חוזר בתשובה – אובדן חיוניות בקיום תורה ומצוות

שאלה:

שלום הרב,

אשמח להדרכה או לרעיונות כיצד להחזיר את חדוות המצוות שהייתה לי בתקופה הראשונה של חזרה בתשובה.

מרגיש לי שכבר חודשים לא מעטים אני נחלש, אמנם רוב הימים אני מתפלל שלוש תפילות יומיות ביחיד או במניין, אך לפעמים אני נחלש – מרגיש שאין לי כוחות, חיונית, מרגיש מרוחק ומופרד.

בהתחלה הייתי רץ למצוות ובחשש להפסיק אפילו דבר קטן, למדתי כל היום הלכות, הגות, למדתי גמרא בחברותא, טבלתי במקווה כמעט יום יום, קראתי הרבה תהילים, ערכתי התבודדיות, השתדלתי להתפלל כל הזמן במניין, התפללתי ברצון והלכתי בתחושת חיוניות והשגחה ודווקא עכשיו שאני קצת יותר בקיא בהלכות, בהלך המחשבה, ב"שפה" הדתית אמונית אני מרגיש חסר, ריק – אני מכריח את עצמי להתפלל לא מעט ולקראת השבת במקום להרגיש שאני בא אליה למנוחת נפש אני מרגיש שאני עומד מול "עוד משימה".

אני מרגיש היום שאני מבזה את עולם התורה והמצוות בכך שאני חובש כיפה והולך עם ציצית וזקן אך בפועל מרגיש מנותק, מרגיש לאות, בהסתרה שבתוך ההסתרה כזה. לא יודע איך להחזיר לעצמי את החיות והשמחה שהייתה בי עקב הבחירה ובעולם התורה והמצוות.

האם בכל זאת התפילות שלי, הברכות, הטלית והתפילין וכל ההשתדלות שלי עושה דברים היום בעולם העליונים גם אם אני לא עושה את זה שלא בתחושת חיונית וקרבה כמו שהרגשתי?
האם אני מבזה את עולם התו"צ?
מדוע הריחוק הזה קרה לי?

אני אפילו חשבתי אולי לכמה ימים להספיק להתפלל, להוריד את הכיפה והציצית ולטייל בארץ לחיפוש תשובה ללא כל סממן דתי כדי להבין איפה אני עומד ואיפה השם רוצה אותי – אך אולי המחשבה הזו באה מתוך ששלושים שנה חייתי כחילוני בשילוב עצות היצר הרע משום שנאמר "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ".

תודה הרב, שבוע טוב וחודש טוב

תשובה:

שלום וברכה ידידי, חלילה וחס מכאלו מחשבות ואסביר.

ראשית, החוויה שאתה חווה היא טבעית לגמרי, בתחילה כשאדם מגלה את האור הוא נרגש, הוא בהתחדשות, הוא מתנפל כמו הלך צמא על כד מים צוננים, אחר כך כשמתרגלים הרגש קהה, הפעולות רוטיניות, וזו מלחמה של ממש, לנסות להתחדש, לפעמים מצליחים יותר ובדרך כלל פחות, כך טבע האדם, וזו מלחמת החיים שלנו. אם בתחילה כל צעד נרכש בקלות כי הוא במאקרו, אחר כך, הצעדים הקטנים שהם במיקרו, כבר הרבה יותר קשים, אבל חשוב לדעת שהם משמעותיים והשכר עליהן רב מאוד. אז קודם כל הכל בסדר!

שנית, כבר רבינו תם העיד לפני שמונה מאות שנה שיש לאדם מטבעו ימי השנאה וימי אהבה, ימים של אור ומלאות, וימים של ריקות ודכדוך, זה הטבע אסור להתייאש מזה אבל גם לא להכנע לזה, וחלילה לבטל מצוה אחת כדי כביכול ללחום בזה, זו עצת היצר ממש ממש…

וכאן חשוב מאוד לדעת את דברי המהר"ל מפראג, בישוב קושית הראשונים מפני מה היה צריך הקב"ה לכפות על עם ישראל המעמד הר סיני הר כגיגית ולומר להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו כאן תהא קבורתכם, הרי הם מעצמם כבר הקדימו נעשה לנשמע?! הם רוצים!!!

והתשובה, עכשיו הם רוצים מאוד, אבל אם יחיו תמיד בתחושה של התנדבות, של דבר התלוי בבחירה, תמיד יש ימים קשים יותר שפתאום אין לאדם חשק… ומה יהיה אז?… ולכן אמר להם הקב"ה, דעו לכם! היפה ביותר שאדם מקיים הכל מתוך בחירה, אבל חובה לדעת שקיום התורה והמצוות זו גם חובה! חובה שהיא זכות, אבל זו חובה גמורה ולא דבר התלוי בהתנדבותנו… וכך, גם בימים פחות קלים עומדת לנגד עינינו התובנה הזו ומסייעת לנו שלא להפסיד קיום שום מצוה חלילה.

בורא עולם יסייע לך להיות שמח תמיד בעבודת ה', ולהקים בעזרת ה' עוד מעט ממש את ביתך – בית נאמן בעם ישראל, ונזכה כולנו לגאולה קרובה ולשנה טובה ומבורכת!