לתרומות לחץ כאן

סריס בידי אדם ובידי שמים – סיבת החילוק

שאלה:

מדוע יש חילוק בין סריס בידי אדם לסריס בידי שמיים לעניין להתחתן

תשובה:

שלום וברכה

הכל כמובן נלמד מן המקראות, אני מעתיק לך מתוך הספר משנת יוחסין לרבי משה קליין שליט"א שהיה בעריכתי:

פסול 'פצוע דכא' לבוא בקהל ה', אינו אמור אלא באופן שניזוקו איבריו בידי אדם [בין אם חבל בעצמו, בין אם נחבל על ידי אחר], אבל 'פצוע דכא בידי שמים', כשר לבוא בקהל[1].



[1] מימרא דשמואל ביבמות (עה ע"ב) "פצוע דכא בידי שמים, כשר" [וראה ברמב"ן (שם ד"ה שמעתי), ששמואל למד את דינו מהא דנקטינן דמי שנפצע בביצה אחת כשר לבוא בקהל. וראה להלן בדין זה בהרחבה]. ועיי"ש בגמרא דלדעת רבא משמעות הלשון 'פצוע' הוא בידי אדם. כמו כן הובא שם מברייתא, שדין זה נלמד מסמיכות המקראות פצוע דכא וממזר, דללמדנו בא, שכשם שממזר בא לעולם ע"י מעשה האדם, כך פצוע דכא לא נאסר לבוא בקהל אא"כ אירע הדבר בידי אדם [ובביאור דברי הברייתא ע"ע שו"ת אבני נזר אבהע"ז סי' כא אות יא ואילך].

וכתבו הבית מאיר (סי' ה סעי' י ד"ה כל) והחתם סופר בתשובותיו (אבהע"ז ח"א סי' יד אות ד, וסי' יז ד"ה ואיידי) שאין פלוגתא בין דברי רבא לאמור בברייתא, ותרוויהו צריכי, שכן ממשמעות לשון הכתוב בלבד אין לנו למעט אלא פצוע דכא משעת לידתו [כמבואר ברש"י שם], אך עדיין אפשר שהנפצע מקול הרעמים הוא בכלל פצוע דכא ופסול לבוא בקהל. וכן מסמיכות המקראות בלבד אין למעט פצוע דכא בידי שמים, שאפשר שאף ממזר חשיב כבידי שמים, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ח ה"ב) שיצירתו בידי שמים.

אמנם, בירושלמי (שם) הביאו ברייתא שאף פצוע דכא בידי שמים פסול לבוא בקהל, ועיי"ש שאף שיטה זו מקורה בסמיכות הכתובים הנ"ל, ומשום דסברו אותם תנאים שממזר נחשב אף הוא כפסול בידי שמים, היות ויצירתו של הולד לעולם היא בידי שמים. אך כאמור, להלכה אין פצוע דכא אלא זה שנעשה בידי אדם.

[בעצם דברי רבא אלו, מצינו גירסאות חלוקות: הגירסא שלפנינו – "אמר רבא, היינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע", ופירש רש"י (שם ד"ה אי) ש'הפצוע' משמעותו שהיה פצוע מתחילה, ואלו לשון הכתוב 'פצוע' בלא ה', משמעו שהיתה הפציעה לאחר לידתו. אמנם בגליון הביא את גירסת הערוך (ערך פצע), "היינו דקרינן פצוע ולא קרינן פציע", ד'פציע' משמעו שנעשה ממילא, ומכך שנקטה התורה בלשון 'פצוע' שמשמעותו שנפצע על ידי מעשה, ולא בידי שמים. ובס' ישועות יעקב (אבהע"ז סי' ה ס"ק ג) הקשה על פירוש רש"י, מה ההכרח לתלות את החילוק בין פציעה שהיתה קודם הלידה לזו שלאחריה עם החילוק בין פצוע דכא בידי אדם לפצוע דכא בידי שמים, הרי אפשר לפצוע את העובר בעודו במעי אמו בידי אדם, וכמו ששנינו בירושלמי (יבמות פ"ח ה"ז) "הושיט ידו וסירסו מבפנים, דברי הכל אסור לבוא בקהל". כמו כן יתכן שאדם יפצע לאחר לידתו בידי שמים, כפי שכתב רש"י בעצמו (שם ד"ה בידי שמים) שפציעה על ידי שמים תיתכן מחמת קול רעמים וכד'. ומחמת קושיתו פירש, שמאמר הכתוב 'פצוע דכא' מתפרש בסתמא על ידי חולי, ולענין זה בדרך כלל בעודו עובר יחשב חוליו כפצוע בידי שמים, ואילו בחולי שלאחר הלידה תלינן שחלה מחמת מעשה ידי אדם. ועי' שו"ת וישאל שאול (ח"ב סי' יד ס"ק כא-כב) שדחה את דברי הישועות יעקב, ולשיטתו אין חילוק בין חולי שקודם הלידה לחולי שלאחר הלידה, עיי"ש. וע"ע בשו"ת שאילת דוד (אבהע"ז סוף סי' א, נדפס בספרו פסקי הלכות סוף ח"א) מש"כ בזה].

טעם החילוק בין פצוע בידי אדם לפצוע בידי שמים

על חילוק זה, בין פצוע דכא בידי אם או בידי שמים, כתבו הפלתי (יו"ד סי' לו ס"ק יג) והבית מאיר (אבהע"ז סי' ה סעי' י ד"ה או הכהו, בסופו), שהוא גזירת מלך בלא טעם. אכן, יש מהמפרשים שנתנו טעמים לחילוק זה, וכדלהלן.

בספר החינוך (מצוה תקנט) כתב, שטעם איסור הנישואין לפצוע דכא הוא כדי שנרחיק את עצמנו מן הסירוס, וכמובא לעיל, וטעם זה אינו שייך אלא במי שנפצע בידי אדם, שיש לחוש שיעשה כן בעצמו, ולא כשנפצע בידי שמים. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (הלוי, סי' קנז). אמנם, בס' חקרי לב (אבהע"ז סי' ז ד"ה כי אם) הקשה על דבריהם, דאם כן מי שסירסוהו לאונסו, או שהיה שרוי בסכנת נפשות וניצול ע"י פציעת איבריו, יהא מותר לבוא בקהל, ולא ראינו בפוסקים שכתבו כן [אמנם ראה להלן סעיף ט"ו מס' חלקת יואב, שהכשיר במי שנפצעו איבריו כדי להצילו מן המיתה]. מיהו לכאורה אינה קושיא כל כך, דהכתוב לא חילק בזה, ונקט איסור הכולל כל מי שנפצע בידי אדם.

בספר הבתים (ספר מצוה אזהרה שס) כתב, שהפצוע בידי אדם בהכרח אינו יכול להוליד, אבל הנפצע בידי שמים אין פציעה זו פוגעת בהכרח ביכולת ההולדה, ולכך הוא כשר לבוא בקהל. אמנם הזקן אהרן (שם) הביא סברא זו ודחאה, שהרי כרות שפכה שנכרת גידו לגמרי אינו יכול להוליד, ואעפ"כ אם אירע לו כך בידי שמים לא נאסר מלבוא בקהל. וכן סריס חמה כשר לבוא בקהל אע"פ שאינו מוליד, הרי שאין האיסור תלוי ביכולת ההולדה [וע"ע מש"כ בזה בקובץ הפרדס שנה כט חוברת ח סי' נ].

עוד כתב שם, שהטעם שהקילה תורה בפצוע בידי שמים, הוא משום שחששו שמא יהיה אדם שונא לחברו ויוציא עליו לעז שהוא פצוע דכא. וחשש זה אינו קיים אלא במי שנפצע בידי שמים שהוא דבר שאין ידוע לכל, אבל בפצוע בידי אדם שהכל יודעים גופא דעובדא היכי הוי, לא קיים חשש זה.

כרות שפכה בידי שמים

השו"ע (אבהע"ז סי' ה סעי' י) כלל בהיתר זה פצוע דכא עם כרות שפכה, ולא חילק ביניהם, וכן הוא בתוס' (יבמות עה ע"א ד"ה שאין), ברמב"ן (ספר הזכות על הרי"ף שם) וברא"ש (שם פ"ח סי' ב). אולם מדברי היראים (סי' כט, והובא בסמ"ג לאוין קיח-קיט) משמע שהיתר זה אינו אמור אלא בפצוע דכא, אך כרות שפכה פסול מלבוא בקהל אף אם נעשה בידי שמים. וכן דייק בדבריו הב"ח (סי' ה ד"ה וכתב הרא"מ), ולדינא הניח בצ"ע, עיי"ש. ועי' בס' עצי ארזים (אבהע"ז סי' ה ס"ק טז) שדחה דבריו, ופשיטא ליה שאין חילוק לענין זה בין פצוע דכא לכרות שפכה, וכן נראה ברמב"ם שלא חילק, אלא נקט לשון "כל פסול שאמרנו בענין זה וכו'", וכן הוא לשון הסמ"ג (שם), וכתב המהרש"ל בביאורו על הסמ"ג (עמודי שלמה, שם), שאף ששמואל נקט דינו על פצוע דכא, שינו הפוסקים מלשונו וכתבו "כל פסול", ללמדנו שאין חילוק בין פצוע דכא לכרות שפכה, ובכל גווני לא נפסל כשנפגעו איבריו בידי שמים. וכ"כ בשו"ת תורת חסד (אבהע"ז סי' לח אות א) דכשר בכל גווני.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל