שאלה:
מצד אחד אין לי סבלנות לתפילה בת 6 שעות. יש מניין אחד שמאריך מאוד וגם רחוק קצת, שעה הליכה כל כיוון. אבל מבחינת התקיעות הם מקפידים כפי שהורה החזו”א הן בקשר לסוג השברים והן בקשר להפסק בין השברים לתרועה. ממש כפי שהיה אצל החזו”א. מצד שני יש מניין הרבה יותר קרוב לבית אך התקיעות ”נתקעות”. איך שיוצא להם. ללא כל הקפדה. עלה לי מחשבה שאולי הפתרון הוא שבתפילה אתפלל קרוב ומהר ואחרי הסעודה אוכל ללכת למניין מאוחר יותר או אולי אפילו ממש לפני מנחה יש הרבה מקומות שתוקעים שוב לפי כל מיני שיטות שונות. הבעייתיות בזה שהרי עיקר התקיעות הינם על סדר התפילה. וכפי שהחזו”א הורה שלפני שמו”ע יתקעו בצורה מסוימת בחזרת הש ”ץ בצורה שניה ולאחר מכן בהשלמת המאה קולות בצורה שלישית, דבר שלכאורה לא יקרה במניין זה. בקיצור אני רוצה את המעולה ביותר אבל אין לי את הסבלנות. אולי להגדיר זאת בשאלה למה אין הכי טוב בעולם הכי קרוב לבית והכי מהר שששייך.
תשובה:
שלום וברכה
מעבר לענין התקיעות חשוב ללכת למנין שמתפללים במתינות באימה וביראה באוירה התואמת את הימים הנוראים. אני הייתי הולך למקום של בני תורה יראים, ואם אתה מרגיש באמצע שאתה צריך לצאת לעשר דקות, תעשה זאת כשמתחילים איזה פיוט שאינו מסדר התפילה, כמו וכל מאמינים וכדומה.
שנה טובה ומבורכת.
כבוד הרב, במחילה על ההטרדה אבל העצה של לצאת מדי פעם לכמה רגעים לא כ”כ רלוונטית. ראשית כל אני הרי לא רוצה להפסיד ולפספס שום קטע מהתפילה ומהפיוטים. מעבר לכך אני גם לא יודע מתי יסיימו את הקטע הזה ויחזרו לעיקר התפילה כך שכל הזמן אהיה בלחץ שצריך כבר לחזור. ובשורה התחתונה זה גם לא ממש יתן לי את מה שאני זקוק לו. אני הרי עדיין באמצע התפילה. לחידוד העניין אסביר שאי-פעם, לפני שנים רבות, הייתי מתפלל כל יום במניין ישיבתי. ממוצע שעה בימי ראשון שלישי רביעי ושישי. ללא תחנון ארוך ”והוא רחום” וללא קריה”ת. הייתי אז גם מתבדח שאני עובר על איסור שינה בתפילין. פשוט לא הכרתי משהו אחר. עד שגיליתי מניין שמתפלל קצת פחות משעה בשני וחמישי. כארבעים דקות ביום רגיל. פשוט מתפללים ברצף וללא משיכות וללא המתנות בין קטע א’ למשנהו. באותה תקופה גם לא הבנתי את ההכרזה של הגבאי לפני התקיעות שהודיע מראש ”חזרת הש”ץ 40 דקות אחרי הקדיש” ממ”נ אם יש מניין שסיימו שמו”ע לפני, או אם מחכים לרב והוא סיים לפני, אז למה ממתינים? אך כאמור זה המקום היחידי שהכרתי ו”אכלתי את הכובע”. כשמצאתי את המקום שמתפללים תוך בין ארבע לחמש שעות הרגשתי שחזרתי לשפיות. כאשר דרך אגב גם הפסקתי לקדש לפני התקיעות. פשוט אין צורך. מתחילים מוקדם ומתפללים ברצף בלי לדלג כלום מחד ומבלי ”להוציא את הנשמה” מאידך וחוזרים הביתה בזמן סביר לשמחת יו”ט. אמנם היו פעמים, לא תמיד, שאחרי זה הלכתי לשמוע את הש”ץ במניין שמאריך יותר, אבל זה כבר לא היה בתור ”חיוב”. היה לי את ה”פת בסלו” שאני יכול לעזוב בכל רגע נתון. פשוט לא מצליח להבין מה העניין בלהתפלל כ”כ לאט וארוך כאשר אפשר לעשות את כל זה בצורה מרגשת לא פחות בחצי מהזמן.
זה בסדר גמור, הבעיה היא שאמרת שיש שם בעיה עם התקיעות…
השאר תגובה