לתרומות לחץ כאן

התרת שבועה חמורה שתחת החופה / תקפות השבועה

שאלה:

שלום וברכה.
לאחר החתונה הרב המקומי טען לטעות בכתובה וחייב אותי למלאת טופס כתובה דאישתכח ביה טעותא. הכתובה המקורית שלי היא כתובה תימנית כלומר, אין שבועה שלא ישא אישה על אישתו ובכלל אין את השבועה החמורה בתקיעת כף כפי מנהג תימן. הטופס כתובה דאישתכח ביה טעותא ששלח לי הרב המקומי למלאת הוא בנוסח ע"מ ושם כן הופיע שבועה חמורה וכו'.. מחמת חוסר ידיעה פשוט מילאו לי אותו ת"ח ועשו לי גם שבועה חמורה (איני זוכר במדוייק אבל זה מופיע בנוסח אז מסתמא שעשו) ושלחתי בחזרה לרבנות המקומית ע"מ לקבל תעודת נישואין.
ברצוני לדעת איך ניתן להתיר שבועה זו?
ישר כח

תשובה:

שלום וברכה

ניתן להתיר שבועה זו ככל התרת נדרים, אבל לדעת הרבה פוסקים זו שבועה הנעשית על דעת חברו – האשה, והיא צריכה להסכים להתרה זו. כמו כן יש כמה פקפוקים על תקפות שבועה זו, לכן עד כמה שנעשתה ובלאו הכי את הלא הולך לשאת אחרת על פניה וכו', אינני יודע אם יש צורך לרוץ להתיר.

מקורות:

אני מעתיק לך ממה שנכתב בזה בס' משנת האישות לרבי משה קליין, שהיה בעריכתי.

תקיעת כף

ב. בקהילות רבות נהגו ששבועה זו נעשית בלא שם או כינוי, אלא בתקיעת כף בעלמא תחת החופה, ובראשונים נחלקו אם תקיעת כף דינה כשבועה ממש, ולכן, כאשר יש טעם נוסף לבטל את השבועה [וכדלהלן], יש שצירפו גם את דעת הסוברים שתקיעת כף אינה נחשבת שבועה[1].

כמו כן העירו אחרונים, שתקיעת כף בדרך כלל נעשית בין שני בעלי הדין עצמם, ובכך מתחייב האחד לחברו לעשות עבורו כפי שסיכמו ביניהם, אבל לפי מנהג הקהילות שהחתן אינו תוקע כפו ליד הכלה אלא ליד הרב מסדר הקידושין, אין לכך תוקף של שבועה[2].

שבועה בכתב

ג. מנהג בני אותן קהילות שהחתן אינו נשבע בפיו ממש על הכתוב בשטר הכתובה, אלא בנוסח השטר כותבים "וגם נשבע החתן וכו'", והחתן מקבל עליו בשתיקה שבועה זו, וראה בהערה שיש שפקפקו מחמת כן על תוקפה של השבועה [הן מצד שלא הוציא בפיו, והן מצד שהיא מנוסחת בלשון עבר ונמצא שלא נשבע מעולם][3].

התרת השבועה שלא מדעת האשה

ד. כלל אמרו חכמים בדיני התרת נדרים, שנדר הנעשה "על דעת חברו", אין מתירין אותו לנודר אלא מדעת חברו[4]. אמנם דין זה אינו מעכב בדיעבד, ואם עברו והתירוהו שלא מדעת חברו – הנדר בטל[5].

ויש אחרונים שכתבו, שאף שבועה זו שנשבע החתן לכלה על כל חיובי הכתובה דינה כשבועה הנעשית "על דעת חברו", ואין להתירה שלא מדעת האשה, אלא אם כן יש בכך צורך מצוה[6].

אחרים כתבו שאין שבועה זו נחשבת כנדר הנעשה "על דעת חברו", כיון שלא נשבע מחמת טובה מסויימת שעשתה לו האשה, או כדי שתתרצה להנשא לו, אלא משום מנהג המקום בעלמא[7].



[1] בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' סז) כתב, שתקיעת כף אינה נחשבת שבועה, אלא היא כעין הבטחה מעליא, המחייבת את התוקע כפו לחברו מדין "שארית ישראל לא יעשו עוולה". וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קמא) שאין זכר בתלמוד לשבועה הנעשית בתקיעת כף, וכל המורה בזה להקל שומעין לו. אולם בשם רבינו תם כתב התשב"ץ שם שתקיעת כף נחשבת שבועה לכל דבר, וכן פסק הבית יוסף (יו"ד סי' רלט), וכן נקט בפשיטות בשו"ת חתם סופר (יו"ד סו"ס רכז), ועל כן סמכו בכל הדורות לעשות שבועה זו שתחת החופה בתקיעת כף ולא בלשון של שבועה מפורשת מהחתן, כפי שיבואר להלן.

בשו"ת מכתם לדוד (פארדו, יו"ד סי' כט) כתב, שבצירוף עוד טעמים אחרים יש לסמוך על דעת הסוברים שתקיעת כף אינה נחשבת כשבועה, וכן צירף להקל בנדונו בשו"ת עדות ביהוסף (ח"ב סי' י), ונפק"מ לנדונים הנ"ל, כאשר בית דין נזקקים להתיר לבעל לישא אשה אחרת, מחמת חוליה של הראשונה וכדומה, שיוכלו לצרף בנדונם את שיטת הסוברים שאין כאן שבועה כלל.

 בשו"ת נכח השלחן (לבטון, אבהע"ז סי' טו) כתב עוד לפקפק בשבועה זו, ע"פ מש"כ מהר"י בן לב בכמה מקומות, שכאשר אדם נשבע על דבר שנעשה בקנין, חלות השבועה מותנית בתקפותו של הקנין. ולכן, אם יתעורר ספק כל שהוא לגבי הקנין ולא יהיה ניתן לתובעו בדיינים, גם השבועה אין בה ממש, לפי שלא היתה השבועה אלא לחזק את תוקף הקנין, וכאשר הקנין בטל גם השבועה בטלה. ונפק"מ בדידן, באופנים שיש טעם נכון לבטל קנינו, וכגון שהיא מורדת בבעל וכיוצא בזה, שאף השבועה בטלה מאליה. וע"ע שו"ת יביע אומר (ח"ז אבהע"ז סי' ב אות ג) מדברי רבים מהאחרונים בגדרי דין זה.

[2] שו"ת עדות ביעקב (אבהע"ז סו"ס ל). וכבר הקדימו בסברא זו בשו"ת מהר"י וויל (סי' קלז) בנדונו לענין משודכת שנשבעה למשודך בתקיעת כף שנתנה לאדם אחר, שלא תחזור בה מהתחייבותה להנשא לו, וצידד שם דאינה כחומר דין תקיעת כף שבממון, כיון שלא נעשתה בינה לבין המשודך עצמו. וראה שו"ת חיים ושלום (פאלג'י, ח"א סי' ו) דשבועת החתן קלישא מאוד מכמה טעמים, וביניהם אופן עשיית התקיעת כף [ואפשר שבכוונה תחילה הנהיגו שלא תעשה שבועה זו על פי כל תוקף דיני השבועות, כדי שיוכלו להתירה בנקל בשעת הצורך].

עוד כתב בשו"ת עדות ביעקב שם, דשבועה זו אינה אלא מדרבנן, ואין להחמיר בספקה ככל ספק שבועה דאורייתא. והובאו דבריו בשו"ת מור ואהלות (ענתבי, אבהע"ז סו"ס יב), וראה שם שהוסיף, דכיון שהבעל אינו מוציא את השבועה מפיו אלא רק מרכין את ראשו להסכמה כששומע את נוסח השבועה יוצא מפי מסדר הקידושין, דינה קיל משאר שבועות וכפי שיבואר בסמוך, והו"ד בשו"ת פני יצחק (אבועלפיה, ח"ב דף סב), וחזר בו ממה שהחמיר בזה בח"א של ספרו (אבהע"ז סי' טו), עיי"ש. וראה בס' טוב לישראל (הל' טריפות, דף יח) שהאריך לפקפק בדבר תקפותה של שבועה זו, ותמה מפני מה אינה נעשית באופן המועיל לפי חומר דיני השבועות.

[3] בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' רמ) דן, לענין אדם שהתחייב לאשתו בכתב שאם יוציאנה מארץ ישראל לחו"ל הרי הוא מקבל עליו נזירות שמשון, וכתב, דכיון דנדרים ונזירות ושבועות אין להם תוקף אלא בביטוי שפתים ממש, וכדכתיב (ויקרא ה ד) "נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', לכל אשר יבטא בשפתיו", אין כל תוקף לנזירות זו שנעשתה בכתב, ואף שאמר בפיו שהוא מודה ומקבל עליו את כל הכתוב בשטר אין בכך כלום [ואף "ידות נדרים" אינם אלא באופן שאומר נוסח שהוא חלק מלשון הנדר עצמו, ולא כשהוא מודה בשטר שבו נכתב הנדר]. וכ"כ בשו"ת גבעת פנחס (סי' עד) ושו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' סח), ועי' מש"כ בזה בשו"ת תועפות ראם (סי' מא).

בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סי' נ) כתב, דמעשים שבכל יום הם שאין חוששים לשבועה הנעשית בשטר עד שיוציא שבועה מפיו, וכדבריהם כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"א יו"ד סי' עב) בשם נחלת שבעה, וכ"ה בשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' קב), ועיי"ש בדבריו שכן הסכימו כל הפוסקים קמאי ובתראי, ותמה הרבה על דברי החוות יאיר המובא להלן בדעת החולקים. כמו כן הובא בברכי יוסף (או"ח (סי' תפט ס"ק יד) בשם כמה מגדולי הפוסקים, וע"ע כנסת הגדולה (יו"ד סי' רלג הגה"ט ס"ק קכד) מדברי רבים מהאחרונים, וכן נראה בשו"ת רמ"א (סי' קח) על פי שו"ת תרומת הדשן (סי' שכו), וע"ע מש"כ בזה בהגהותיו לשו"ע (יו"ד סי' רלב סעי' יב) ובש"ך (שם ס"ק כח). וע"ע שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שנב), שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' יג), ושו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קכז) דשבועה בכתב אינה כלום. וראה שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק חו"מ סי' ל) שהביא דברי השב יעקב (ח"א סי' מט) שערך בזה מערכה מול מערכה, דפלוגתא רבתי בין גדולי האחרונים. והו"ד בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' יט).

אמנם בשו"ת חוות יאיר (סי' קצד) החמיר בדין זה, וכתב ששבועה בכתב מועילה כאילו הוציא את נוסח השבועה מפיו. אלא דדבריו שם אמורים באופן שכתב ממש את נוסח השבועה, אך אין הכרח שמחמיר בזה באופן שנכתבו הדברים כסיפור דברים דלשעבר בעלמא, או באופן שלא נכתבה על ידי המתחייב, שכפי שיבואר להלן יש סוברים שאינה שבועה כלל. וכ"ה להדיא בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רכז), דאף שהאריך לחלוק על דעת המקילים בשבועה בכתב, וסבר שיש לה תוקף כמוציא מפיו ממש, מכל מקום נקט דהיינו באופן שכותב נוסח של שבועה, אבל אם כתבה בלשון עבר כפי שנהגו בכתובות שלנו, אינה כלום [ועפ"ז כתב דאין כל פלוגתא בין הרמ"א והש"ך הנ"ל עם החוות יאיר הנ"ל, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא].

שבועה בלשון עבר

בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק שם, ומהדו"ת יו"ד סי' קמה) הביא את דברי הרמ"א הנ"ל, והוסיף, שאף להצד ששבועה בכתב מועילה, היינו דוקא כשכותב לשון של שבועה  ממש – "הרי נשבע וכו'", אבל אם נכתבו הדברים בלשון עבר [וכמו שנוהגים לכתוב בשטר הכתובה "ונשבע החתן וכו'"], אין בכך כלום, דאינו אלא סיפור דברים בעלמא, והשבועה עצמה לא נעשתה מעולם, ואף אם יחתום על סיפור דברים זה, אין בכך כלום. וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' ט).

שבועה שנכתבה על ידי אחרים

בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רמג) כתב, שאין לחוש לשבועה שבכתב אלא באופן שהמתחייב כותב את נוסח השבועה בעצמו, אבל אם נכתבה השבועה על ידי אחר, אף שחתם על השטר אין בכך כלום, ואינה שבועה, ונפק"מ לדידן שהכתובה מודפסת והחתן אינו כותב שום דבר בעצמו. ולעיקרא דדינא נקט בלאו הכי בתשובותיו יהודה יעלה (יו"ד סי' שכא) ששבועה בכתב אינה כלום, ואפילו כתבה המתחייב בעצמו.

מיהו בשו"ת הרדב"ז (ח"א סו"ס תקפא) נקט שאין צריך שכתיבת השבועה כולה תעשה על ידי המתחייב, ודי בכך שהחתימה נעשית על ידו, וכתב שבאופן זה הוא כמי שהושבע מפי אחרים וענה אמן, שנחשבת לו ענייתו זו כאילו הוציא שבועה מפיו. אלא שגם מדבריו לא ניתן להוכיח לגוונא דידן שכלל לא נכתב בכתובה נוסח של שבועה, אלא כסיפור דברים בעלמא. כדברי הרדב"ז נראה שנקט בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' יט), ועיי"ש שהאריך בראיות.

[4] ראה טוש"ע (יו"ד סי' רכח סעי' כ) על פי סוגית הגמרא בנדרים (סה ע"א). מקור דין זה אמרו שם בגמרא מדכתיב (שמות ד יט) "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים וגו'", ואמרו חכמים: "אמר לו הקב"ה למשה, במדין נדרת, לך והתר את נדרך במדין". וראה שם שנחלקו הפוסקים אם די בכך שחברו יודע שמתירין לו או שצריך גם את הסכמתו והתרצותו, וכפי שפסק הרמ"א שם ע"פ שו"ת מהרי"ק (סי' נב).

[5] בראשונים נחלקו בדין זה: התוס' הרמב"ן הרשב"א והריטב"א בגיטין (לה ע"ב) כתבו בשם רבינו תם שהתרה זו מועילה בדיעבד אף שלא נעשתה מדעת חברו, וכ"כ הר"ן בנדרים (סה ע"א), וכן נקט השו"ע שם לעיקר. וראה שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קנ) דכדאי הוא רבינו תם ושאר גדולי הראשונים שהסכימו לדבריו לסמוך עליהם בדיעבד בענין זה [בערוך השלחן (שם סעי' סט) הוסיף, דהיינו באופן שהמתירים ידעו שהנדר נעשה לטובת חברו ואעפ"כ עברו והתירוהו שלא מדעתו, אבל אם לא ידעו מכך – אין משמעות להתרה זו, שהרי זו התרה בטעות, דלא היה בדעתם להתיר אלא באופן הראוי על פי דין].

אולם הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף (גיטין שם יח ע"ב מדפי הרי"ף) חולק על רבינו תם, ולדעתו אף בדיעבד אין תוקף להתרה זו, ועיי"ש ראיותיו. כמו כן דקדק בשו"ת מים עמוקים (סי' ח) מסתימת דברי הרמב"ם (שבועות פ"ו הל' ז), שנקט בפשיטות דאין מתירין לו שלא בפניו, ולא חילק לענין זה בין לכתחילה לדיעבד.

[6] ראה שו"ת פני יהושע (אבהע"ז סי' יב) ושו"ת לחם רב (סי' נא). ומש"כ דלצורך מצוה יש להקל, הוא על פי דברי הרמ"א (יו"ד שם) דלצורך מצוה מתירין אף לכתחילה שלא מדעת חברו, ומקור דין זה בתוס' ובר"ן (נדרים סה ע"א), ונמצא שכאשר האשה נשתטית ובאו להתירו לישא אשה אחרת שיוכל לקיים על ידה מצות פריה ורביה, אין צריך את הסכמת האשה כדי להתיר את השבועה.

וע"ע שו"ת הריטב"א (סי' מג) שנראה מדבריו, דאף שלא לצורך מצוה, כל שנראה לדיין לנכון להתיר לו את הנדר ואין אפשרות להודיע זאת לאותו שנדר על דעתו, מתירין לו לכתחילה שלא בפניו ושלא בידיעתו.

אמנם בט"ז (יו"ד שם ס"ק לג) כתב על פי תשובת הריב"ש (סי' שע) דאין להקל בהיתר נדר זה לצורך מצוה אלא באופן שבלאו הכי אין לו תוקף מן הדין, ומשום חומרא בעלמא באו להתירו. אבל שבועה או נדר שיש להם תוקף מן הדין, לא ניתן להתירם שלא מדעת אותו שנדרו על דעתו, אפילו לצורך מצוה. וראה שו"ת שמש צדקה (יו"ד סי' כג) שקיבץ מדברי האחרונים דס"ל בזה כהט"ז.

אמנם ראה להלן שבאחרונים נחלקו בגדר התרה זו שבית דין מתירין לבעל לשאת אשה אחרת תחת אשתו שאינה בת בנים, אם היא אומדנא דאדעתא דהכי לא נדר והוא כעין נדר בטעות שאין ממש, או שהוא ככל דיני היתר נדרים בפתח ובחרטה. ונפק"מ בנדון דידן, דלהצד הראשון שהוא כעין נדר בטעות אין טעם להצריך אפילו לכתחילה שתהיה ההתרה בפני האשה, וכפי שיבואר בסמוך בשם שו"ת פני יצחק (ח"א אבהע"ז סי' טו).

[7] ס' כרם שלמה (אמארילייאו, אישות סי' יב – יד). והיינו, משום שכפי המבואר בדברי הראשונים בגיטין שם, לא אמרו שהנודר על דעת חברו אין מתירין לו אלא בפניו, אלא בנדר שנעשה מחמת תועלת מסויימת שקיבל מחברו, וכמו שמצינו לגבי נדרו של משה רבינו ע"ה שמשם מקור דין זה וכנ"ל, שלא ניתנה לו ציפורה לאשה אלא מחמת שבועה זו. אבל בסתם שבועה שבכתובה, כיון שהאשה רוצה בנישואין כמו האיש ואף יותר מכך [וכפי שאמרו חז"ל בכמה מקומות דלגבי האשה "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"], אין צורך בידיעתה והסכמתה לביטול השבועה. וע"ע שו"ת מהר"ם פדוואה (סי' ע).

מטעם אחר הקל בזה בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' ט) ובאופן מחודש, דאף להצד ששבועה בכתב מועילה, אין כוונת הדברים שהכתיבה נחשבת ממש כדיבור וכביטוי שפתיים, אלא שעל ידי שהנודר החשיב את השבועה בכתב כאילו אמרה בפיו יש לה תוקף מחייב. ולכן, על עצם ענין זה שהחשיב את הכתיבה כדיבור מועילה התרה, שהרי פרט זה לא נעשה על דעת חברו וא"צ בזה את דעתו, ועיי"ש ראיותיו.

עוד כתב לדון שם, בעיקר דין זה דהנודר על דעת חברו לא מהני ליה התרה, אם הוא משום שתלה הנדר בחברו ואין חרטתו נחשבת לכלום, דאדרבה, על דעת כן נדר שיהיה הדבר תלוי לגמרי בחברו פועל טובתו. או שהוא משום דאינו נאמן לומר את החרטה והפתח באופן כזה שיש בכך גרם הפסד לחברו. ונפקא מינה באופן שהפתח ניכר וידוע לכל, וכגון שנשתטית אשתו או לא ילדה לו בנים, דכיון שא"צ בזה לנאמנותו מתירין לו אף שלא מדעת חברו.

הצטרף לדיון

6 תגובות

  1. יש כל על התשובה המפורטת.
    אם אני רוצה בכל זאת להתיר את השבועה להיות כפי מנהג רוב העולם שאינו עושה שבועה זו. (שוב אזכיר שאיני זוכר בהדיא שנשבעתי, פשוט זה כתוב בנוסח הכתובה אז מסתמא שכן). ועוד אציין שלאחר כמה שנים פוסק גדול מאוד ציין בפניי שגם טופס הכתובה דאישתכח ביה טעותא שמילאו לי פסול (יש שם מחיקת טיפקס במקום עריכת הטופס). האם פשוט לעשות התרת נדרים רגילה מול 3 חברים?

  2. תודה רבה על התשובה.
    אישתי מורדת כבר כחצי שנה. כלומר הלכה מהבית החליפה מספר טלפון ואין בינינו שום קשר.
    האם ניתן להתיר בלא הסכמתה?
    ישר כח

  3. בורא עולם ישלח לך ישועתו במהרה. על עצם ההתרה בלי עתה הבאתי מחלוקת, כך שיש על מי לסמוך להקל. אמנם אינני יכול להכריע בזה לבדי. על עצם הגדרתה כמורדת, מה שיכול לאפשר לשאת אחרת על פניה בכל מקרה, זה נושא שצריך לידון בבית הדין. בכל מקרה אין אפשרות חוקית לשאת אשה אחרת בלא היתר מבית הדין והשלשת גט וכתובה, כך שזה לא יסייע לך כל כך. בשורות טובות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל