פאה נכרית לאשה ספרדיה

אין מושג כזה "קיבלו עליהם פסקי הגר"ע", יש רק "קיבלנו עלינו הוראות השולחן ערוך". ואין מחוייבות לאף אחד לפסוק כמו פוסק פלוני דוקא. ובדרך כלל, כל אחד שואל את המו"צ המקומי או מו"צ שהוא רגיל לשאול.

וכתב מרן הגאון רבי שלום משאש, שגם מי שנוהג לפסוק תמיד כמו הרב עובדיה, צריך ללמוד את הסוגיא כראוי, ולעיין בדברי הפוסקים המתירים, שמא הלכה כמותם. וזה לשונו בשו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע ט"ז): "רבני ודייני הספרדים ואבות בתי הדין בארץ ובחו"ל, כולם נשיהם יוצאות בפאה נכרית, ורק מעט מזעיר מהאברכים הספרדים של היום, או מחמת עניים או מחמת תמימותם, קיימו "ויאמר לאוסרים ה' עמכם" ונמנעו מזה, ומובטחני שעוד זמן גם הם יפקחו עיניהם ודעתם ויחזרו ללבוש פאה נכרית". ובתשובה שכתב לאחר מכן, ביאר את כוונתו בדבריו הנ"ל: "וזהו שאמרתי שהתלמידים הם תמימים… נתכוונתי לומר שעדיין לא הגיעו להכריע בעניני הלכה, וכל מה שאומרים להם קדוש. ואמרתי, שבעוד זמן יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ויבואו גם להתיר, ויעמיקו לראות שכל טעמי האוסרים פג טעמם ונס ליחם". עכ"ל.

וכל ת"ח צריך לשאוף להכריע בעצמו מתוך דברי הפוסקים האחרונים כמי ההלכה, ורק בדין המסופק עליו ואינו יודע להכריע, ישאל את הפוסק המקובל עליו.

ובירחון "אספקלריא" (157, עמ' קי) כתב הרב שמואל בלויא וזה לשונו: "ראיתי פעם בשם מרן הגרש"ז אויערבאך, שבעבר כל אחד היה לומד הלכה בעיון בעצמו, ובשאלות שלא היה מצליח להגיע למסקנה, היה שואל רב. וכך כולם היו מרוויחים; הלומד היה מרוויח שהוא יודע המקורות והשיטות, והרב היה מרוויח שהשואל היה עוזר לו להגיע למסקנה הנכונה. היום שואלים מיד את הרב, וכך גם השואל אינו יודע הסוגיא, והרב אינו מקבל את העזרה מהשואל כיצד להכריע.

כעין זה הובא בקונטרס יד כהן (חומר בקודש, עמ' 145) בשם ספר "בתורתך" (פרק מ"ה) מהגר"מ לוי זצ"ל, וזה תורף דבריו: "שיטה זו – להחליט על רב מסויים, וכמוהו ללכת בכל פסיקותיו והוראותיו – אינה נכונה, כיוון שלכתחילה המצב הראוי היה שכל אדם שנתקל בשאלה הלכתית ישב ללמוד את הנושא הדק היטב, ויפסוק לעצמו איך שדעתו נוטה, בהתאם לכללי ההוראה. ואם לאחר שלמד את הנושא עדיין מסופק בדעתו, יחמיר על עצמו.
ההליכה לפי פוסק מסויים כהלכה למשה מסיני בבחינת "עשה לך רב" מיועדת רק לנשים וקטנים ועמי הארץ שאינם מסוגלים לפסוק לעצמם, לגבם שייך "להסתלק מן הספק". אך אברכים ובני תורה שהם בני סמכא לבדוק את הדין, אינם רשאים להשתמט בטענה זו, שהיא עצת היצר". עכ"ל.

וראה במשנה באבות (פרק א' משנה ט"ז) "עשה לך רב", ופירש שם רבינו עובדיה מברטנורא "אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב". וכ"כ הרשב"ץ בספרו "מגן אבות", "אם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה". וכן ברמב"ם שם, "כאומרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליו, ואשרי (ואתיר) לך". וכוונתו שבעל ההוראה ישתף עמו עוד בעל הוראה, כדי להינצל מטעות. וגם אין כיום דין של "מרא דאתרא", שהרי בכל עיר ועיר יש עדות שונות, ספרדים אשכנזים ותימנים, וגם ביניהם יש בעלי שיטות שונות בהוראה.

וראה מה שכתב בחיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל. וקל וחומר בנדון דידן, שיש למעלה ממאה פוסקים המתירים, שאין מקום לחשוש לדעת האוסרים.

וראה בגמ' (ראש השנה יד:), "לעולם הלכה כדברי בית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. אלא, אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון, אי כבית הלל בקוליהון ובחומריהון". ופירש רש"י שם, "מקולי בית שמאי כו' – בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת, שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל, ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל… והאוחז בזו קולי בית שמאי וקולי בית הלל – רשע, שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל, והאוחז בחומרי שניהם – כסיל בחשך הולך הוא, שאינו יודע להבחין על מי לסמוך, אבל בשתי מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו – אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות, דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל".

וראה בתשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), הובאו דבריו בספר "עין יצחק" להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (חלק ג' עמ' נ"ה), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס? שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה" [ע"כ לשון "עין יצחק" שם. וכתב שעכ"פ אין ללמוד מזה לפסוק כנגד השו"ע, שהתקבלו הוראותיו].

וכן כתב בספר "שו"ע המדות" (סי' ד' סעיף ב' בהערה) להרה"ג רבי אסי הלוי שליט"א, מח"ס שו"ת "נחלת לוי", וזה לשונו: "יתרה מכך הגדילו עשו, ובאים ומלמדים כי אף בפני גדולי האחרונים, ואף אחרוני האחרונים יש לבטל דעתנו מפני דעתם, והגיעו הדברים לידי כך שאף בפני החיים כאן בחיי חיותנו… והגיעו הדברים לידי כך, שיש מורי צדק שעיקר משענתם בהלכה היא העיסוק בשמועות, מה דעתו של גדול פלוני, ומהי של פלוני, ואף אם שו"ע מפורש או הראשונים פוסקים להיפך".

"ויש ספרים המתחברים ע"פ שמועות וחקירות של השמועות, ועל נענוע ראשו של איזה גדול, ולמה כיוון, בדברים המפורשים. וזאת מלבד בעיה נוספת של אמינות השמועות, שאין להישען עליהם כל כך, דלא מר בריה דרבינא חתים עלה… וראה באגרות חזו"א (ח"ב איגרת כ"ב) דכתב שאינו נשען על סיפורים… הרי שיש להתייחס לשמועות בהסתייגות הראויה להם, ולא להעמיד עליהם בניינים חקירות ופלפולים… והכי חזינן דכתבו הפוסקים דשרי לחלוק על רבו ועל גדול הדור, בשו"ת חקקי לב (ח"א דף נ"ז ע"ג ד"ה ודבר) ובשדי חמד (ח"ו דף קל"ו סי' ס"ו) שכ"כ הרשב"ץ ופוסקים רבים, ע"ש…"

"והדברים מבוארים בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב ס"ז) דבאיסור להורות הוראה בפני רבו, היינו על שאלה מעשית שבאה לפניו, האם מותר או אסור, אך כששואלים כמאן הלכתא, שרי… ומה גם כי כתב הארחות חיים (הלכות ת"ת סי' כ"א) שהר"מ רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באיגרות, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים. וכל הדינין שחייב תלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל לפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו, ושאין לומר לתלמיד שלא יורה, ויכול לסתור דברי רבו מכח הפלפול. ע"כ. וכן כתב מהרי"ק (שורש קס"ט ד"ה ודכתב מר להודיעך) בשם הסמ"ק מצוריך בשם מהר"ם. וכן כתב הלחם משנה (הלכות ת"ת פ"ה סוף אות ד'), וכן נקיט בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' א')…"

"ומי שיעלה על לב לבוא ולאסור לחלוק על רבו בספר, משום האיסור להורות הוראה בפני רבו, הרי שידע שאין שום דין לחלוק על רבו, כי אם להורות הוראה בפני רבו, והיינו אף להורות כפסקיו וכהוראותיו של רבו, ושיורה כמו רבו, או בדברים שלא דיבר רבו, הרי אסור הדבר בלי נטילת רשות. ודין לחלוק על רבו אתי בתורת ק"ו, שהוא באיסור מורה הוראה בפני רבו. וממילא החפץ לאסור, יש לו לאסור כל הוראה עלי ספר, ואפי' אם היא כהוראת רבו בלא נטילת רשות מרבו, ולא רק בענין שחולק עליו, וממילא לטעמיה ושיטתיה יש לאסור את כל הדפסת הספרים כל זמן שקיים גדול הדור, אחר שהדפסת הספר תהיה בכלל האיסור של מורה הוראה בפני רבו". עכ"ל.

לא כתבתי שדברי הגר"ע יוסף בענין הפאה הן שמועות. נראה שדעתו היא שזו הלכה ואין מורין כן, לפיכך בדרשותיו לרבים זעק על חומר האיסור כדי שלא יתפשט הענין בציבור הספרדים, אבל באופן פרטי התיר אפילו מטעם כל דהוא, כגון: אשה שאפה ארוך, אשה שגרה בחו"ל והרוב לא הולכות עם מטפחות, אשה שיש לה לחץ נפשי מהמשפחה והחברות שהולכות עם פאות (והובאו דבריו בספר מעיין אומר חלק י"ב. וכן העיד המו"צ המפורסם הרב ינון יונה, שהעביר מקרים רבים להגר"ע יוסף והתיר להם פאה).

כמו כן התיר לבחורים לכתחילה להתחתן עם נשים המצהירות שיכסו ראשן רק בפאה, וזה מובא שם בספר מעיין אומר, וכן ידוע מכל תלמידי ישיבת "חזון עובדיה" שכך היתה ההוראה הפשוטה מהגר"י יוסף (אבל אם היה המצב להיפך, שהבחור רצה פאה והבחורה לא רצתה, הקפיד הגר"ע יוסף מאוד, וראה בזה חוסר יראת שמים).

והמבין יבין שאם מדובר באיסור חמור, הרי לא יעלה על הדעת להתיר מטעמים כאלה, וכי היה מתיר חצאית מיני או שמלה עם שרוולים קצרים? וכי היה מתיר להתחתן לכתחילה עם אשה שתתלבש כך? אלא ודאי שדעתו היתה שזוהי הלכה ואין מורין כן, ולכן גם בתשובתו ביביע אומר לא פלפל כלל בדברי הפוסקים אלא הביא דברים כהווייתם מהפוסקים האוסרים והשמיט רוב המתירים ומנה מהם רק מעט מזעיר.

ובעצם המעיין בשו"ת יביע אומר בשאר החלקים יראה שדחה את כל סברות האוסרים, אם מצד מראית העין ובחוקותיהם (ביבי"א חלק ט' לגבי גילוח) אם מצד דת יהודית (דאתי מנהג ומבטל מנהג, ביבי"א חלק ד') אם מצד פריצות (בחלק ו' סי' י"ג) ועוד ועוד. והיה יכול לדחות בנקל, אבל לא רצה שתתפשט הפאה בציבור הספרדי כיוון שהיה נראה בעיניו פריצות ולכן הורה לאסור.

עד כאן בענין דעת הגר"ע יוסף בנדון.

לגבי דברי כת"ר, אכן כל אדם עושה לו רב ושואל אותו. אבל אינו מחוייב לשאול דוקא אותו בכל פסק הלכה, ואם אינו זמין או שנפטר, מה יעשה? ישאל רב אחר שינסה לחשוב כיצד היה פוסק הרב הראשון?

ויכול לשאול רב אחר, כפי שראינו שמקולי ב"ה וב"ש אינו אלא במחלוקת אחת שיש בה צדדים לכאן ולכאן, וכגון שמכניס שבת כדעת ר"ת ומוציאה כדעת הגאונים. אבל אין שום מניעה לעשות כפסק הלכה של רב אחד, ובענין אחר לעשות כפסק הלכה של רב אחר (אלא שאסור לו ללכת לשאול את כל הרבנים, ואז לבחור מביניהם מה שמוצא חן בעיניו… אלא כיוון שעשה לו רב בהלכה זו, יעשה כפי שפסק לו).

אבל ת"ח אסור לו לקבל כל דבר שפוסקים לו כתורה מסיני אלא חייב ללמוד דברי הפוסקים ולהכריע, ולא אני המצאתי זאת אלא הבאתי מפורש ממרן הגר"ש משאש. וכי תאמר עליו שדבריו תמוהים וחסרי שחר??

והבאתי מהגר"מ לוי שרק נשים וקטנים ישאלו פוסק הלכה אבל ת"ח צריך להכריע בעצמו כמי הלכה, ואם אינו עושה כן – זאת עצת היצר!! וכי תאמר עליו שדבריו תמוהים וחסרי שחר??

והבאתי מהגרש"ז אויערבאך שלכתחילה ראוי שכל אדם ילמד ההלכה בעיון, ורק אם נסתפק יבוא לרב שיכריע בנדון. וכי תאמר עליו שדבריו תמוהים וחסרי שחר??

והבאתי שכן מפורש ברע"ב, "אם בא לפניך דין ונסתפקת בו". שרק אם לא הצלחת להכריע והדבר הוא ספק, תשאל רב!

ואם הגר"ע יוסף עצמו היה "עושה לו רב" והולך בכל דבר כמו הבן איש חי שהיה הרב המפורסם לעדת העיראקים ועל פיו ישק דבר, האם היה צומח לאדם גדול?

ות"ח שעיין בהלכה אחת בספרי הפוסקים, ונראה לו לחלוק על רבו שרגיל לפסוק כמותו, או אפי' על גדול הדור, הרשות בידו. וראה מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, אב"ד אונגוואר, בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ח' סי' קל"ז), אחר שטענו אז כנגדו מדוע חלק על גדול הדור בהלכה אחת, וזה לשונו: "בדין אם מותר לחלוק על גדול הדור, או מישהו אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור, או ראש ישיבה שלו, או אדמו"ר מחסידים. והרבה תולים עצמם בקרא ד"לא תענה על רב לנטות" (משפטים כ"ג ב'), ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול, ולכן אם מישהו חולק בהלכה על גדול, או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול, או ראש ישיבה, או אדמו"ר, הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה, ורואים בזה גם בזיון התורה, שמבזים גדול הדור, או את רבם, וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק, אפי' יהיה צודק במחלוקתו, אבל הרי עבר על "לא תענה", וכל שכן שאין הלכה כאותו החולק, שהרי אסור לחלוק על גדול הדור, והלכה כמותו, שמן השמים מסכימים כן.

והנה פשוט שהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול… ואפי' על אביו ורבו מותר, וחובה איכא לחלוק ולברר האמת, וכמש"כ רש"י (חגיגה ג:) עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים, האוסרין ומתירין, הפוסלין ומכשירין), וכשתדע להבחין אי זה יכשר, קבע הלכה כמותו, ע"כ. וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות, ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי "הא דאבא דקטנותא הוא", כלומר שאמרה כשהיה קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כט:). וכן כתבו כל הפוסקים להדיא… ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה, וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה, שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה, וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים. ואני דן אותם לכף זכות, שמחמת שלא למדו הלכה, לכן טעו בטעות גמורה כזו, ולא די שהם טועים, אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם, והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו, כאשר ניצטווינו לצרף וללבן הדברים כנתינתם מסיני.

וקרא ד"לא תענה על רב" דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמר, ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים… דליכא בזמן הזה גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה, אין הפירוש דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול, אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול, כמבואר כל זה בפוסקים… ועתה הגע בעצמך, עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב, היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק, לפי שיחשוב מי הוא שיחלוק על הגדול, ולא תתברר האמת לאמיתה של תורה, ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם, כדי שיבררו האמת ויצרפו וילבנו הדברים על בוריים ולאמיתה של תורה. וא"כ כל שכן המונעים ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים, שזה בזיון גדול ועבירה גדולה, והם הם המבזים התורה ולומדיה, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים, כדי שיצא הדין לאמיתו, כי זה עיקר רצון הבורא". עכ"ל.

וגם הביא שם תשובה מהגאון רשכבה"ג רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שכתב לו בזה הלשון: "הנה מה שהתנצל כת"ר במה שחולק עלי בדבר הלכה, הוא למותר, כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת. וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן, בין לקולא בין לחומרא… דאדרבה אסור לו לשתוק… וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג… לכן אף אם יחשיב אותי כת"ר לגדול, רשאי לחלוק, וממילא מחוייב לומר דעתו ואין צורך להתנצל". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי משה מאנדל שליט"א, רב ואב"ד דק"ק "בית מרדכי" פלעטבוש, בספר "שמחים לשמרו", וזה לשונו: "מעשה שהיה לפני כמה שנים. הייתי באסיפת רבנים וראשי ישיבות, וקם אחד מהם ואמר שרוצה להוציא קול קורא, שגדול הדור פסק לאיסור, וביקש מכל הנאספים שיחתמו אף הם ויצטרפו לאיסור, מפני כבוד גדול הדור. ביקשתי רשות לדבר, ואמרתי להם: דעו, אם אחד מכם סובר שע"פ הלכה זה מותר, או יש ספק אצלו, או אינו יודע מה ההלכה, וחותם רק מפני כבוד גדול הדור, עובר על איסור "לא תענה על ריב לנטות" (עיין מנחת חינוך מצוה ע"ז: "רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד אחר דיין הגדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך"). ואפי' אם אחד מבין הרבנים הוא תלמיד של אותו גדול הדור, מותר לו לחלוק עליו (שו"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ג בהגה). ועוד יותר, אם יצא קול קורא לאיסור מגדול הדור ועוד רבנים וראשי ישיבות, אסור להכניס ה"הקול קורא" לקהילה או לבית מדרש שהמרא דאתרא שם פסק להתיר, כמבואר בגמ' (פסחים ל.) "ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, אתריה דרב הוא". ע"כ. ומובן דרק "קול קורא" זה הוא שאסור להכניס, לפי שזה בגדר פסק דין, מה שאין כן ספרים או חיבורים מהרבנים האוסרים, זה מותר להכניס, לפי שהם מבארים הטעמים, ואדרבה יש מצוות לימוד וידיעת התורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים". עכ"ל (והגר"ח קניבסקי זצ"ל כתב על ספר זה "כמדומה שעיינתי בו ולא מצאתי מה להעיר").

ואם הגר"ע יוסף זעק, אין מקום לאדם ההולך בשיטתו לברר את ההלכה בנושא?

ואם אותו אדם בירר את ההלכה כדרכה של תורה וללא פניות, האם אינו יכול לעשות כבירורו, אם עלה בידו שהלכה כפוסק אחר?

לא איירי באדם ש"מחפש לו רב אחר שיתיר לו מה שרבו אסר". כתבתי במפורש שזה פסול. מדוע כת"ר מכניס דברים בפי, היפך מה שכתבתי? יקרא כבודו בעיון שוב את מה שכתבתי.

"להגיע להוראה" זה להורות לאחרים, אבל לעצמו רשאי וצריך לברר את ההלכה במקורותיה, ואם עלה בידו שהלכה כרב פלוני, יעשה כמותו (לבר ממנהג אבותיו שבזה אינו רשאי לשנות, ולבר ממה שקיבלו אבותיו עליהם את השו"ע).

ולא אמרתי ש"כאן אנחנו חייבים להתיר", שוב כת"ר מכניס דברים בפי. כתבתי שיש לעיין, וכל אחד יסיק את מסקנתו. אם עלה בידו לאסור, שיעשה כך.

הענין הזה אכן נוגע לשלום בית בבתים רבים בישראל, וחזינן שאפי' הגר"ע יוסף עצמו היקל במקרה הצורך (ומתשובותיו במעיין אומר יכול המו"צ ללמוד להקל היכן שצריך), אבל מעולם לא כתבתי ש"חייב להקל". ילמד כל אחד את הסוגיה בעיון, בספרי המתירים והאוסרים, ויווכח בעצמו עם מי הצדק.

אה"נ, מצופה מת"ח שילמד את עיקרי הסוגיות בהלכה בכל עניין הלכתי (בפרט בדברים הנ"ל) אבל איני רואה בזה שום פסול.

בציור של כת"ר, עם הדג ברוטב לא היתה לו בעיה למה שתהיה לו בעיה? כי יש מי שאוסר? כמעט אין ענין שלא נחלקו בו הפוסקים, ואם באנו להחמיר אין לדבר סוף.

אבל עם הפאה יש לו בעיה! הוא רוצה שאשתו תהיה עם פאה, או לחילופין – אשתו רוצה, ומצד שני ידוע שהרב עובדיה אוסר. זאת בעיה, זאת לא סתם "מחלוקת הפוסקים" אלא בעיה שמפריעה לבני הזוג בחיי היומיום, ויכולה להוביל אפילו לגירושין (כאשר צד אחד מחליט כך והשני אחרת), או שהבעל יפזול לנשים אחרות ח"ו.

ובכן, הבעל הולך מעיין בסוגיה ולומד אותה לעומק בספרי האוסרים והמתירים, ומגבש דעה. מה פסול יש בזה? אם אחר העיון עדיין יצא לו לאסור, יקוב הדין את ההר ויקבל עליו את הדין באהבה. ואם יצא לו להתיר, לחיי!

יובהר, איני קורא בזאת לכל חסידי הרב עובדיה ללמוד את הסוגיה כדי להתיר לנשותיהם. אם הם נוהגים לכסות במטפחת, והבעל טוב לו ומסתכל רק על אשתו, וגם האשה נוח לה והכל בסדר, ממילא אין שום בעיה ואין שום צורך לעורר דובים מרבצם.

מה שכן, טוב שילמדו את הסוגיה על מנת לדון לכף זכות את האחרים שאינם נוהגים כמותם, ולהבין שיש להם על מי לסמוך. יש אנשים אחוזי להט לפרסם את האיסור גם לאלה הנוהגים להקל, וזה נובע מתוך בורות וחוסר ידע כאשר לא מבינים שיש שני צדדים למטבע, וגדולי עולם עומדים בשני הצדדים.

אכן יתכן שגם הרב עובדיה היה מתיר לו. אבל למה כבודו ממליץ לו לעשות שאלת חכם ולא ממליץ לו ללמוד בעצמו את הסוגיה? (והנה נשאלה שאלת חכם כאן בדף זה, וכבודו ענה שילכו לפי הרב שלהם… וחזר הדין, לא הרי זה כהרי זה…)

בני זוג שאין להם בעיות והולכים כמו הרב עובדיה והאיש והאשה שמחים במטפחת, מן הסתם גם אין לו ענין ללמוד את הסוגיה וממילא אין שום נפק"מ לדידו, ולא הייתי ממליץ לו ללמוד (אם כי כדאי שירחיב את ידיעותיו על מנת לדון לכף זכות כנ"ל).

אבל בתוך עמי אני יושב, ואצל רוב הציבור זה לא כך! תעיד על כך השאלה הנשאלת בעמוד זה, ועוד שאלות רבות כעין זה, ועוד שאלות קנטרניות בדפים אחרים – מהיכן נובע הרצון העז של האנשים המחמירים, לכפות את דעתם על כולם? אם היה להם טוב, הם היו עסוקים כל היום בהדפסת מודעות, עלונים, הרצאות, חוברות, ספרים? עשרות שנים ולא נרגעים?

וראה מה שכתב רבי יצחק רצאבי בספר "מעיל קטן" למהרי"ץ זצ"ל, בהערות לספר הנקראים "שולי המעיל" (סי' ו' הערה רכ"ח): "אם חז"ל אמרו שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, בזמננו הן מתקנאות גם בפאת ראשה של חברתן… והרבה פעמים יגרום ענין זה הפרת שלום הבית, כי קשה מאוד להיות שונה מחברותיה ושכנותיה".

אכן, רבים הולכים כמו הרב עובדיה והוא זכה שפסקיו התפשטו בכל העולם. איני יודע אם שני מליון, אבל בהחלט רבים הולכים כמותו. ביניהם גם אני הקטן! יש לי בבית את כל ספריו, ואני פוסק כמותו בדרך כלל.

אך יש הלכות מסויימות שבהן נחלקו עליו חבריו הגרב"צ אבא שאול, הגר"ש משאש, הגר"ע הדאיה וכו'. והרבה פעמים נראה לפסוק כמותם (בפרט בענייני מנהג, כי אני מרוקאי). ואין מונופול בתורה לאף אחד.

גם בענין זה, למשל, למרות שרבים בציבור הספרדי הולכים כמו הרב עובדיה, אבל רואים יותר פאות מאשר מטפחות (בפרט אצל הדור הצעיר, עד גיל 40-50). ואולי בגלל שגם בנושא הזה הוא הקל… כפי שהבאתי לעיל, ורבים מסתמכים על ההיתרים שלו בנושא. יש גם מגדולי תלמידיו של הרב יצחק יוסף שהולכים איתו יד ביד במשך שנים רבות, והוא עצמו התיר להם לכתחילה להתחתן עם אשה שרצתה פאה, וכך עד היום נשותיהם חובשות פאות.

עכ"פ, למרות שהרב עובדיה נודע בכוחא דהיתרא גדול מאוד, אי אפשר להסיק מזה על כל ענין שהוא החמיר בו, שנסתם הגולל עבור כל יודע ספר. בפרט בענין הזה, שאפשר בקלות להוכיח את ההיתר משו"ת יביע אומר עצמו, כפי שהרחיב בספר חן וכבוד פרק ח' בהערה, והזכרתי לעיל בקצרה וכעת ארחיב מעט:

א. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אה"ע סי' ה') בענין פאה נכרית רצה הרב לאסור מטעם בחוקותיהם לא תלכו, אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י') וזה לשונו, "שאין איסור ובחוקותיהם לא תלכו נוהג אלא כשהוא מתכוון להתדמות אליהם… לא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם… אף שמראש מקדם שהורגלו האומות באירופה לגלח זקנם, המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם, שיש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, כל זה היה מאז ומעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים קלקלתינו תקנתינו, שכבר הורגלו רובא דרובא מישראל שבמדינתנו לגלח הזקן וא"כ אין כאן משום ובחוקותיהם לא תלכו".

ב. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום הרהורי עבירה, אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור… יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה".

ג. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום מראית העין, אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה: "כל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין… לא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

ד. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה משום דת יהודית, אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' סי' ג') לגבי גילוי שיער הבתולות וכיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, וזה לשונו שם: "והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא… והכי נמי במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי שום צעיף או רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג".

ה. בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') רצה הרב לאסור פאה למרות שהגרש"ק כתב שהוא איסור דרבנן וי"ל ספק דרבנן לקולא, מפני שעיקרו מדאורייתא. אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב הרב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא.

ו. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל חרם ההפלאה. אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב הרב בשו"ת יבי"א חלק ד' (אה"ע סי' ג') להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות: "אף שהצמח צדק מליובאוויטש בתשובה (חלק אה"ע סי' קל"ט) ובחידושי הש"ס (פ"ג דברכות) האריך לחלוק על המהר"ם, ע"ש, מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו", עכ"ל. וזאת אע"פ שיש חרם בדבר, שהחרימו את הנשים ההולכות במטפחת שע"י זה מתגלות מעט השערות, ראה מש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת דת והלכה (סי' א') בשם שדי חמד (והובא החרם במלואו בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ) וזה לשונו: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל וכו', ולא יאבה ה' סלוח לו" וכו'.

ז. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) דחה הרב את היתר הפאה של הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרה"ר. אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב בריש התשובה ההיא: "אע"פ שכתב הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז), לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש, וכן פסק הטוש"ע אה"ע (סי' כ"א סעיף ב'), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' ע"ו), שמותר לקרות קריאת שמע נגד בתולה שרגילה בגילוי שיער, ואין בזה משום שיער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הלכות קריאת שמע אות ל"ו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות קריאת שמע כנגד שיער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כ"ד) ובמרדכי והרא"ש שם". עכ"ל שו"ת יביע אומר שם. וזה לשון הרא"ש בברכות שהזכיר שם: "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן". וגם המאירי והמרדכי שם דיברו בענין קריאת שמע. ולא דחה זאת בטענה שמדובר רק בבית ולא ברה"ר.

ח. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל לשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב ש"המורים היתר בזה עתידים ליתן את הדין". אבל אפשר לדחות בקלות ממה שכתב בספר הליכות עולם (חלק א' פרשת לך לך הלכה ה'): "מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש טלית קטן תחת הבגדים, ואף הציציות מכוסות תחת הבגדים, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וכן יש לנהוג לדעת רבותינו המקובלים, ואף תלמידי הישיבות טוב ונכון שלא ישנו ממנהג אבותיהם". ובהערות הביא הרב פוסקים המסייעים לדבריו, ואח"כ כתב שם: "ומכאן תשובה למש"כ במשנה ברורה (סי' ח' ס"ק כ"ו), אותם אנשים המשימים הציצית בתוך המכנסיים שלהם, לא די שהם מעלימים עיניהם ממה שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', עוד מבזים הם את מצוות השי"ת, ועתידים הם ליתן את הדין על כך". והנה שם לא התחשב הרב זצ"ל בלשונו החריפה של הגאון בעל "משנה ברורה", ולא פסק כמותו. ומוכח מדבריו, שאם יש פוסקים לסמוך עליהם, לא מתחשבים בלשונות חריפים מעין אלה, ואין מקום לזה בהלכה.

ועיין שם בספר חן וכבוד באריכות, וכאן העתקתי בקיצור.