לתרומות לחץ כאן

חיוב נתינת זרוע לחיים וקיבה בימינו, האם נוהגים כך בפועל? ומדוע?

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בחיוב נתינת זרוע לחיים וקיבה לכהן. איזה נתחי בשר זה? האם מותר לקנות נתחים אלו בסופר או שמא זה גזל משבט הכהונה? מדוע המפעלים בימינו אינם נותנים זאת לכהן? האם הדבר ראוי או אסור? והאם יש להם על מי לסמוך? האם גם בחו"ל חייבים לתת מתנות אלו? מה הדין בשותפות נכרי במפעל? מאיזה שלב עם יש בעלות של נכרי יש חיוב? מה המציאות בחו"ל? ומה המציאות בארץ ישראל? איזה הסדרים עושים כדי לפתור בעיה זו? האם ראוי לעשות כן? מה הדין לקנות בשר ראש? לשון? שרי הזרוע? פילה מדומה? צלי כתף? רגל לציר או גאלה?

חיוב נתינת זרוע לחיים וקיבה בימינו, האם נוהגים כך בפועל? ומדוע?

בפרשה נאמר (דברים יח ג): 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה'. מפסוק זו למדים אנו שיש לתת לכהן מכל בהמה שנשחטה 3 איברים: 1. זרוע. 2. לחי. 3. קיבה. במאמר השבוע נברר איזה חלקים זה בבהמה, האם הוא נוהג בימינו, וכיצד, והאם הדבר נוגע לנו צרכני הבשר בסופר. והאם יש ענינים שונים שזה מחייב אותנו להחמיר בהם.

במאמר זה נעזרנו רבות להבנת המציאות בימינו בשני מומחים בתחום השחיטה, הרב הגאון רבי נתנאל גיאת שליט"א מרבני שחיטת הגר"ש מחפוד שליט"א, והרב הגאון רבי משה רטמן שליט"א מרבני שחיטת שארית ישראל, ותודנו נתונה להם על הזמן הרב שהקדישנו לנו, לבירור המציאות בימינו.

נפתח קודם כל בזיהוי החלקים השונים שצריך לתת לכהן, באיזה איברים מדובר, וכיצד קוראים ל הם בימינו. על מנת להבין סוגיה זו ראוי להקדים הקדמה קצרה, איבר בלשון חכמים הוא עצם, אולם הוא כולל את הבשר הגידין והעור המחוברים לעצם זה, למשל כאשר חכמים אומרים שיש לאדם 248 איברים, הכוונה שיש לו 248 עצמות שונות בגוף, וכפי שהמשנה (אהלות פ"א מ"ח) מפרטת מה הם 248 העצמות. ולכן עלינו דבר ראשון לברר על איזה עצמות דיברה התורה וחייבה לתת אותם לכהן, ואח"כ נברר כמה בשר סביב העצם נחשב כחלק מאיבר זה.

להבנת הדברים אנו מצרפים תמונה ממוספרת של עצמות הפרה [והמצב די דומה בכבש ועז] , ואח"כ נברר על איזה מספרים שייך לאיזה איבר.

מהו הזרוע?

הזרוע הוא חלקו העליון של הרגל הקדמית של הבהמה. חכמים דרשו מהפסוק כי התורה חייבה לתת רק את הזרוע הימינית. הפוסקים כתבו שהזרוע כולל שני עצמות ואת הבשר שעליו, עצם אחת שמתחילה מעצם הכתף, והעצם שתחתיה. עצם הכתף באיור מס' 14 [הקרויה גם עצם המטקה על שם צורתה] כאמור אינה שייכת לכהן, מעליה יש שלשה נתחי בשר: כתף [בישראל מכונה מספר 4], צלי כתף [בישראל מכונה מספר 5], פילה מדומה [בישראל מכונה מספר 6]. ומתחת לעצם זו מתחיל הזרוע.

הזרוע כוללת את העצם העליונה באיור מס' 15-16, ואת העצם התחתונה באיור 17-18.

הבשר שסביב לעצם התחתונה שצריך לתת לכהן הוא מה שנקרא שריר, או זרוע השריר, או קצ'לקה, או אוסובוקו [כשהוא נמכר עם העצם], בישראל הוא נמכר כבשר מס' 8. ובחו"ל הוא קרוי בעיקר Shin או Shank.

יש לשים לב כי בשר שריר הכוונה בין של זרוע ימין בין של זרוע שמאל, בעוד שלמעשה מבחינה הלכתית רק השריר של הזרוע הימנית הוא הבשר שצריך להביא לכהן. וכן יש חתיכות המרוחקות יותר מהעצם בחלק העליון של הבהמה שגם הם נמכרות כבשר שריר, אותם לכאורה לא צריך לתת לכהן. כמו כן לעיתים גם הרגל האחורית קרויה אוסובוקו, ואותה כמובן אין צורך לתת לכהן.

כמו כן מתחת לשריר יש חלק מהעצם והבשר שעליו שנמכר כחלק מן עצם הפרסה באיור 19, והוא מיועד להכנת ציר רגל, מרק רגל, או גאלה, מהברך של הבהמה העצם התחתונה אינה שייכת לכהן, אולם יש לשים לב כי חלק ממה שנמכר כרגל שייך לעצם העליונה [באיור 18] וגם אם נגמר כבר בשר השריר הוא עדיין חלק מהזרוע השייך לכהן.

אולם יש לתת גם את העצם העליונה המחוברת לעצם כתף הבהמה, באיור 14-15, הבעיה שהבשר שסביב העצם העליון פחות ברור מה שייך בפועל לעצם ומה אינו חלק מהאיבר של העצם. הט"ז (סי' סא סק"ג) כותב שצריך לתת את כל הרוחב, אולם בפועל גם בזה יש ספק גדול מה הוא כולל, ואין היום בהירות מדויקת בענין. אך לכאורה הכוונה שכולל חלק ממה שנקרא בישראל צלי כתף ובישראל נמכר כמס' 5, וחלק ממה שנקרא פילה מדומה ובישראל נמכר כבשר מס' 6, אם כי רוב נתחים אלו שייכים לעצם הכתף [עצם המטקה] והם בוודאי אינם של כהן. ובחלקו נמכר כשריר מס' 8. ומה שנקרא שריר בננה מס' 88. [הכוונה לבננה אמיתית, לעיתים קרובות נמכרים חלקים שונים כבננה, והם באים מאיזורים אחרים בגוף]. [הגר"י זלברשטיין שליט"א (ווי העמודים ח"י בסופו) הביא שבערך כחצי ק"ג של פילה מדומה שייך לכהן].

יש לציין כי בנתחים לא ממש ברור כל כך כמה בשר צריך לתת לכהן ומה נחשב מקיף ושייך לעצם זה, ואיזה בשר נחשב כבשר שסביב העצם. בנוסף במדינות שונות בעולם לעיתים יש הגדרות וגבולות שונים לנתחי הבשר השונים, האמור לעיל הוא ע"פ בירור למה שנמכר בישראל. ואמר לי הגאון רבי נתנאל גיאת שליט"א שכאשר הם עושים מצות נתינת זרוע לחיים וקיבה מתנים עם הכהן כיון שלא ברור כמה צריך לתת, ובוודאי הם נתנו מעט בשר שלאר מגיע לו, ומאידך יתכן והם לא נתנו את כל מה שמגיע לו, שימחלו זה לזה.

לסיכום: עיקר הזרוע הוא שריר הזרוע [בשר מספר 8] בפרט כשהוא סביב לעצם [ביבוא לישראל תמיד מסירים ממנו את העצם]. אך לכאורה הוא כולל עימו את הבננה [בשר מס' 88], ומעט מנתח צלי כתף [בשר מס' 5], ומעט מהפילה המדומה [בשר מס' 6]. וכן מעט ממה שנמכר כרגל להכנת ציר וגאלה. אולם בכל אלו הכוונה רק לצד ימין, וכאשר קונים בחנות אין לנו דרך לדעת האם זה מצד ימין או צד שמאל.

מהו לחי?

הלחיים כוללים את הלשון שהוא החלק המשובח שבהמה.

בלחי עצמו יש שני חלקים הלחי העליון באיור מס' 2, נקרא בשר ראש או בשר לחי, בישראל אין לו מספר, בחו"ל נקרא Cheek Meat. ונתח זה נחשב נתח מובחר מאד. ויש את הלחי התחתון באיור מס' 3, שיש בו הרבה מאד שומן, והוא פחות נמכר, קרוי "ראש ישראלי" "קאפ פלייש" [אם כי שמות אלו נועדו לתאר את כל הבשר בראש שאינו מבוקש וכולל גם חלקים שאינם שייכים כלל לכהן כגון בשר העורף].

הפרי חדש (יו"ד סי' סא סק"ד) והחכמת אדם (שערי צדק משפטי הארץ פ"ח ה"ב) כתבו שבשר הלחי כולל רק את הלחי התחתון, כפי שמובא בספרי (פיסקא קסה) ומשמע ברש"י. וביאר הפרי חדש שנקרא לחיים בלשון רבים משום שהוא כולל גם צד ימין וגם צד שמאל.

אמנם הגר"א גרס בספרי (פיסקא קסה הג' ג) לחי עליון ותחתון. ובכנפי יונה והדעת תורה (יו"ד סי' סא סעיף ג) פקפקו מדוע לא נחמיר וניתן גם את בשר הלחי העליון כיון שיש תנא הסובר כך [היונתן בן עוזיאל (דברים יח ג)]. אך הכנפי יונה מסיים שהמנהג לתת רק את התחתון, ומנהג ישראל תורה.

לסיכום: הלחי כולל את הלשון ואת הלחי התחתון שהוא בשר שומני ופחות מבוקש, אך יש החושש שהוא כולל גם את הלחי העליון הקרוי בשר ראש או בשר לחי.

מהו הקיבה?

הכוונה רק לקיבת המיצים, ורק היא קרויה בלשון התורה וחכמים קיבה [ולא לשאר אברי העיכול 'הכרס'; 'המסס' – הקרויה בימינו 'קיבת העלעלים'; 'בית הכוסות', למרות שבימינו יש המכנים את כלל האברים קיבה], יש לתת את הקיבה יחד עם השומן העוטף אותה. הקיבה כמעט אינה משמשת בימינו לאכילה אלא להחמצת חלב לגבינה, ובימינו במרבית המקומות משתמשים בתחליפים שונים להחמצת גבינות, ואין לה הרבה ערך כלכלי בימינו.

האם נותנים בפועל בימינו זרוע לחיים וקיבה?

למעשה מצוה זו ניתן לומר די מוזנחת, ובמפעלי הבשר לא מקובל לתת זרוע לחיים וקיבה לכהן, בעוד שבעצם מעיקר הדין הם חייבים לתת את הלשון וחצי משריר הזרוע [בשר מס' 8] לכהן יחד עם עוד מעט נתחי בשר, לעיתים אנשים שונים רוצתים לזכות במצוה יקרה וחשובה זו, ומארגנים שחיטת בהמה כשהמטרה היא קיום מצתוה זו, והיא נעשית בטקס רב, אולם זה בהחלט הוצאה ניכרת, שבעלי המפעלים לא מוכנים לספוג אותה. אך השאלה היא מדוע? והאם טענתם צודקת? והאם לנו כצרכנים מותר לקנות ולאכול את הבשר הזה? או שמא הבשר שייך לכהנים ואסור לנו לגזול אותם, ואם קנינו בשר לשון או שריר למשל, עלינו להביאה לכהן.

התשובה לכך היא מורכבת, ויש מספר היתרים מדוע לא לנהוג בימינו במצוה זו.

האם המצוה נוהגת בחו"ל?

נתחיל בחו"ל, יש מחלוקת בגמרא האם מצוה זו נוהגת גם בחו"ל. רוב הראשונים פסקו שהיא נוהגת בחו"ל, אך יש ראשונים שפסקו שאינה נוהגת בחו"ל. השלחן ערוך (יו"ד סי' סא סעיף כא) והחכמת אדם (שערי צדק משפטי ארץ פ"ח ה"א) פסקו כעיקר הדעה שהוא נוהג בחו"ל, אך סיימו שהמנהג הוא שאינו נוהג. הגר"א (סק"כ ליקוט) כתב שהנותן תבא עליו ברכה. והפרי חדש (יו"ד סי' סא ס"ק לב) כתב שאף שהמנהג לא לתת המחמיר לתת הוא דבר ראוי ואינו צריך לחשוש שיראה כמנהג גאוה. והפלתי (סי' סא סק"ו) התפלא מדוע אין מחמירים בענין, וכתב שאולי מפני שהכהנים אינם מוחזקים בוודאות ככהנים.

בדומה החתם סופר (יו"ד סי' שא) כותב על עצמו כי מנהגו נהג לתת לבעל של כהנת בכל פעם ששחט בהמה, וכן סיפר הפלתי (סי' סא סק"ו) שחתנו רבי בנימין וואלף פרנקל נתן את המתנות כששחט בהמה. [והביא שם שיש חסידים ואנשי מעשה שרוצים לזכות במצוה ולכן נותנים ממון לאנשים הנוסעים לארץ ישראל שיקנו בהמה ויתנו שם בשליחותם לכהן את חלקם].

לאור הדברים הללו נהגו המפעלים בחו"ל שלא להפריש זרוע לחיים וקיבה, וכפי שביררנו במספר מקומות לא נהגו לצרף היתרים נוספים, אף כאשר הם בבעלות גמורה של יהודי.

שותפות נכרי

יש הלכה שאם הבהמה בזמן השחיטה בבעלות נכרי, או אף אם היה שותפות של נכרי בבהמה, אם השותפות היתה באיברים שצריך לתת אותם לכהן, אין חיוב נתינה כלל.

לדוגמא אם הנכרי ויהודי קנו יחד בהמה, וסוכם שהנכרי יקבל את החלק האחורי והיהודי יקבל את הקדמי, כיון שהמתנות הם בחלק הקדמי יש לתת אותם. אולם אם הנכרי קנה אחוז אחד מכל הראש הזרוע והקיבה, וכל שאר הבהמה של היהודי, וכן 99% מהזרוע הראש והקיבה, בכל זאת היהודי פטור לגמרי מלתת מחלקו לכהן. (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף כה).

יתירה מזו הוסיף הרמ"א (שם) שאם היהודי והנכרי קנו מספר בהמות יחד, והם יודעים כי באופן כללי אחוז הכשרות הוא 70% ואחוז הטריפות הוא 30%, ולכן עשו עסקה כי כל בהמה שתצא כשרה היא של היהודי, וכל בהמה שתצא טריפה תהיה של הנכרי, הבהמה אף שיצא כשרה פטורה ממתנות. אולם אם החוזה היה כי הכל שייך ליהודי, אולם כל בהמה שתהיה טריפה יקנה אותה הנכרי, הבהמות חייבות במתנות. (פרי חדש שם ס"ק מא).

ולכן במציאות בימינו בארץ ישראל רוב המשחטות הם בבעלות נכרית [משחטת דאבח בדיר אל אסד שולטת על רוב הבקר הנשחט בארץ, והיא בבעלות לא יהודית. משחטת תנובה השניה בגודלה בימינו היא בבעלות סינית. וכן בקרב המשחטות הקטנות חלק ניכר מהם לא יהודיות]. ולכן במקרים אלו אין כל בעיה, ואין חיוב מתנות אף בארץ ישראל.

השאלה מתחילה בשני מקרים בלבד: א. כאשר שוחטים במשחטה בבעלות יהודית מלאה. ב. כאשר הסוחר קונה את הבקר מראש, והוא רק משלם למשחטה על השימוש במקום. [מציאות זו היום לא מצויה, אך היתה מאד מצויה לפני כמה שנים]. במקרים אלו בעל הבהמות חייב במתנות.

אמנם גם במקרה והסוחר קונה את הבהמות מראש, בהרבה מאד מקרים יש לסוחר המשווק שותף לא יהודי, והסיבה לכך היא משום שיש צורך לשווק את הטריפות או את הבשר האחורי בקרב הציבור הלא יהודי, ולכן בהרבה מקרים מראש המשווקים נכנסים לשותפות על הבהמות.

הסכם מכירי כהונה

לשם כך יש שנהגו בהסכם מכרי כהונה, הצורה שהיא נעשית באחד מהכשרים המהודרים היא, שבשלה פעמים ראשונות בעל הסחורה נתן לכהן מסוים מתנות כהונה, ומשכך הוחזק כהן זה להיות מכירי כהונה של משווק זה, למכירי כהונה יש דין שנחשב כאילו המתנות הם כבר בחזקתו גם לפני שהם נתנו לו בפועל.

ויש הלכה (שו"ע יו"ד סי' סא סעיף יד) כי במקרה ויש לאדם מכירי כהונה והוא תלמיד חכם עני מותר להתנות עימו שיקנו ממנו את המתנות, ואף שלא נתנו לכהן בפועל מותר את המתנות, כיון שהוא נחשב שהמתנות כבר בחזקתו. ומשכך נוהגים לתת לכהן סכום נכבד בכל חודש, אף שהסכום אינו גם לא אחוז אחד משווי בשר הזרוע והלשון של השחיטה, המגיעה להון תועפות, והכהן מוכר לבעלים את כל המתנות תמורת סכום זה.

למעשה מנהג זה כבר עתיק יומין, והוא נזכר ברדב"ז (ח"א סי' שמ), ושם הרדב"ז מביא כי המהר"י קורקוס תקף מאד מנהג זה, וטוען כי כאשר המתנות נמכרות בפחות משווים יש בכך איסור חמור. אולם הרדב"ז עצמו מלמד זכות על המנהג. ולמעשה האחרונים נחלקו האם מותר לנהוג כך, והאם במקרה כזה מהכירה חלה, או שעדיין חייבים לתת את המתנות לכהן.

אולם לצערנו יש מקרים רבים שבעלי המשחטות או הסוחרים בעלי הבקר לא עושים אף הסכם זה, הרבנות הראשית לישראל ניסתה מספר פעמים לעודד את בעלי הבקר לעשות הסכם זה, אך לצערנו יש הענות חלקית בלבד להסדר זה.

האם מותר לרכוש לשון או זרוע שלא נעשה בו הסדר?

ונשאלת השאלה האם מותר לצרכן הפרטי לרכוש למשל לשון בסופר, או שמא עליו לחשוש שמא התחייבו לתת אותו לכהן ולא נתנו אותו לכהן, ולכן יש איסור לקנות אותו, או שמא אם הצרכן קנה אותו עליו להביאו לכהן, שהרי הוא ממונו של הכהן?

התשובה לכך היא כי ברוב המקרים מסתבר שאין נידון כלל, על בשר שבא מחו"ל יש מנהג שבחו"ל אין חיוב זה, ובנוסף בישראל בשר המגיע מחו"ל ע"פ רוב בזמן השחיטה הבשר היה בבעלות נכרי, ולפחות היה הסכם שאם הבשר טריפה הוא נשאר של הנכרי.

אולם גם בארץ ישראל כשאדם קונה בשר טרי [לא בשר שהופשר, או חצי טרי] עדיין ברוב המקרים השחיטה היתה בבעלות נכרי. בנוסף גם בשריר הזרוע יש ספק שמא מדובר שזרוע השמאלית, ובנתחים השונים שהם רק ספק שמא בחלקם מהזרוע יש ספק נוסף.

אולם גם במקרה ואדם קונה בשר שהוא יודע בודאות שנשחט במשחטה יהודית שלא עשתה הסדר כלשהו, והוא יודע שהבשר בודאי ממתנות כהונה, לדוגמא לשון, או רבע כבש שניכר שהוא הרבע הימני של הכבש, מכל מקום יש הלכה שמתנות כהונה נגזלות, כלומר יש איסור לקנות מהשוחט את מתנות כהונה, אולם אם אדם עבר וקנה אין איסור לאוכלו, וע"י הקניה הוא נגזל ויצא מרשות שבט הכהונה. ולכן כאשר אדם אינו קונה זאת ישירות מהשוחט אלא ממי שקנה המשחטה, מתנות הכהונה כבר נגזלו ואינם שייכים עוד לכהנים, והדבר מותר.

 

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. יישר כוח גדול לכם!
    על הלימוד הקדוש הזה וההגשה לכל דורש.

    אינני יודע אם טכנית מקובל בשאלה תחת מאמר תורני, אבל אנסה כאן, גם כדי לבחון הבנתי.

    א) במקרה אפשרי שבעל המשחטה הוא כהן (אפילו נאמר מיוחס), האם חייב בנתינה לכהן אחר? או נוהג בו סידור דומה לזה שיש לנוכרי.
    ב) מקרה קצת יותר היפוטאתי / בדיוני, משחטה כשרה בבעלות נוכרי וזה הנוכרי החליט שמאוד רוצה להפריש חלקי כהונה לכהן. תבוא גם עליו הברכה, כיהודי חו"ל? או הפסד ממון גמור לו?

    כמוכן, הערה טכנית, ואומנם שהסתדרתי מצוין רק עם המלל, אך למען הרמת הדגל מציין שלא הוצגו איורים במאמר.

    אמשיך להתעדכן בתורתכם במוצ"ש.
    שבת שלום ומבורכת!

  2. כהן חייב בתרומות ומעשרות, כמבואר ברמב"ם פ"א ממעשר הלכה ג, מעיקר הדין הוא רשאי אחרי ההפרשה לקחת את התרומה לעצמו, אלא שבזמנינו זה בלאו הכי לא שייך כיון שאין לנו טהרות. וע"ע ביאור הגר"א יו"ד סי' שלא ס"ק קיג-קיד.
    גוי אינו שייך בכל זה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.