שאלה:
שלום כבוד הרב.
השאלה שלי לא קנטרנית, אלא אני באמת רוצה להבין.
החברה החרדית מנסה להדר ולהחמיר בכל דבר שאפשר, אם זה בתפילין, ארבעת המינים, כשרות וכו'…
אם כך למה יש נושאים מסויימים שבהם מאוד מקילים? כמו לדוגמה צניעות.
אם זה אורך החצאיות (של בית יעקב לדוגמה), פאות וכו'.
נניח שמתחת לברך זה כשר, אבל למה לא להחמיר עד הקרסול? בפרט שהרבה גדולי דור אחרונים אומרים כך (גם אשכנזים).
ונניח שפאה זה כשר, אבל למה לא להחמיר ולשים כובע או מטפחת לצאת יד"ח כל הדעות או לפחות רוב הדעות? למה פה בוחרים להקל ולא להחמיר? מאי שנא?
תודה רבה.
תשובה:
שלום ידידי, שתי תשובות בדבר, וכמובן אנחנו מדברים על הנהגת בית יעקב ולא על מי שאינו נוהג כהלכה.
אז ראשית צריך לדעת שהנהגות אלו נקבעו על ידי גדולי הרבנים ומחנכות חשובות, ולא מתוך קלות דעת.
שתים, מי אמר שזו קולא ולא חומרא? ואם כן היו הולכות כפי שאתה מציע גם היית שואל מדוע הן לא מכסות את הפנים? איפה זה אמור לעצור? אולי ההנהגה הזו היא כבר החומרא?
שלוש, צריך לדעת שמערכת השיקולים מורכבת, נפש של אשה תובע להתייפות. היופי לאשה, בגדים נאים תסרוקת וכו', זה צורך לנפש הרבה יותר מאוכל לגברים, אתה יכול להרגיל בן אדם לא לאכול? לאכול רק לחם ומים? יש נפש לאנשים, ופגיעה בנפש תעלה בדברים הרבה יותר קשים. לכן לא חכמה להחמיר במה שאינו מחוייב ולגרום על ידי כך לנשירה המונית של בנות נוער, לחוסר סיפוק וצער ובושה לנשים ועוד.
ארבע, שים לב, שההנהגות שאתה מציע גורמות חד משמעית לפריצות ואיסורים של ממש. יש נשים ספרדיות שמקפידות לא ללבוש פאה אבל חצי הראש שלהן גלוי, מחשוף וכו'. חלילה לא כולן, אבל המקרים הללו נובעים מדרישות לא נכונות להחמיר במקום שאין צורך להחמיר.
כל זה לא מצדיק כמובן מי שחורג מהמקובל בין נשות ישראל הכשרות.
אם כולם יעשו כפי שמקובל אצל תלמידי חכמים הכל יהיה טוב יותר, לא מכאן יבוא הנזק… דו"ק בזה כי הוא עמוק.
היות והשואל מזלזל במנהג בנות ישראל הכשרות בדורנו, לגלות את השוק עד הברך (בתוספת גרביון), והוא כותב "נניח שזה מותר", וגם מסלף את דעתם של רוב ככל גדולי הדור שדעתם שווה להתיר בזה, הנני להרחיב בענין שוק / קול / שיער באשה ערוה שאמרו חז"ל, ולברר את הענין מיסודו.
ובכן, בגמ' ברכות (דף כ"ד) איתא: שוק באשה ערוה, קול באשה ערוה, שיער באשה ערוה.
וכתב הרא"ש (ברכות פרק ג', סי' ל"ז) "אמר רב ששת, שיער באשה ערוה, (פירוש) לנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות ק"ש כנגדן". כלומר, דעת הרא"ש שאין השיער ערוה בעצם, אלא מדרבנן במקום שדרכו להיות מכוסה ואינו רגיל בו. ולא רק הרא"ש כתב זאת, אלא גם השיטה מקובצת (ברכות כ"ד) לגבי שיער שחוץ לצמתה. וכן כתב המאירי (שם) לגבי שיער הבתולות ושיער שחוץ לצמתה: "לענין ק"ש, ובלבד במה שאין רגיל בה, אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינו לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם… וכן כתבו אחרוני הרבנים, ששיער הבתולות אף על פי שכולו מגולה מותר".
וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד (שם) לגבי שיער שחוץ לצמתה: "ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". וכן כתב הראבי"ה (חלק א' מסכת ברכות סי' ע"ו) לגבי שיער הבתולות: "אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור". וכן בהגהות מיימוניות (הלכות ק"ש פרק ג' הלכה ט"ז) לגבי שיער הבתולות: "אבל בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור".
וכן המרדכי (מסכת ברכות פרק ג' רמז פ') הביא דברי הראבי"ה. וכן בספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) כתב כן לגבי שיער הבתולות ושיער שחוץ לצמתה, שאין חוששין כיוון "שהוא רגיל באותו שיער". וכן הביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) בשם בעל המכתם. והנה לנו עשרה ראשונים המתנבאים בסגנון אחד.
ולא רק לגבי שיער מצינו בדברי הראשונים להתיר מה שדרכו להיות מגולה, אלא לגבי כל שלושת הדברים המוזכרים שם: שוק, קול, ושיער. לגבי שוק, כתב בספר האגודה (מסכת ברכות פרק ג' סי' ע"ג) וזה לשונו: "שוק באשה ערוה, במקום שדרך לכסות". דהיינו שאינו ערווה במקום שאין דרך לכסות.
וכן משמע מתוס' הרא"ש (ברכות דף כ"ד), "שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה, קמ"ל דהוי ערוה". וכן בשיטה מקובצת (שם): "קא משמע לן שאע"פ שפעמים הוא נגלה, דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה". ולכאורה אם מדובר בערוה בעצם, מהיכי תיתי להתיר בגלל שלפעמים הוא נגלה? אלא משמע מדבריהם שהשוק הוא ערוה רק מחמת שדרכו להיות מכוסה ולפעמים הוא נגלה, אבל אם אכן דרכו להיות מגולה, אינו ערוה.
וכן משמע מראבי"ה (שם) ומהמרדכי שהביאו, וזה לשונו: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". משמע מדבריו שהוא הדין לשוק, שאם יש רגילות בזה, לא חיישינן, אמנם הדגיש דוקא שיער וקול.
[וכן הזרוע עד המרפק, דינו כשוק עד הברך, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א' סי' י"ג) מה"דברי חמודות", וזה לשון בעל התוספות יו"ט בספרו דברי חמודות (על הרא"ש, פרק ג' אות קט"ז): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובלשון הרשב"א שכתב בית יוסף לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה, וצריך לפרש דשוקה אינו בכלל רגליה, ואם כן זרועותיה אינן בכלל ידיה. ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי וכו', כיוון דרגיל בהם, וכדלקמן גבי קול ושיער".
והביא הגרי"ש סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.): "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות". וכן גם כתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות חובל הלכה ט"ו): "החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. והנזק, "אם בגלוי" הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל". וכ"כ הטוש"ע (אה"ע סי' פ"ג סעיף א') והמאירי בכתובות (סו.) ומוכח מזה להדיא שהיו הנשים רגילות לגלות זרועותיהן כבר בתקופת הרמב"ם והלאה.
וכן כתב המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פ"ה סי' ז') והביאו הט"ז (חושן משפט סי' שצג ס"ק ג'), על המנהג הפשוט במדינות אשכנז: "בעו"ה במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים, ואפילו בלא אפיה מגלין זרועותיהן". עכ"ל. ומדהביאו את המנהג בשתיקה ולא כתבו שיש בו איסור, משמע דמסכימים לו (ומה שכתבו "בעו"ה" הוא התאוננות על ירידת הדורות), וכפי שדייק הגרי"ש אלישיב מדברי הר"ן.
וכן העיד הגאון רבי יוסף חיים בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת בא סעיף א') על המנהג בבגדאד, והביאו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו' או"ח סי' י"ד): "פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה".
האליה רבה (או"ח סי' ע"ה) הביא להלכה את הדברי חמודות, ואחריו הביא את הרוקח שכתב "טפח בבשרה או בזרועותיה מגולות אסור". המשנה ברורה (שם) הבין שהאליה רבה סובר כרוקח והוא חולק על הדברי חמודות, ולכן העתיק בזה דברי החיי אדם (כלל ד' ס"ב): "זרועותיה ושוקה אפי' רגילה לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור", ובשער הציון הביא דברי הגמ' בכתובות ע"ב על המגלה זרועותיה (והגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב', או"ח סי' ל') הקשה על המשנה ברורה, שאם ראייתו מדברי הגמ' לגבי דת יהודית, מדוע הוזקק האליה רבה לציין לדברי הרוקח, הלא גמ' מפורשת היא).
אבל אליבא דאמת אין מחלוקת ביניהם, כי המילה "זרוע" כוללת שני מקומות, גם מהמרפק ולמעלה וגם מהמרפק ולמטה, והדברי חמודות דיבר על החלק התחתון של הזרוע, והרוקח דיבר על החלק העליון של הזרוע. והמשנ"ב אזיל לשיטתו כהפמ"ג ומהר"י קרא (תלמיד רש"י, שמפרש את הפסוק בישעיה (פרק מ"ז) המובא בגמ' ברכות כ"ד על שוק באשה ערוה, "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך גם תראה חרפתך: "שוק – הוא הירך העליון"), שהשוק הוא החלק העליון של הרגל, וגם הזרוע היא החלק העליון של היד, והבין שעל זה מדבר החיי אדם, שהרי הלשון "כדרך הפרוצות" מתאים לזה, דלא כהמנהג הרווח אצל הנשים הכשרות לגלות שוק עד הברך (ובימינו מחמירות להוסיף גרביונים) וזרוע עד המרפק, וכך היה גם בביתו של החפץ חיים, ורואים זאת בתמונה שהצטלם יחד עם בני ביתו.
וכן כתב המהרש"ק בתפארת שמואל (על הרא"ש שם, אות ל"ו): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה וכו', פירוש לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה, כגון הפנים והצואר והידיים. אבל נראה בעיני, במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן, ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיהן, זהו מנהג רע", ומפורש בדבריו שכוונתו על החלק העליון של הזרוע.
אבל במשנה כתובות (דף ע"ב) איתא שהטווה בשוק עוברת על דת יהודית, וביארו בגמ' ש"מראה זרועותיה". ולכן נדחק הגר"ע יוסף (בשו"ת יביע אומר שם) לבאר שמדובר בחלק העליון של הזרוע, וממילא לא קשיא מידי על ה"דברי חמודות" שדיבר בחלק התחתון. אבל אי אפשר לבאר כך ב"דברי חמודות", כי השווה את זרועותיה לשוקה ששניהם תלויים במנהג, ולגבי שוק איתא בגמ' ברכות "שוק באשה ערוה", ובוודאי גם בו יש דין דת יהודית (אלא שלא הזכירוהו במשנה משום שהוא דבר פשוט שהנשים לא יוצאות כך, וגם בזרועות מגולות אינן יוצאות, אלא רק הזכירו את הטווה בשוק שיצאה מביתה בזרועות מכוסות, ואגב הטוויה מתגלות זרועותיה), אבל הדברי חמודות הוכיח מהגמ' ברכות דכמו בקול ושיער הרגיל בהם שאינם ערוה, כך גם שוק, וממילא גם זרוע, ולגבי דת יהודית אתי מנהג ומבטל מנהג וכפי שכתבו האחרונים.
ובגמ' כתובות אסרו גילוי זרוע התחתון משום דת יהודית לפי המנהג בזמנם שנהגו הנשים לכסות זאת, כדמשמע בגמ' כתובות (דף ס"ה): "אמרה ליה: חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי. בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא, נפל נהורא בבי דינא". דהיינו שכאשר הרימה ידה להראות גודל הגביעים בהם היתה רגילה לשתות יין, נפל שרוולה מעט ונגלה זרועה שהיה מכוסה עד כף היד. ורש"י שם פירש במהדורה קמא (שהביא השיטה מקובצת) "כמדת זרועה", ובמהדורה בתרא שינה לשונו וכתב "כמדת אמתי וזרועי", כדי שלא יטעה הקורא שמדובר בזרוע העליון מהמרפק עד הכתף, אלא מדובר ב"אמתי שהיא זרועי" (לשון הגר"מ מאזוז, וכן כתב הגר"מ לוי זצ"ל). וכן כתב האדמו"ר מזוטשקא בספרו הצניעות והישועה (עמ' קס"ז): "ואם הזרוע הוא אצל הכתף, איך נגלה שם? אלא על כרחך, אמתי וזרועי הוא קנה היד".
וכן נראה לשון טווה בשוק, שכאשר טווה ומגביהה ידיה, יורדים השרוולים מעט עד מרפקה. וכן ביאר רבינו יהונתן מלוניל שם: "שבתי זרועותיה רחבים, וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה". והר"ן בפסחים (דף נ): "ולפי שמתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טויה". וכן הוא גם לגבי אפיה בגמ' בבא קמא (דף מ"ח), "למיפא כיון דבעיא היא צניעותא", ופרש"י: "שמגלה זרועותיה בעת האפיה", וצריך בעל הבית לצאת לחוץ משום צניעות, וכן כתב הרא"ש שם: "שהאשה מגלה זרועותיה בשעת לישה", ופשוט שאינה צריכה לגלות מעל המרפק כדי ללוש הבצק.
ולמעשה גם הגר"ע יוסף כתב במקום אחר שגילוי הזרוע מעל המרפק אינו דת יהודית אלא דת משה (וממילא מוכרח לומר שהגמ' דיברה בזרוע מתחת למרפק, שהרי דת יהודית היא רק מנהג הנשים הכשרות ולא דברים המפורשים או רמוזים בתורה, כדאיתא בראשונים), וזה לשונו בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז):
"והנה אם נאמר שאשה שהולכת ברשות הרבים בבגדים בלי שרוולים וכיוצא, אינה עוברת על איסור תורה, אלא היא עוברת על דת יהודית, ואיסורה רק מדרבנן, וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם (פרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י"ב), העוברת על דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל כגון שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם. וכן הוא לשון מרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן קט"ו ד'). ומוכח בגמרא כתובות ע"ב סע"א, שהעוברת על דת יהודית, היינו איסור מדרבנן בלבד… אולם האמת תורה דרכה שההולכת ברשות הרבים בבגדי פריצות ממש, עוברת על איסור מן התורה, שהרי אפילו היוצאת לרשות הרבים וראשה פרוע, היא עוברת על איסור תורה, כמבואר בכתובות (ע"ב) דפריך דאורייתא היא, דכתיב ופרע הכהן את ראש האשה וכו'. ואף על פי שלגבי נשים פנויות אין איסור כלל ללכת בפרוע ראש. כל שכן לצאת לרשות הרבים בגילוי זרועות, שלא חילקו בזה בין נשואות לפנויות, שבודאי יש בזה איסור מן התורה".
וכן כתב מהר"ם מלמד, מגדולי האחרונים, בשו"ת משפט צדק (חלק ג' סי' ג'): "כמו שסתירה שיער הראש אמרינן בפרק המדיר דהוי דאורייתא משום דכתיב בקרא ופרע את ראש האשה, כן נאמר שגילוי הגוף והלב שהיה צריך להיות בה, הוי מדאורייתא, אחר דמ"האשה" נפקא לן דאין לחלק מדרשא לדרשא, אחר דכולהו מקרא נפקי"].
וכן כתב בהגהות מיימוניות לגבי שיער וקול: "בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקול הרגיל בו". ונפסק להלכה ברמ"א: "אבל קול הרגיל בו, אינו ערוה".
[וכתב הגאון רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת אבן ישראל (חלק ט' סי' ס"ג עמ' נ"ח): "נראה דאין הביאור של קול הרגיל היינו דוקא קול הרגיל, אלא אפי' קול של זמר, אם הוא רגיל בו שרי, וכן משמע לשון הגהות מיימוניות, שכתב "וקול הרגיל בו", ע"ש, וכן משמע בבית יוסף, ולפ"ז שפיר מותר בשבת בשעת זמירות שגם הבתולות משתתפות באמירת הזמירות, כיוון שהם מזמרים מקטנותן והוה קול הרגיל בו".
וכן בספר "נחלת צבי" (לתלמיד הב"ח) כתב להדיא, "אפילו קול זמר הואיל דרגיל בה אינו בה לידי תאווה". וכן הגאון רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) כתב דאיירי בקול זמר.
וכן נראה מדברי הראשונים הנ"ל, שחילקו בין רגיל ללא רגיל, גם בשיער וגם בקול ובשוק. אבל לא חילקו בין שיער נאה לשיער מכוער, דיבור או שירה, ובשוק כלל אין מה לחלק.
ובביאור הגר"א (סי' ע"ה) כתב "אבל קול הרגיל בו, כנזכר לעיל". ופירש ה"דמשק אליעזר" שכוונתו לסעיף הקודם, שבתולות שדרכן לילך פרועות הראש, ושערות הנשואות היוצאות חוץ לצמתן, מותר לקרות כנגדן, כי רגיל בהם. וכך הוא גם לשון הבית יוסף שם, "ומה שכתב רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם), וכתבו עוד הגהות דהוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן".
וראה בדברי חמודות מסכת ברכות (פרק ג'): "ודוקא קול זמר, אבל קול דיבורה שאינו זמר שמדברת כדרכה מותר כמו שכתבו תהר"י, וכתבו הגהות מיימון דהוא הדין לכל קול הרגיל בו, לא חיישינן". היינו שדימה קול זמר שרגיל בו, לקול דיבורה שרגיל בו. וכן בפרישה (או"ח סי' ע"ה) הביא בס"ק אחד להתיר קול דיבורה, ובס"ק שני כתב להתיר קול שרגיל בו.
ואגב אכתוב שיש מהאחרונים שכתבו להקל בשמיעת קול פנויה, וכן כתב הבית שמואל (אבן העזר סי' כ"א ס"ק ד'): "אבל קול פנויה או קול אשתו מותר", והפמ"ג (או"ח סי' ע"ה משבצות זהב אות ב'): "וזמר, בפנויה שלא בשעת קריאת שמע שרי… פנויה נדה מכלל ערוה הוה", וראה גם במשנה ברורה (שם ס"ק י"ז), ובשו"ת אגרות משה (או"ח א, כ"ו) כתב: "בדבר שמיעת קול זמר פנויה טהורה יש להתיר כשיהיו המזמרות קטנות לא יותר מבנות י"א שנה. וגדולות מבנות י"א אף כשידוע שעדיין לא ראו דם אף שמדינא הוכחתי שיש להקל מכל מקום יש להחמיר כי מאחר שכבר יש בשנים אלו עתה שרואות דם, אין לחלק ביניהם".
ונראה שהאחרונים הנ"ל למדו זאת מדברי ראבי"ה והמרדכי שהבאנו לעיל: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". והמתירים בפנויה הבינו ש"בקולה" איירי על בתולה שהזכיר מקודם, אבל זה אינו. וזיל בתר טעמא, דברגיל בו אין הרהור.
וכן בשו"ע הרב (סי' ע"ה) ובכנסת הגדולה (אה"ע סי' כ"א) בשם באר שבע ובערוך השולחן כתבו שאין חילוק בין נשואה לפנויה, ורק קול אשתו מותר].
ולפ"ז מתורץ קושיית הב"ח באורח חיים סימן ע"ה, "לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה", וביאר דהו"א שמותר כיוון שהוא מלוכלך בדרך כלל, וקמ"ל שאסור. ולדברינו לא קשיא מידי, כי דוקא גילוי השוק תלוי ברגילות, כמו שיער, אבל שאר איברים לא.
ולפ"ז מובן מדוע הגמ' בברכות (דף כ"ד) הוצרכה להביא ראיה שהשוק הוא ערווה מהפס' בישעיהו, וראיה שהשיער הוא ערווה מהפס' בשיר השירים. כי מדאורייתא השוק אינו נכלל ב"והיה מחניך קדוש" ואינו ערווה בעצם אלא תלוי ברגילות, וכן קול אינו ערוה בעצם, ומדאורייתא אמנם אסור לאשה לפרוע שערה אבל הוא גזירת הכתוב בלי טעם (או משום קללת חוה, או ע"פ סוד) וגם השיער אינו ערווה בעצם אלא תלוי ברגילות. ובמקום שרגילים בכל הנ"ל, אינם ערווה כלל. אבל אם היה זה ערוה מדאורייתא, לא היה צריך פסוק מיוחד לשם כך.
וראה בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא". כלומר שכל הפרטים המוזכרים בברכות דף כ"ד שהם שוק קול ושיער, אינם ערווה בעצם אלא מדרבנן אסרום מחמת שרגילים להיות מכוסים ומביאים הרהור. ולכן הסיק להקל בבנות קטנות, אף גדולות מגיל שלוש, כל שגופן קטן ואינו מביא הרהור (ובנדון זה הסתפק אם הלכה כפמ"ג וכמשנ"ב והסיק שקשה להכריע).
וכן כתב בשו"ת שלמת חיים (אורח חיים סי' פ"ו) להגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, שנשאל "בענין נערות קטנות שמגולה השוק לקרות כנגדן – מש"כ כיון דליכא הרהור לית לן בה כי אם בערוה ממש, ומה דנקרא ערוה. הרי בהדיא אמרו "שוק באשה ערוה" וכאן איירינן בזה". והשיב: "הרי אמרו גם "קול באשה ערוה", וגם כאן לא למדו כי אם מדכתיב "גלי שוק" וגו', משמע שדרכו להיות מכוסה, וזה אינו ערוה כי אם באשת איש ובגדולה, אבל לענין במקום שאין כאן הרהור לא אמרו".
ובהערות שם ציין לה"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", וציין שכן כתב הפרי חדש (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן… לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".
וכן בספר "אגרות ורשימות קהילות יעקב" (חלק ג' עמ' ק"ד, זכרון שאול – להגאון רבי שאול ברזם זצ"ל), הקשה דבגמ' כתובות איתא דהמגלה זרועותיה עוברת על דת יהודית, ומדוע לא נקטו לרבותא שאפילו בגילוי שוק עוברת על דת. והסיק "משמע דבגילוי שוק לא הוי עוברת על דת אע"ג שהנשים מכסות, ויש לפרש הטעם משום דשוק הוי רק מנהג הנשים לכסות ואינו מוטבע בטבעיות [דשוק הכוונה לעצם התחתון] ולכך כשמגלה לא הוי עוברת על דת, דזה דוקא במגלה מקום שמוטבע בטבעיות לכסות, ולא במה שנהגו להוסיף לכסות".
וכן כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל":
"וכן מוכח דגילוי שוק אינו דת משה, והתירו גילוי שוק לפעמים, וכדאיתא (בבא בתרא נז:) אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה, בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, ופירש רשב"ם לפי שאין דרכן להתבזות שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר, ע"ש. והלשון שאין 'דרכן' להתבזות, משמע שאין כאן איסור, דאי הוי איסור הוה ליה למימר 'שאסור' להתבזות.
וכן במועד קטן מוכח דמותר, דאיתא (בדף יח:) "אמר בר הידיא לדידי חזי לי ימה של טבריה דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא", ע"ש, ובשו"ת מהרי"ט (חלק א' סי' פ"ג) כתב דהנשים הן הן שעשו הכביסה על ימה של טבריה, ואם כן מוכח שמותר לגלות שוקה לצורך כביסה, ואף שאמר אביי שם מאן לימא לן דברצון חכמים עבדי, דלמא שלא ברצון חכמים עבדי, היינו משום חולו של מועד, ואם היה אסור מחמת גילוי שוק, אמאי אמר דלמא שלא ברצון חכמים, וודאי שלא ברצון חכמים עבדי, וכן האיך היה הוה אמינא לבר הידיא להביא משם ראיה. אם כן מוכח דלית בגילוי שוק דת משה, דאי הויא דת משה לגלות, לא היה מותר בשום אופן". עכ"ל.
וע"פ הנ"ל הרווחנו טעם לזכות את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במה שכתב בספרו "מנחת שלמה" חלק ב' (סי' ק"ג אות ט"ו): "לענין שוק ידוע שיש סוברים שזה רק הירך אבל רבו החולקים על זה, ולכן צריכים ודאי להקפיד שלא לצאת לרחוב בלי גרביים, אבל אין לגעור במקום שההמון הפשוט לא מקפיד על כך". וכן בספר "מעדני שלמה", כתב בזה"ל: "חובת לבישת גרביים (כיסוי הרגל מתחת לברך) תלוי הדבר במנהג המקומות, ובמקום שלא נהגו ללבוש אין לגעור בהן. ואף שלרוב הפוסקים הרגל התחתון חשיב שוק וצריך כיסוי, יש להן על מי לסמוך, שהרי דעת המשנה ברורה דלא הוי שוק".
וכן כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ הנ"ל, לאחר שהקדים שאין רצונו לתקוע עצמו בדבר הלכה אודות מיקום השוק, אבל תקף את הרב השואל (שעסק הרבה בזה והריץ מכתבים לכל הגדולים) שכתב "וזה פשוט וברור, אין בזה דעות ומחלוקת", שאין זה נכון כי בסדרי טהרות להגה"ק מראדזין זצ"ל הוכיח בפ"ק דאהלות דדעת הרי"ף והרמב"ם וכן דעת הרע"ב דשוק ששנינו במתניתין דאהלות הכוונה למן הארכובה ולמעלה, ושוק האמור באדם ה"ה כשוק האמור בבהמה". עכ"ל.
ועוד כתב, "אי אפשר לעניות דעתי להוציא דברי הפמ"ג בסי' ע"ה מפשוטם, וכפי שהבינו אותו המשנה ברורה והחזון איש והפת"ע דכוונת הפמ"ג הוא דר"ח לא כיון אלא על למעלה מהקניא, ואף שהחזו"א העיר עליהם ממתני' דאהלות, מ"מ לא משוי להו כטועה בדבר משנה, ורק מסיק "וקשה להכריע בדבר".
עוד הביא ראיה ממסכת בבא בתרא (נ"ז) "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה", ופירש רשב"ם "שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק", וכתב הגריש"א: "מלשון הגמ' דקאמר שאין דרכן להתבזות, משמע שאין בזה משום סרך עבירה, ואינה עוברת בזה על דת משה או יהודית, אף ששפת הנהר הוה מקום פרהסיה ובני אדם עוברים ושבים שם כדמשמע בסוגיה שם".
וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" (ח"ב סי' ק"ב) לגבי גרביים שקופות, "כיון שאיכא שסוברים דלדעת המשנ"ב ליכא איסורא, להכי אין למחות בביתו בתוקף ולהכריח לזה אלא באמירה נעימה".
ו"כוותיה ולא מטעמיה", דהגאונים הנ"ל סמכו על המשנ"ב, וכבר הקיפוהו ראיות רבות לדחות דבריו, ולהוכיח שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל, וגם נראה כך בפשטות. אבל לדברינו אתי שפיר, דאין לפקפק במנהג בנות ישראל הקדושות.
ולאחר שכתבתי זאת, ראיתי שזכיתי לכוון להגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'), וזה לשונו: "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות" (מועתק מספר "חן וכבוד" פרק ט"ו).
כל מה שכתבת אינו רלוונטי לשאלת השואל, הוא מסכים שזה בסדר הלכתית, רק שאל מדוע מהדרים באתרוג יותר מהחיוב וכאן לא.
על זה התשובה ברורה, כדברי הרב המשיב שליט"א, אך אני באתי לענות על מה שנכתב בין השיטין (ולדעתי מה שלא נכתב הוא גרוע יותר ממה שנכתב).
ואכן, אשה נורמלית בדרך כלל רוצה להתייפות ככל יכולתה, כמאמר חז"ל, אין אשה אלא ליופי, ובגמ' במועד קטן (דף ט) אמרו שאפי' על פתח קברה היא עסוקה בלהתקשט, והפמ"ג הוסיף דאיירי אפי' בזקנה פנויה שכבר אינה רוצה להתחתן, ובגמ' בכתובות (דף נ"ט): "אין אשה אלא לתכשיטי אשה". זאת אומרת, זו המהות שלה.
ולהחמיר על חשבון האשה המסכנה שרוצה להתייפות, זה עוול גדול, כפי שאמר הגאון רבי פנחס ברונפמן שליט"א, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס (תמצית מדרשתו בפסח תשע"ח): "החזון איש אמר שמותר וצריך ללכת עם פאה נכרית, בגלל שזה מכסה יותר. ככה אומרים תלמידיו הקרובים, וקרובי משפחתו… הרב אלישיב התיר לכתחילה ללכת עם פאה.. המשנה ברורה כותב שהגוזרת שערות של עצמה ועושה מזה פאה, זה מותר.. יש לי תמונה מהסבתא שלי, שהיתה אשת רב חשוב מאוד ברוסיה, ראיתי אותה עם פאה וזה היה נראה כשיער.. הרבה נשים שהולכות עם מטפחות צריך לגרש אותן, הן הולכות שלא כדין, חצי ראש פתוח, המטפחת זזה.. התעמולה לעבור מפאה למטפחת היא תעמולת הבל ממש.. האשה שרוצה ללכת עם פאה – זכותה ללכת עם פאה, ואין בעלה יכול לכפות אותה נגד רצונה.. ר' שמואל אויערבאך זצ"ל היה שואל את האשה אם זה מפריע לה או לא, אם היא רוצה להחליף או לא.. לעשות מזה תעמולה, לפי דעתי זה לא הגון.. כתוב בגמ' שהמלך לא יכול לדון, כי לא דנים אותו, ולכן אינו יכול לדון מישהו אחר. אתה, את החומרות תחמיר על עצמך, אל תלך ותזרוק את הפאה של אשתך בזמן שאתה לא יודע אם אולי זה פוגע בה, אם היא תתבייש לצאת לרחוב".
ומעין זה אמר הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, משגיח בישיבת קול תורה, ראש כולל "ישיבת הר"ן" בירושלים וחתן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, בשיחה מוקלטת בריש שנת תשע"ד עם ידידי הרב יואל שילה שליט"א, מח"ס "ותשקט הארץ":
"היה מקובל אצלנו, אני לא יכול להגיד שממש זה גם על דעתו אבל כך היה מקובל בבית [הגרש"ז אויערבאך], שיש עדיפות ללכת עם פאה. כי הפרקטיקה מראה שנשים שהולכות עם מטפחת – יש להן בעיה נפשית עם זה, וזה מתפרץ אצלן בדברים אחרים, והדברים האחרים הם לא צנועים כל כך. אם הולכים עם פאה – אז רגועים ואין בעיה, לכן אצלנו מקובל שיש עדיפות אפילו ללכת עם פאה.
הרב אלישיב אמר למישהו כשהיה ספק על הפאות מהודו, ובבני ברק מספק הורידו את הפאות, אז כשפנו לרב אלישיב שזה ספק דאורייתא לאסור, הוא אמר 'אתה יודע מה זה להוריד לאשה את הפאה – זה להוריד לה את הראש! איך אתה יכול מספק לעשות את זה…' תמיד צריך את המשקל הנכון. הגדולים זה לא רק ההלכה – אלא שיקול הדעת הנכון, להעמיד כל דבר במקום ובמשקל הנכון. זה גדולי ישראל". עכ"ל.
וכן העיד נכד הגרש"ז: "כאשר אמי התחתנה הוא קנה לה פאה נכרית. גם לבת דודתי שהתחתנה (נכדתו) ולא רצתה לקנות פאה נכרית, אמר: תהיי נורמלית ותקני פאה כמו כולן" (ועלהו לא יבול, חלק ג').
אחר כל זה חשוב להדגיש כי המחמיר על אשתו, יצא שכרו בהפסדו, אם מסתכל על אחרות. וכאשר כתב מרן הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע ט"ז): "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".
וכן כתב בהגהות יעב"ץ למסכת יבמות (סג:) הנדפסים בסוף המסכת, וזה לשונו: "אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. קמ"ל שלא ישא כעורה… כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו. היינו דסמיך ליה "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה וכו', מאן דעבד הא עבד הא".
ובספר ארחות חיים (חלק ב', הלכות כתובות) לרבי אהרן הכהן מלוניל (מהראשונים בתקופת הרשב"א), כתב: "נראה מזו שאסור לת"ח להניח לאשתו שתתנוול אפילו בימי אבלה, כדי שלא תתגנה בעיניו, שמא יכופנו יצרו להתאוות לאשה אחרת".
וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א בקובץ אור ישראל ל"ו, וזה לשונו: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו".
זאת מלבד עשרות הפוסקים שכתבו שהפאה עדיפה על מטפחת מצד גילוי שערות כפי שהזכיר הרב המשיב, ואצטט רק אחד מהם כדי לא להלאות את הקורא. וכך כתב הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל: "ולענ"ד גם ללבוש מטפחת היא קולא, וטעמי משום שקשה מאוד לכסות הראש כמו שצריך, והיינו מעל המצח ומעל העורף, ששם מצוי שהשערות בולטות כי אין המטפחת יכולה לכסותן לגמרי. ולכן עלינו לבאר מה עדיף, מטפחת שמגלה חלק מן הראש, או פאה שאינה מגלה כלום.
וכנזכר לעיל, לבישת הפאה הנכרית היא תלויה במחלוקת, וכבר הכריע הרמ"א שיש על מה לסמוך. אמנם כאשר האשה מגלה מקצת שערות הדבר אסור לכל הדעות, שהרי רק השערות שאי אפשר לצמצם אותם מותר להיות מגולות, וכמש"כ המשנ"ב. ולכן נראה שהפאה עדיפה על מטפחת שמגלה מקצת שערות" ("אבני ישפה" חלק ה' סי' קמ"ה וחלק ז' אה"ע סי' קט"ו ענף ד').
קצת קיצוני המובאות שלך, אבל עצם הרעיון נכון והוא בדיוק הדברים שכתבתי.
התייחסות לתגובה של הרב:
כמובן.
1) הנחתי שזה נקבע לפי גדולי הרבנים ומחנכות חשובות כמו שהרב כתב, רק לא הבנתי למה הם הקילו בזה במקום להחמיר כמו (כמעט) בכל מקום אחר.
2) הרב איך אפשר להגיד שחצאית עד הקרסול זאת קולא ולא חומרא? בפאה עוד ראיתי חולקים שאומרים שפאה עדיפה על מטפחת\כובע, אבל הם ממש במיעוט ביחס לאלה שמתירים פאה (שהם מודים שפאה זאת קולא, רק שהם אומרים שפאה זה כשר), ואם נוסיף את אלו שאוסרים פאה לרשימה, יוצא לנו שפאה לרוב הפוסקים זה לפחות קולא, זאת אומרת שמי ששמה פאה לרוב הפסוקים לפחות מקילה, לא מחמירה.
3) לא, לא הייתי שואל מדוע הן לא מכסות את הפנים כמו שלא הייתי שואל מדוע הגברים לא מכסים את הפנים, כי אין הלכה כזאת ואין מחלוקת כזאת גדולה בהלכה בנידון.
4) איפה זה אמור לעצור? ואיפה כל שאר החומרות של החברה החרדית אמורות לעצור? אותה תשובה שם טובה גם לכאן, אם זה מחלוקת כ"כ גדולה בהלכה טוב להחמיר לכאורה, במיוחד כשזה בדבר כל כך יסודי ביהדות כמו צניעות.
5) אם הבנתי נכון את הרב, הרב טוען שפיאות וחצאיות קצת אחרי הברך זאת חומרא? בפיאות אני יכול להבין כי יש דעות כאלו כנ"ל, אבל כמו שכתבתי מקודם, הם במיעוט ביחס לכלל הפוסקים בנושא (גם באלו שפוסקים שפאה זה כשר), אבל לא הבנתי למה להחמיר לשיטתם ולהקל לפי שיטת רוב הפוסקים במקום להחמיר לשיטת רוב הפוסקים ולהקל לשיטתם?
ובקשר לחצאיות – איך חצאית קצרה יותר זה חומרא? (שוב, אם הבנתי נכון את מה שהרב אמר).
6) אין ספק שאשה רוצה להרגיש יפה, בין אם זה בגדים נאים תסרוקות וכו', זה צורך של האשה.
אבל לדעתי לפחות זה לא הוגן להשוות מטפחת\כובע לצום או ללחם צר ומים לחץ, אם כבר זה שווה לכשרויות המהודרות שאנחנו משתדלים להדר בהם (כמו רובין, לנדא וכו') בניגוד לשאר הכשרויות, הגם שהם מהדרין, נכון זה מגביל הרבה את מה שיש לאכול ואיפה לאכול, אבל כדאי להחמיר בכך בשביל לצאת יד"ח הרבה חששות כשרותיות באוכל.
7) זה נכון שכל חומרא לוקחת כוחות מהנפש, אבל למרות זאת החברה החרדית ב"ה מאוד מחמירה בהרבה מאוד דברים ולא חוששת לכך, אז למה פה לחשוש? ואם כבר לחשוש, אז למה לא עדיף להקל בכל שאר הדברים שהם לא עיקר ביהדות ולהחמיר בעיקר, הרי צניעות זה דבר מאוד עיקרי ביהדות, עד כדי כך שהגר"א השווה את הצניעות של האשה ללימוד תורה של הגבר.
ולדעתי זה הרבה תלוי בחינוך, פעם בן תורה היה נחשב למסכן וסוג ב' (לא מזמן, סך הכל בזמן החפץ חיים), עד כדי כך שמישהי שהיא לא שידוך כזה "אי אי אי" צחקו עליה שהיא תשתדך עם בן תורה, ואילו היום מי שלא בן תורה נחשב למסכן וסוג ג' (בעיני חלק מהציבור החרדי אני מתכוון), ולבני תורה משדכים רק את הבנות הכי טובות ולא עוד אלא יש להם גם דרישות כמו בית, כסף וכו'.
איך המהפך הזה קרה? חינוך, אותו דבר גם פה יכול לקרות.
8) הרב צודק שיש פריצות ואיסורים של ממש בעו"ה, אך אני לא חושב שזה בגלל חומרא של מטפחת/כובע, כי בעו"ה הפריצות היא נחלת הכלל, יש גם הרבה נשים עם פאות (אגב בחלקן ספק אם הן כשרות גם לאלו שמכשירים פאות) עם בגדים צמודים ו\או בשמים שמריחים למרחוק ו\או עקבים גבוהים ורועשים ושאר מרעין בישין.
אם אישה רוצה להיות פרוצה היא תהיה פרוצה לא משנה מה יש לה על הראש, אני מדבר על הנשים הכשרות שרוצות לקיים את רצון ה' בהידור, מה עדיף, שוליים תמיד יהיו.
ובקשר לתלמידי חכמים, יש גם הרבה ת"ח שאצלם אין דבר כזה פאה, במיוחד נפוץ אצל גדולי הדור הספרדים, ועדיין הנשים מאוד צנועות (גם נשות אברכים ונשות בני תורה ספרדים וחסידים ששמות מטפחת\כובע).
לא הבנת אותי כלל. לא אמרתי שחצאים עד אמצע הברך היא יותר חומרא מעד הקרסול [אף שיש שטוענים שבחצאית ארוכה מידי זה מראה זרוק ואינו צנוע, אבל לא זה מה שאמרתי] אמרתי שעד אמצע הרגל אולי זה כבר חומרא מעבר לחיוב הגמור ומי אמר שחייבים להחמיר עוד [כמובן כשיש גרביים כשרות].
כל הגישה שלך לגבי הצורך של אשה להתייפות הן מבט של גבר, נשים מרגישות יותר ממך את הצורך הזה. לא אמרתי שאני יודע לקבוע מה לעשות, קטונתי, רק ציינתי שהנקודה הזו ודאי עמדה מול עיני המחנכות והרבנים שקבעו את כללי בית יעקב. וגם כך ההתמודדות החינוכית אינה פשוטה תמיד.
בודאי אשה שמנהג קהילתה והוראת רבותיה או סתם היא רוצה ללבוש מטפחת צנועה ולא פאה, ברכה תבוא על ראשה ולא באנו לפקפק במעלה זו, רק להשיב מדוע הדבר לא נקבע כחיוב לכל נשות היראים.
הנני להגיב על דברי המגיב:
1) ראשית יש להדגיש ש"מחנכות חשובות" אינן קובעות מאומה להלכה, אלא יכולות לכל היותר לומר מה נחשב למקובל ומה נחשב לחריג. אבל ההלכה הפשוטה המובאת בכל ספרי הפוסקים היא שכל סוג בגד מותר, בתנאי שיכסה כל מה שצריך לכסות ובתנאי שלא יבלוט במיוחד. ואני כותב זאת כי נתקלתי בליצנות שעשו מזה, כביכול המחנכות הן פוסקות ההלכה שלנו.
ולשאלה למה לא מחמירים, התשובה היא כנ"ל:
א. החומרא יכולה להביא לידי קולא, שהאשה תילחץ אל הקיר ותפרוק עול בדברים האסורים מדאורייתא.
ב. האלטרנטיבה בכיסוי ראש לא טובה יותר מבחינה הלכתית (חוץ מזה שזהו כיסוי פחות יפה), ואדרבה לגבי פאה אין שו"ע מפורש, אבל לגבי מטפחת יש שו"ע מפורש שאסורה מדין דת יהודית ויוצאת בלא כתובה. וא"כ פאה או מטפחת, שניהם בדיעבד, ובבחירה בין דיעבד לדיעבד יש לבחור בפאה מכמה טעמים.
ג. כמו כן הורו הפוסקים שפאה עדיפה ממטפחת, לפי המציאות שהמטפחת דרכה לגלוש מהראש כל כמה דקות ואז נראה השיער יותר משיעור שתי אצבעות (שבזה יש מקלים בדיעבד) וגם מהצדדים, והפאה מכסה היטב ובתמידות.
וכך דעת מרן החזון איש, מרן הגר"ח קניבסקי, מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול, מרן הגאון רבי שלום משאש, מרן הגאון רבי משה שטרנבוך, מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, מרן הגר"מ פיינשטיין, הגאון רבי יצחק עבאדי, מרן הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א, מרן הגאון רבי מרדכי גרוס, הגאון רבי גבריאל ציננער, הגאון רבי יוסף קאפח, הגאון רבי שלמה אליעזר שיק, מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, לפי עדות חתנו הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי (שכך היה מקובל בביתו), ולפי עדות נכדו (שהורה לנכדתו ללבוש דוקא פאה), הגאון רבי יהודה שפירא, הרבי מליובאוויטש, הגאון רבי בנימין יהושע זילבר, הגאון רבי יהודה אריה דינר בשם הגרנ"ק (שאשה שמגלה מעט משערותיה בצדדים או מלפנים, אין בזה שום הידור יותר מפאה), הגאון רבי פנחס ברונפמן, הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, ועוד.
ד. כמו כן החומרא באשה יכולה להביא לידי קולא בגבר, שיסתכל על נשים אחרות (ולא קולא אלא איסור ממש).
2) לגבי חצאית, טבע האשה להתייפות, ואם נראה לה שזה יפה, או שכך האופנה, וכך לובשות כולן, אי אפשר להמליץ לה "להחמיר" כי התוצאה היחידה תהיה בעיות נפשיות. ואם מוכח מהגמ' והראשונים והאחרונים ששוק הוא דבר התלוי במנהג המקום, ואינו ערוה בעצמותו, אין ענין להחמיר, ובפרט שהנשים כיום כבר מחמירות בכך שהן מוסיפות גרביונים.
כמובן שאשה הרוצה לצאת ידי חובת כל הפוסקים תלבש חצאית עד הקרסול, ואף אחד אינו ממליץ ללבוש חצאית קצרה (ובפרט שעינינו רואות שיש בזה בעיות, והחצאיות לעיתים "גבוליות") אלא שגם לא ממליצים להיפך.
לגבי פאה, החשבון שעשית הוא שגוי, מפני שאי אפשר להוסיף לרשימה את האוסרים פאה, היות ורוב האוסרים מהדורות הקודמים חיו במציאות בה היו שייכים הטעמים לאסור – מראית העין, דת יהודית, בחוקותיהם, וכו'. אבל כיום לא שייך כלל, וכן כתבו רבים מהאחרונים, ואצטט מקצתם:
מרן הגאון רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".
כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (עמ' צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".
וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו" (קובץ אור ישראל ל"ז).
והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".
3) בוודאי שיש הלכה כזאת, משנה מפורשת: "ערביות יוצאות רעולות" (שבת פרק ו'), ופירש ר' עובדיה מברטנורא: "ערביות – בנות ישראל שבערביא. יוצאות רעולות – מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות". וכן בשבת דף פ', שהצנועות מכסות את הפנים ומגלות רק עין אחת. ובוודאי ששם זו דת יהודית, לכסות את הפנים.
וגם בזה תוכל לשאול, מדוע גדולי הדור אינם קוראים לנשים להחמיר ולכסות את פניהם? ובפרט שמראה פניהם מכשיל את הרבים בהרהורים?
אבל כיום השתנתה דת יהודית ורוב בנות ישראל הכשרות אינן מכסות פניהם, והתבטל החיוב. והרבנים לא יחמירו על הנשים ויגמרו להן לבעיות נפשיות, כפי שרואים כיום ב"כת השאלים".
4) הנה בספר "ליקוטי מוהר"ן" (תניינא סי' מ"ד) כתב וזה לשונו, "אלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קידושין נד.). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושים". וכן כתב בספר שיחות הר"ן וזה לשונו שם, "רבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר… והלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות". עכ"ל. וכמו כן כתב הרמב"ם בתשובה, "מהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר, ולא נטריח עליהם" (תשובות הרמב"ם, תקונים והוספות סי׳ ס"ט).
וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (יורה דעה סי' של"א ס"ק כ'), וזה לשונו: "הרוצה להחמיר בתוך ביתו, הנה מה טוב. אך לאיש אשר אלה לו, יותר טוב אם ישים אל לבו לדקדק בדברים חמורים מאלה, שהם עיקרי הדת ושרשן, ועונשם של מדות. ולכל הדברות אין להורות ברבים להחמיר בדבר שפשט המנהג להקל, ופסקו כן החכמים בתשובותיהם. ובמקום שבעלי 'תשובה' עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים להחמיר לרבים".
וכן כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב' סימן קמ"ו): "במה גזרת עליהם מיתה לקרותם רשעים מכשילים את הרבים, בפתאום עשיתם חטאים… אם אינו ישר בעיניך, פרוש מן הבשר. ומה לך לדרך איסור כולל, לאסור על אחרים איסר. וכשם שאסור להתיר את האיסור, כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האיסור, מדנקטיה רמות רוחא יתירא. מי שמך לאיש סורר ומורה… מי קבלך עליו לגזור גזירה. ולהיות מתעבר על ריב לא לו, ריב לא ידע יחקרהו. ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה, כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני עמי הארצות".
וכן הרב מבריסק שידוע כמחמיר גדול, ראה מש"כ עליו בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" (ח"ב עמ' צו) בענין החומרות בהלכה, וזה לשונו: "מרן הגרי"ז זצ"ל לא היה מקפיד בחג הסוכות, לשתות תה רק בסוכה… ובעיני ראיתי פעמים שהיו מכינים למרן הגרי"ז תה, והיו מניחים את הכוס בחדר, והיה שותה ללא חשש… ופעם אחת שאלו אדם אחד על כך… ענה לו מרן הגרי"ז: "אנו לא מהמחמירים" (כי הרמב"ם כתב "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים הרי זה משובח").
ובספר "קדושה ומלכות" (עמ' ע"ט) סיפר שבא לדבר עם הגרש"ז אויערבאך בענין רבנותו בקיבוץ חפץ חיים, ואמר לו הגרש"ז: "לציבור תפסוק רק כפי הדין, בלי חומרות. אם תרצה להחמיר לעצמך, או שיהיו שם כמה בעלי בתים שרוצים להחמיר, שיערב להם. אבל לציבור – רק לפי הדין".
ומובא בספר "מגד מגדות עולם" (ח"א עמ' פ"ד): "הייתי נוכח כאשר נשאל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מי שנוהג בחומרא מסויימת אשר עיקר מנהג העולם הוא להקל, אבל מאידך הוא רוצה להקל לאשתו שלא תנהג כמותו, האם יש טעם לחלק בינו לבין אשתו שהוא יחמיר כרצונו, אבל אשתו תסמוך על מנהג העולם? והשיבו הגרש"ז זצ"ל "בשלמא האברך המחמיר מסתמא למד את כל הסוגיא עם כל הראשונים, ונראה לו מהסוגיא להחמיר, שפיר יש בידו להחמיר, אבל אשתו שלא למדה את הסוגיא אין לה סיבה להחמיר נגד מנהג העולם ועיקר ההלכה".
וכן כתב מרן הגר"ש משאש בהערות להסכמת הגר"י משאש על ספרו "מזרח שמש": "דבר זה מפורש בירושלמי (פ"ח דסוטה הלכה ב'), "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", ובש"ס דברכות (כח:) משם ר"נ בן הקנה, בכניסתו לביהמ"ד "ולא על טהור טמא", וביו"כ אנו מתוודים על זה "את אשר טהרת טמאתי", וברוקח (סי' כ"ט) "עוון המתיר את האסור כעוון האוסר את המותר"… ובספר תשובה מאהבה (סי' קפ"א) הביא דברי השדי חמד דעונש המחמיר שלא כדין מרובה מהמיקל שלא כדין… ומפרשים בזה כל הפורץ גדר ישכנו נחש, דקאי גם על המחמיר יותר מגדר של רז"ל…
אמנם כל זה דוקא לגבי אחרים, אבל לגבי עצמו ודאי שיכול להחמיר… ובפ"ג דביצה (כא:) "מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל"… ובהרבה מקומות בש"ס "איהו דאחמיר אנפשיה אבל לכ"ע שרי"… ולהחמיר לעצמו צריך שני תנאים, תנאי ראשון – רק ביש מקום לחומרא, שיש דעות להחמיר אף דהלכה ככמיקל, או משום סייג ופרישות או איזה צורך קצת, אבל אם אין שום דעה לאסור וגם אין שום צורך, זה נקרא הדיוט וגם חסיד שוטה… תנאי שני, דדוקא בהיותו לבדו, אבל בפני רבים אסור לנהוג להחמיר משום יוהרא, ולפני אדם גדול בר נידוי הוא" (ע"ש שהביא עוד מקורות רבים לכל הנ"ל).
וכן בגליון בית נאמן (317) אמר הגר"מ מאזוז, "יש היום כל מיני ספרים וכו', וכל אחד מתחרה בחבירו, כל מי שיכול להחמיר יותר מחבירו הרי זה משובח. אבל באמת הוא לא משובח אלא "מסובך", ולמה? כי הם מבלבלים את המח של בני האדם. אם יש מישהו שמחמיר, הם כותבים "ויש מחמירים", או "כדאי להחמיר". לא, תכתוב את ההלכה המקורית ע"פ הפוסקים המקובלים… ולא תחמיר על כל העולם בגלל איזה חכם בסוף העולם שמחמיר, "ותחמרה בחמר ובזפת". וכי זו חכמה להחמיר? כל אחד יכול להחמיר".
"אל תלכו עם האנשים האלה שמחפשים חומרות מתחת לאדמה. לא ככה עושים… היה חכם אחד שנשאל שאלה וכתב שאסור, והראה את זה למורנו הרב בוגיד סעדון ע"ה. והוא אמר לו: זו לא חכמה להגיד אסור, החכמה היא להתמודד עם זה, אולי תמצא דרך להתיר… רבי דוד בן בארון, הרב הראשי של תוניס, אמר לאבא ע"ה פירוש כזה על הפסוק: "כי אם הסוס אסור והחמור אסור, ואהלים כאשר המה" (מלכים ב, ז' י'). מי שאינו יודע ללמוד, הוא כמו סוס וחמור, שכל דבר אסור. הסוס – אסור, והחמור – אסור… אבל מי שהוא יושב אהלים, "כאשר המה" – דבר שמותר מותר, ודבר שאסור אסור, ולא מפחדים לכתוב מותר".
וכן הרה"ג ר' מרדכי כהן, ראש ישיבת "אור ודרך", הביא בספרו "הרב עובדיה שלי" (קורות חייו של הגר"ע יוסף), שהגר"ע ראה אחד מעלוני השבת ובו כתוב על הלכה מסויימת "יש להחמיר", והגיה בצידו: "ואין להחמיר, והמחמיר חמור חמורותיים, רובץ בין המשפתיים".
וכן הראשון לציון הרב יצחק יוסף בגליון "השיעור השבועי" (354) אמר, "אע"פ שקיבלנו הוראות מרן, אבל במקום צורך גדול יכולים לעשות שלא כמרן, לא הולכים ראש בקיר… היה אחד שרצה לאסור וכו', ובא אלי עם כל מיני ראיות לאסור… אמרתי לו, איך אתה יכול לאסור, אתה נמצא בבני ברק, אבל תראה במקומות רבים בעולם – ניו יורק ועוד, הרבה חכמים ואנשים מעם ישראל מקילים בזה, וכי כולם עושים איסור? אדרבה, תיכנס לעובי הקורה ותתיר".
ומצינו כמה וכמה פוסקים שקראו לאיסור הפאה "חומרות יתרות": הגאון רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי זצ"ל, מחכמי ירושלים בזמן הגר"ש סלאנט, בספרו "ברית עולם – שבט הלוי" כתב "מכאן תשובה לאותם המבהילים פה עיר הקודש בחומרות אשר לא שערום אבותינו… אותם המבהילים אוסרים אף פאה נכרית". והגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל בשו"ת "רבי עזריאל", כתב "והמחמיר חומרא גדולה כזו עליו להביא ראיות מוחלטות". והגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל בשו"ת "סתרי ומגיני", כתב "בעת כזאת בוודאי אין צריך לחפש בדרכים אחרי חומרות יתרות". והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה", כתב "אף אם כת"ר רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה". ומרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "תבואות שמש" (סי' קל"ח), כתב "דיינו להחמיר במה שהוא מגופה, ולא להוסיף חומרות בלי טעם רק משום שהיא מתייפת יותר… אין לנו להחמיר על נשים צדקניות בחומרות יתרות".
8) העיד הגרמ"י לפקוביץ שהחומרות בענייני פאות מביאות לידי קולא בענייני צניעות כלליים, וזה לשונו במכתבו: "ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב… התעמולה שעושין בדבר [נגד לבישת הפאה] יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פירצה" .
ובקשר לתלמידי חכמים, העיד הגר"ש משאש: "ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה". וידוע על אשתו של רב מפורסם שהחמיר בפאה, ובכל תמונותיה כשליש ראשה מגולה (ולפעמים חצי ראשה). ואיך אפשר להתעלם מאיסור דאורייתא ולהתייחס אליו כלאחר יד?
ושורש הבעיה הוא שפאה נראית בעיניהם איסור גדול בגלל שהיא מייפה את האשה, אבל חצי ראש מגולה נראה כלום כי בדרך כלל השיער תחת הכיסוי מתייבש ואינו יפה כלל. אבל התורה אסרה את גילוי השיער הטבעי, ואין לזה שום קשר ליופי. וכשלא לומדים את הסוגיה במקורה (עירובין דף ק' בטעם המנהג, רש"י כתובות ע"ב בביאורו העיקרי על איסור התורה) באים לידי שיבוש באמצעות סברות הכרס.
ישראל מאיר היקר אני מאוד שמח שרצונך עז לתרום לדיון, אך תאמין לי שהמגילות שכתבת פה לא מפתיעות אותי, עיין כלי יקר (יז, יא).
לכן שאלתי הייתה מופנית לרב בכוונה ולא לציבור כאן.
תודה.
פרידמן היקר,
תגובתי לא היה מכוונת אליך כלל, אלא לקהל הקוראים.
ועיין בנביא יונה פרק ד פסוק יא וברש"י שם, משלי פרק יז פסוק כח, ומסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ו הלכה ד, ובספר עלי תמר על חגיגה פרק א' ד"ה ולא בוש, ובמשנה מסכת אבות פרק ב משנה ה.
השאר תגובה