לתרומות לחץ כאן

צניעות בפני ספרי קודש

שאלה:

אני נערה בוגרת ויש בחדר שלי ארון ספרי קדש ללא דלתות.

האם מותר לי להתלבש בחדר שלי?
ואם לא, האם כשאני ישנה והמרפק שלי חשוף לפעמים, יש בכך בעיה?

תשובה:

אסור לעמוד בעירום כנגד ספרי קודש, כך מבואר במגן אברהם בסי’ מה ס”ק ב, אולם אם רק מחליפים את הבגדים העליונים אין בעיה, ובודאי אין בעיה במרפק.

 

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. מה הכוונה העליונים?
    אם מורידים חולצה ומתחתיה אין כלום (לגבר) גם לא גופיה ומחליף לחולצה אחרת, בזמן הזה אסור לשהות כך בפני הספרים? כמו כן אשה שמורידה רת חולצתה ומתחתיה ישנה רק חזיה מותר לה לשהות כך מול הספרים לצורך החלפת בגד?

  2. הנדון בכלל אם ערות קטן נחשבת ערוה זה נושא שלם, גם לגבי אופן אמירת ברכת המילה, ועסק בענין זה הגר"מ קליין שליט"א בס' משנת הגר בארוכה, אעתיק לך קצת, הספר כעת אצלי בעריכה מחודשת.
    כיסוי הערוה בשעת המילה
    בשו"ע (יו"ד סי' רסז סעי' יג) כתב גבי מילת עבדים: "צריך לכסות ערותו בשעת הברכה כיון שהוא גדול". והיינו, דכיון שעבד או גר זה הנימול עתה הוא גדול ואסור להזכיר כנגד ערותו דבר שבקדושה, וכדכתיב "ולא יראה בך ערות דבר", יש לכסות ערותו בשעת המילה [בפרטי הלכה זו עיין שו"ע או"ח סי' עה].
    מיהו, לענין מילת קטן הכרעת השו"ע (סי' רסה סעי' ח) שאין צריך לכסות ערותו בשעת הברכה [ודלא כב"ח שם בשם ראבי"ה שכתב להחמיר בזה היכא דאפשר], ויש לבאר מה חילוק יש בדבר. ואף דבהל' מילת גרים לא הביא השו"ע הלכה זו, אין ללמוד מכאן לחלק בין מילת עבדים למילת גרים, דהא חד טעמא להו, אלא דכנראה סמך השו"ע עמש"כ בהל' עבדים, ולא חש לחזור ולשנות דבריו.
    מקור דין זה, בדברי הרי"ף (שבת נה ע"ב מדפי הרי"ף), שכתב: "ומאן דמהל גר ועבד, ניכסי ערוה ונבריך על המילה, והדר לימהול". מדבריו למדנו, שדוקא במילת גר ועבד שנימולים בגדלותם צריך לכסות את הערוה בשעת הברכה, אבל במילת קטן אין צריך לכסות ערותו. וע"ע שבלי הלקט (הל' מילה סי' ד), כללי מילה לרבי גרשום הגוזר. וצ"ב מהו יסוד חילוק זה. ואכן, יש מן הראשונים שחלקו על שיטת הרי"ף בזה, ונקטו שגם במילת קטן צריך המוהל לכסות את הערוה קודם הברכה, הובאו דבריהם ברא"ש (ברכות פ"ג סי' נב) ובטור סו"ס רסה.
    ובביאור טעם הסוברים שלא הקפידו על כיסוי הערוה בשעת המילה בקטן, כתב הרא"ש שם בשני אופנים:
    א. בשם רבינו יונה כתב, שערות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערוה, ומותר להזכיר כנגדה דברי קדושה.
    ב. כיון שמקור איסור הזכרת דברי קדושה כנגד ערוה למדנו מן הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר וכו' והיה מחניך קדוש", כאן שגילוי הערוה נעשה לצורך תיקונה וקדושתה, אין הדבר מחסר ב"קדושת המחנה", ומותר לברך כנגדה.
    ובדברי חמודות שם לבעל התוס' יו"ט כתב שתי נפק"מ בין שני פירושים אלו: א. לטעם הראשון שערות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערוה, נמצא שבמילת גר או עבד גדולים צריך לכסות את הערוה בשעת הברכה, וכמו שחילק הרי"ף. משא"כ לטעם השני, שההיתר הוא משום שעוסק בתיקונה וקדושתה, ולענין זה אין חילוק בין גדול לקטן. ב. אפשר דלטעם הראשון שערות קטן אינה נחשבת לכלום, מותר לומר כנגדה כל דבר שבקדושה, משא"כ לטעם השני, דאפשר שהלכה מיוחדת היא בברכת המילה, שאין בזה בזיון כיון שכל תכלית הגילוי לקיום אותה מצוה שהוא מברך עליה. ונמצא לפי זה דהרי"ף נקט כפירושו הראשון של רבינו יונה, ולפיכך חילק בין מילת גדול למילת קטן.
    בשיטת הטור בזה נסתפק הדרישה (סו"ס רסה ס"ק ח), דמעצם לשון הטור שהזכיר רק את טעמו של רבינו יונה ולא הזכיר כלל את טעמו של הרא"ש, משמע שהכריע כדעת הרי"ף, מאידך, מסתימת לשונו באו"ח סי' ע"ה, שלא הזכיר להתיר אמירת ק"ש כנגד ערות קטן משמע שלמד כשיטת אביו הרא"ש, שדוקא במילה התירו.
    וכתב לפרש, שלדעת הטור שני הטעמים נצרכים, דלעולם לא התירו הזכרת דבר שבקדושה כנגד ערוה אלא במילת קטן ולא במילת גדול, אולם גם בקטן לא התירו אלא בשעת קיום מצות מילה שאין בזה חסרון משום "והיה מחניך קדוש", ולא בשעת אמירת ק"ש ושאר ברכות.
    להלכה הכריע הבית יוסף (או"ח סי' עה) כדעת המחמירים, שאין לקרוא קריאת שמע כנגד ערות קטן, וציין שכן היא גם דעת הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ג הל' טז), אלא שסיים דבדיעבד אם קרא כנגדו אין מחזירין אותו, ויש לסמוך על כל הנהו רבוותא שהקלו בזה. אולם בדרכי משה שם נקט שאף לכתחילה יש לסמוך להקל דערות קטן לא חשיבא ערוה.
    אמנם, אף שכתב שם הרמ"א שאינו רואה טעם להחמיר בזה, רבים מגדולי פוסקי קהילות אשכנז חששו לשיטת השו"ע, ראה מש"כ בזה החיי אדם (כלל ד סעי' א), אליה רבה (ס"ק ו) בשיטת הלבוש והרדב"ז (ח"ב סי' רס), ובקיצור שו"ע (סי' ה סעי' טו).
    שיטת הרמב"ם
    הרמב"ם (מילה פ"ג הל' ה) התיר לברך את ברכת המילה כנגד ערות קטן, אבל לגבי אמירת קריאת שמע לא חילק בין קטן לגדול, ונראה טעמו בזה כאמור לעיל, דבברכת המילה שנתגלתה הערוה לצורך קיום המצוה מותר להזכיר כנגדה דבר שבקדושה, משא"כ גבי קריאת שמע. אלא שמלבד זאת גם בברכת המילה לא הקל אלא בערות קטן, והחמיר כשני הצדדים הנ"ל.
    אכן, בתשובות הרדב"ז (ח"א ללשונות הרמב"ם סי' נה) עמד אף הוא על חילוק זה שמצינו בדברי הרמב"ם אלו, ופירש דברים בכמה אופנים שונים:
    א. קריאת שמע שאני דבעיא כוונה יתירה יותר משאר ברכות וע"כ יש להחמיר בה יותר, שמא תטרד כוונתו מחמת ראיית הערוה. ולעולם אין הבדל בין מצות המילה לשאר ברכות.
    ב. המוהל רגיל טובא בראיית ערות קטן וגם טרוד במלאכתו, וע"כ אין לחוש בראייתו שמא יבוא לידי הרהור, משא"כ בסתם בני אדם [כעין שיטת הראבי"ה (ח"א סי' עו) שמותר לקרות קר"ש כנגד שער של בתולה, כיון שרגילין בכך ולא יבוא לידי הרהור. והיינו, דמשום והיה מחניך קדוש מותר בכל גווני, דערות קטן אינה ערוה, אלא שמשום חשש הרהור יש לאסור, ובזה יש להקל במוהל מן הטעמים הנ"ל].
    ג. אמירת קריאת שמע בג' פרשיותיה נמשכת זמן רב וע"כ יש להחמיר בה יותר מאמירת ברכה שזמנה קצר ולא חיישינן שמא תופרע כוונתו מחמת ראייתו.
    נמצא, דלפירושו הראשון והאחרון חומרא מיוחדת היא בקריאת שמע, אולם שאר ברכות רשאי לומר גם לשיטת הרמב"ם כנגד ערות קטן, ואילו לפירושו השני רק במילה הקלו ובשאר אזכרות אסור. אכן עיקר דבריו צ"ע, כיון דסבר שערות קטן אינה בכלל איסורא ד"והיה מחניך קדוש" מנין למד לאסור זאת משום הרהור. ומ"מ נראה מדבריו דעצימת עינים ודאי מועילה ואין צריך להסב גופו הימנה [ראה ברוקח סי' שכד שהחמיר בעצימת עינים כנגד ערוה, וראה מש"כ בזה במור וקציעה סי' עד], שכן גם המחמירים בזה כנגד ערוה טעמם משום "והיה מחניך קדוש" ולא מטעם הרהור, דלזה ודאי מהני עצימה. ומ"מ במילת גר גדול ודאי הצריכו הראשונים כיסוי, וכן מבואר בסידור רב עמרם גאון השלם (ח"ב סו"ס קמה), וכן דעת הרי"ף סו"פ י"ט משבת, וכן דעת המאירי בסופ"ג דברכות. וכן הובא לדינא בס' נהר מצרים (גרים אות טז).
    עד אימתי יחשב קטן לענין זה
    לענין מה שנתבאר בדברי רבינו יונה, שערות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערוה ומותר להזכיר כנגדה דברי קדושה, דנו הפוסקים מאימתי דינו כגדול שאסור לקרות את שמע כנגד ערותו. ויעויין בבית יוסף (סי' רסה סעי' כא) בשם רבינו פרץ בהגה' סמ"ק [הובא גם בס' ארחות חיים מילה אות ח], שעד גיל תשע אין לחוש לזה אא"כ הוא מטונף בצואה [שבזה יש להחמיר מטעם אחר]. וכן הובא בדרכי משה (או"ח סי' עה אות אות ד).
    יסוד לדבריו מצינו בטור שם בשם העיטור, שכתב דערוה שאינה ראויה לביאה אינה ערוה, והרי הזמן הראוי לביאה הוא בן תשע שנים ויום אחד כמבואר בש"ס בכמה מקומות. ולפי"ז אמירת ברכה כנגד ערות קטנה אסורה כבר מעת היותה בת ג' שנים ויום אחד, שמזמן זה ראויה היא לביאה. הן אמת, דמדקדוק דברי הבית יוסף נראה דדוקא לגבי מילה הקלו בזה לכתחילה, אבל בק"ש החמירו לכתחילה גם בקטן, וכאמור לעיל, אלא שאם עבר וקרא אינו צריך לחזור ולקרות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל