו פלוני אינה מבטלת בכך את ההלכה האמורה בדברי המשנה שם, אבל לשיטת הרשב"א יש לחוש שמא אין ממש בגרותה כיון שמתנה לבטל הלכה זו].

בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פד, ח"ו סי' צב) הרבה לתמוה על דברי האחיעזר, היאך יתכן שתחשב קבלתו שלמה עד כמה שהוא מצהיר שיעבור על אחד מדיני התורה לתיאבון, והביא כמה ראיות לכך שודאי מדובר בקבלת מצוות מוחלטת, שעל כן הוא נעשה מוחזק כחבר שטהרותיו טהורים וכו'. ולענין מה שהקשו מהא דגרות לשם אישות דנמצא שעובר באיסור חכמים שלא ינשאו אחר מעשה הגרות, ייסד [שם ח"ג] את שיטתו המובאת לעיל, דמה שאמרו שקבלת מצוות חוץ מדבר אחד מעכבת, הוא רק במצוות דאורייתא, אבל אם מחסר דקדוק אחד מדברי סופרים, אין מקבלין אותו לכתחילה, אבל אם עברו וקיבלוהו יש תוקף לגרות זו, ודין גרות לשם אישות אינו אלא מדרבנן [וע"ע ח"ו שם שדן, דאף אי נימא כדברי האחיעזר שכאשר הוא עובר לתיאבון אין הדבר מחסר בחלות הגרות, לתאבון חשיב רק בשעה שנזדמנה לו עבירה לידו והוא תאב לעבור עליה, אבל כאשר האיסור אינו מזומן לפניו עתה והוא מתנה שיעבור עליו, בכהאי גוונא לעולם לא חשיב כלתיאבון. ודבריו אלו הן חומרא גדולה גם לענין הגדרת דין מומר, ואכמ"ל בזה ודו"ק].

אמנם, בס' דברות משה (יבמות סי' לה ענף א) דן, באופן זה שדן בו האחיעזר, שמתנה שלא תחול עליו חובת מצוה מסויימת, אמאי אמרינן דגרותו בטלה, ואין דינו בזה ככל מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים. ופירש, דכיון שחיוב המצוות אינו חל עליו מצד עצם קבלתן, אלא משום שנכנס לקדושת ישראל, וכדי להכנס לקדושת ישראל בעינן שיקבל עליו כל המצוות, נמצא שכלל לא התחילה כאן חלות גרות, ולא שייך לדון בזה מצד דינא ד"תנאי בטל ומעשה קיים". וע"ע שם שדן באופן שהיא מתגיירת כדי להנשא לעבד, ואינה יודעת שעל ידי הגרות תאסר עליו, אי חשיב גרות בטעות, ומצדד דדינה בזה כהקדש בטעות דהוי הקדש לבית שמאי, ובזה אף בית הלל יודו מטעם שנתבאר בדבריו, עיי"ש.

[2] רהיטת כל הפוסקים הנ"ל  – שו"ת בית יצחק (שם), דבר אברהם (הנ"ל), שו"ת צור יעקב (סי' כז), שו"ת ערוגות הבושם (יו"ד סי' רכג), שו"ת אגרות משה (שם וביו"ד סי' קנז), שו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' קז), שו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' יג, יד), שו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קסח), ושו"ת להורות נתן (ח"ג סי' פג), שלא פירשו בזה כסברת האחיעזר, ולדבריהם הלכה זו מתפרשת כפשוטה, דכל שמקבל עליו עול מצוות ומגלה דעתו בפני בית דין שכוונתו להבטל מאחת מהן ואין רצונו לקיימה, אף שהיה זה מחמת יצרו הרע המתגבר עליו, אין כל תוקף לגרותו. וראה בשו"ת להורות נתן (שם סי' פד) דמסברא זרות גדולה היא לומר שאדם שחושב לעבור על אזיה מצוות דרך קבע נחשב שקיבלן עליו, שהרי המצוות כולן לא ניתנו אלא כדי לעשותן [וע"ע שם ח"ה סי' סג].

וראה קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"ב סי' מו) במכתבו לבעל משמר הלוי הנ"ל, שדחה דברי האחיעזר בתוקף, וכתב דאישתמיטא מיניה לשון הרמב"ם שכתב "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה, הרי הוא כישראל לכל דבר", ומבואר שעד שלא קבל עליו כל המצוות אין הגיור נחשב לכלום [והוסיף שכן מצינו בש"ס במקומות רבים שאמרו על אמוראים שרפי מעלה דאישתמטיתיה מינייהו ידיעה זו או אחרת ואין בכך פחיתות כבוד וכו']. ובאמת דדבריו צ"ע, שהרי האחיעזר אינו חולק על כך שקבלת מצוות צריכה לכלול כל המצוות, ואינו חולק על דין הגמרא בבכורות, כמבואר בדבריו שם להדיא, אלא דס"ל דבאופן זה שעובר על דבר אחד לתיאבון אינו סותר לדין זה.

[3] אגרות משה (יו"ד סי' קח), וסבר, שבזה גם החולקים על קולתו של האחיעזר הנ"ל יודו שיש להקל, וכ"כ הגרי"ש אלישיב בתשובתו הנ"ל [קובץ תשובות ח"ב סי' נו]. וראה מש"כ בזה בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג סי' ח). וראיה לדבריו הביא באגרות משה שם, שהרי בזמן קבלת התורה שקיבלו כל ישראל עליהם את מצוות התורה בבחינת "נעשה ונשמע", בודאי לא היו כולם בדרגתו של אברהם אבינו שעמד בכל עשרת הנסיונות, ואעפ"כ חלה גרותם.

כמו כן, בסוגית הגמרא ביבמות (כד ע"ב) אמרו, דגר הבא לשם אישות או לשם ממון או מחמת שולחן מלכים – "כולם גרים הם", ובפשטות כוונת הגמרא, ופשיטא שגר כזה הבא מחמת אישות או ממון אם יבוא לידו איסור שדינו ביהרג ואל יעבור לא ימסור נפשו לקיומו.

ועיי"ש עוד שציין למה שאמרו ביבמות (מז ע"ב), לגבי רות המואביה שאמרה לנעמי (רות א יז) "באשר תמותי אמות", דדרשוהו חז"ל על ד' מיתות בית דין, שקיבלה עליה שאם תעבור על אחת ממצוות התורה שדינה במיתת בית דין תענש בגינה. והרי קבלת ד' מיתות הוא דבר שאינו מצוי כלל, דבעינן ב' עדים והתראה, חקירות דרישות ובדיקות, ובית דין שהיתה הורגת פעם בשבעים שנה נקראת חובלנית, וא"כ יותר ראוי היה שתקבל עליה חיוב ג' עבירות שדינם ביהרג ואל יעבור. וע"כ משמע שאף אם יודעת היא שלא תוכל לעמוד בקיום דין זה אין הדבר מעכב בחלות הגרות. ע"כ דברי בעל אגרות משה.

אמנם, מה שהוכיח מדין גרות לשם אישות, יש לדחות לכאורה, דאף שרצונו העיקרי של הגר לבוא בקהל ה' היה כדי לשאת אשה ישראלית, מדובר באופן שהוא יודע שתורת ה' אמת היא, ועד כמה שיעשה ישראל הוא מחוייב בכך על כל פרטי הדינים, ויתחייב למסור נפש על ג' עבירות אלו, אלא שלולי רצונו להנשא היה די לו בז' מצוות שהוא מחוייב בהן ולא מחייב עצמו בדבר שלא צווה מן התורה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל