זירוז לידה

שאלה:

שלום!

הרופאה אמרה שצריכה לזרז הלידה (לשבוע 38) בגלל חשש סיכון

רציתי לדעת האם יש בזה בעיא ע"פ תורה בכלל?

תודה!

תשובה:

שלום וברכה

אם אכן יש צורך רפואי בזירוז מחמת מצוקת התינוק וכדומה, ודאי כך יש לעשות. זירוז סתם מתוך חוסר סבלנות של האמא זה כמובן אסור.

בשורות טובות לידה קלה ובריאה ושמחה.

מקורות:

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עד
בענין הקדמת לידה ע"י תחבולות, והקדמת לידה דאשה שפעם הראשון היה בניתוח דרך דופן אם רשאין ה' מנ"א תש"ל. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שמואל טוביה שטערן שליט"א רב במיאמי ביטש.
הנה בדבר הרופא שמיעץ לאשה שחשבה שכלו לה החדשים לקבוע שעה להקדים הלידה ע"י תחבולות שכתר"ה מצדד לאסור. הנה אני לא שמעתי שאפשר לעשות כן בלידה דרך הרחם, אלא שעושין כן הרופאים להנשים שבלידה ראשונה הוצרכו להוציא בניתוח דרך דופן וחוששין שגם פעם השני לא תוכל ללדת דרך הרחם שאומדין כן מצד קטנותה, שבזה אומרין לה הרופאים שאין לחכות עד שיהיו לה חבלי הלידה אלא קובעין לה יום לעשות הניתוח כשלפי אומדנא של הרופאים הוא כבר הגיע זמן הלידה בערך, ובזה ליכא טעם כתר"ה דאין להביא את האשה לידי פק"נ חוץ לדרך הטבע מאחר דלפי דעת הרופא מומחה בהכרח תהיה הלידה שלה בניתוח שלא בדרך הטבע. אבל עכ"פ נראה דכיון שאפשר לה לחכות אין להקדים, דהא כל ניתוח הוא גם בחשש סכנה ואין להקדים החולי וחשש הסכנה, דגם ע"ז שייך ענין חיי שעה בלא חולי שג"כ יש לנו לחוש מלעשות חולי וחבורה קודם הזמן אף באופן שיהיה מוכרח לעשות לה חבורה וחולי זה בעוד יום יומים. וגם להולד טוב יותר להיות בבטן האם עד הזמן שנקבע בדרך טבעי ונמצא שמריעין להילד שג"כ הוא איסור, וגם אפשר שתלד דרך רחם שלא כאומדנא דהרופא כי הרבה פעמים הוא שולד הראשון הוצרכו להוציא דרך דופן ואח"כ ילדה כדרכה איזה פעמים. (ומה שהרמב"ם בפה"מ בכורות פ' יש בכור כתב דמה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא ענין זר מאד, הנה בזמננו הוא מעשים לאלפים כהמגידים שעושים ניתוח להוציא הולד דרך דופן וחיות ומתעברות ויולדות, והוא מן הניתוחים שאינם בסכנה כל כך, והרופאים אומרים שאין זה סכנה כלל, ואולי נשתנו הטבעים מזמן הרמב"ם). ולכן אין לעשות כן אפילו באלו שצריכות לניתוח דרך דופן, וצריך לחכות עד שתרגיש חבלי הלידה ויאמרו הרופאים שא"א לחכות, אם לא דיאמרו הרופאים שלאשה זו סכנה לחכות אז יהיו מותרין להוציא בזמן שיאמרו, וא"כ לא שייך לעשות קביעות בזמן קודם לדינא.
ואם איכא מציאות כאשר שמע כתר"ה שאף ללידה דרך רחם קובעין יום מסוים אצל הרופא לעשות תחבולות שתלד את הולד אף שאינם ע"י ניתוחים אלא בלקיחת סמנים נמי יש לאסור אם אינו באופן שמקשה לילד דיש להאשה סכנה, אף שליכא הטעמים שכתבתי, שהרי אינו עושה חבורה וניתוח אלא מקדים לידה הטבעית שע"י הסמנים תלד לידה טבעית, מצד שלהולד טוב להיות בבטן האם עד הזמן שהיתה יולדת מעצמה, ואף אם לפעמים איכא אומדנא מהרופאים שלהולד ליכא שוב תועלת, נמי איכא סברת כתר"ה מצד שעצם הלידה הוא ענין חולי וסכנה אין להקדים אף שהיא אותה סכנה טבעית עצמה, אם לא יאמרו הרופאים שיש סכנה לחכות. אבל לע"ד יש טעם יותר ברור לאסור, דלידה בזמנה כדרך הנשים לא נחשב לסכנה כלל, דמאחר שכן ברא השי"ת את העולם שיפרו וירבו ובודאי ברא שיהיה לברכה ולא לסכנה, וגם הא ציוה השי"ת בחיוב עשה להוליד בנים ולא מסתבר שיהיה הציוי ליכנס בסכנה בשביל קיום עשה זו דפו"ר, ובפרט שהנשים אין מחוייבות בהעשה דפו"ר שנצטרך לומר שנתנה התורה להם רשות ליכנס בסכנה להוליד בנים, אלא צריך לומר שאין בזה סכנה כלל, היינו שהבטיח השי"ת שלא יהיה בזה סכנה לעולם, ומה שאירע שמתות בשעת לידתן הוא רק מחמת שמחוייבת עונש כדתנן בשבת דף ל"א על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ולפ"ז הוא רק בלידה דבזמנה שעל זה איכא הבטחת השי"ת בבריאתו ובציוי העשה דפו"ר שלא תסתכן, דהעונש בשביל חטא דעץ הדעת הוא רק יסורים דחבלי לידה ולא מיתה ח"ו, אבל כשרוצין להקדים לידה שלא כפי שהיה צריך להיות ליכא ע"ז הבטחתו, וממילא נכנסה לסכנה דלידה שלולא הבטחת השי"ת הרי זה סכנה, ולכן הוא דבר אסור לעשות תחבולות להקדים לידה, אם לא כשאיכא סכנה לחכות כדלעיל.
ומש"כ כתר"ה ראיה דאם היה מותר לעשות תחבולות להקדים הלידה למה לא מחוייבין לעשות כן כדי שלא יבואו לידי חלול שבת בהלידה ובברית המילה, לע"ד אינה ראיה לבד שבזמן הגמ' והרבה מאות שנים אח"כ לא היה שייך תחבולות דהא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין והיה נפל קודם הזמן, אבל אפילו מזמן שנשתנה הטבע והאשה יולדת למקוטעין כדאיתא ברמ"א אה"ע סימן קנ"ו סעיף ד' שאם איכא תחבולות היה שייך לעשותן שהרי לא יהיה נפל מכיון שנכנסה לחדש התשיעי, נמי לא חייבה תורה לבקש תחבולות נגד הטבע כדי שלא יבא לחלול שבת אף אם היה זה מותר. ונוגע זה לכמה דברים כה"ג, אבל הדין הוא ברור כדלעיל.
ודין דהושיט ידו למעי בהמה דאמר מר בר המדורי אמר שמואל שחייב משום עוקר דבר מגידולו /שבת דף ק"ז/, ודאי הוא גם באשה כמפורש בתוס' ע"ז דף כ"ו שדברי המג"א /או"ח/ סימן ש"ל סק"ו הם דבריהם. (ובמג"א איכא ט"ס דכתב דהא אמרינן הושיט ידו למעי אשה, וזה אינו דלא נאמר אלא למעי בהמה וכן הוא אף בתוס' שהעתיק דבריהם, אבל הוא הדין למעי אשה). ומה שלא נאמר הדין באשה פשוט משום דבאשה ישראלית אין נוגע זה למעשה דכשמקשה לילד וצריכה לזה מותר משום פ"נ, ובאשה נכרית לא מצוי שיזדמן לישראל לכן נקט למעי בהמה שהוא מצוי טובא.
ומסעדין פשיטא דמותר באשה וכמפורש ברש"י /שבת/ דף קכ"ח שכתב ומיילדין אשה בשבת ואצ"ל שמסעדין, אבל פשוט שהסעד לא שייך קודם שהותחלה הלידה, ולא שייך להקשות כלום.
ומשה"ק כתר"ה על הא דחייב דלדל עובר שבמעי הבהמה מהא דתמורה דף ל"א דאיתא בולד בהמה דמאוירא קא רביא, הוא פשוט דאף דאינו אדוק בגופה עכ"פ הא רק במעי הבהמה הוא גדל וכשלוקחו משם הרי עקרו מגידולו, וכמו שמסיק שם בשבת דף ק"ז מ"ט אמר רבא בר המדורי אסברא לי לאו א"ר ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו ה"נ מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, וכשותא בהיזמי הא נמי מאוירא רבי. ונראה שמה שהקשה הגמ' מ"ט הוא נמי מטעם דמאוירא רבי ואינו אדוק בגופה, דבלא זה הא פשוט הטעם דחייב כמו תולש כנף דחייב משום גוזז /שבת/ בדף ע"ד וכמו נוטל צפרניו /שבת/ בדף צ"ד וכמו חתיכת יבלת בכלי שהוא חייב משום גוזז בעירובין דף ק"ג כדפרש"י שם שהוא משום גוזז, אבל הקושיא היתה מ"ט הא מאוירא קא רביא, והביא מר' ששת דמחייב בכשותא מהזמי והיגי אף שג"כ מאוירא רבי משום עוקר דבר מגידולו וה"נ יש לחייבו, דמדמה אוירא דקרקע לאוירא דבהמה אף שהם ממלאכות אחרות.
אבל שיטת הרמב"ם בפי"א ה"א דאיירי דוקא בשהפילה עי"ז והחיוב הוא משום נטילת נשמה כדכתב שם המ"מ, והתוס' ע"ז ודאי פליגי דהא שם איירי להוליד הנכרית בזמנה שהולד קיים ומ"מ היה חייב אי לאו מה שמחדשי דבכבר נעקר הולד לצאת או בכלו חדשיו כבר נפסקו גדוליה. ואין כאן המקום להאריך. ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין