שאלה:
שלום, האם אני יכול לעשות תהילים לרפואה שלימה של אדם בשבת?
תשובה:
שלום וברכה
כאשר מדובר בחולה שיש בו סכנה הדין שונה, וכן נהגו להקל באמירת מי שבירך כפי שיבואר.
מקורות:
פיקוח דוחה את השבת, ומכאן שמצבי פיקוח נפש דוחים אף את האיסור על בקשות פרטיות.
מסיבה זו מבואר במשנה בתענית (יט, א) שמותר להתחנן בפני הקב”ה כאשר אויבים הקיפו את העיר, כאשר נהר עלה על גדותיו ומאיים על העיר, וכאשר ספינה מיטלטלת בים סוער.
כן הדבר אף ביחס ליחיד שנמצא במצב של סכנת חיים, ובתנאי שמדובר ב”סכנת היום”, כלומר, שנשקפת לאדם סכנת חיים מידית באותו היום (שולחן ערוך, אורח חיים רסח, ט-י). מכאן שכאשר אדם חולה מסוכן, עד כדי סכנת חיים באותו היום, אומרים עליו פרקי תהילים אפילו בשבת—אך אם אין סכנה מיידית, אין לעשות כן.
במשנה ברורה (רסח, כח) פסק לאור כללים אלו שמותר להתפלל על רפואת אישה יולדת, אם בשעת הלידה ואם בשבוע שלאחר הלידה, כי בשניהם נחשב הדבר “סכנת היום”.
בתשובה מעניינת של הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים א, קה) דן במקרה של חולה קריטי שביקש ביום האחרון של פסח שיתפללו עליו בבית הכנסת. וכן עשו: אמרו עליו פרקי תהילים ואת התפילה לרפואה. לשאלת הקהל אם עשו כהוגן, כתב הרב פיינשטיין שעשו כדין. אמנם לא מדובר בסכנת היום, אך כיון שהחולה עצמו ביקש להתפלל עליו, סירוב הקהל לעשות כל היה עלול להשפיע עליו לרעה (“שלא תיטרף דעתו”), ומכאן שהיה מותר להתפלל עליו.
דבריו יחולו כאשר החולה עצמו ביקש להתפלל עליו, ולא כאשר אחרים ביקשו כן בשמו.
מי שברך
בקהילות רבות נהוג לעשות “מי שברך” לחולים אחרי קריאת התורה של שבת. למה מותר לעשות כן?
בשו”ת אבקת רוכל (סימן יא) מציין מדברי הרב יעקב בירב שמותר לעשות כן עבור חולה שאין נוכח במקום, שכן כיון שהחולה אינו נוכח אין המתפללים מצטערים בתפילה עבורו. אולם, רבים כתבו שאין לעשות כן כאשר אין החולה מסוכן (שו”ת שאלת יעב”ץ סד; שולחן ערוך הרב, אורח חיים רסח, ט). היעב”ץ אף מוסיף שיש בכך משום “טרחא דציבורא”.
במגן אברהם (רסח, יד) מציע פשרה, לפיה מותר לומר “מי שברך” עם שינוי בנוסח, באופן שבמקום ברכת “רפואה שלמה” לחולים, אומרים בסופו את הנוסח “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”. כן המנהג ברוב המקומות, ובערוך השולחן (יורה דעה שלה, יב) אף הדגיש את הזכות המיוחדת של תפילה עבור החולה בשעת קריאת התורה או מיד לאחריה.
ובענין איסור אמירת תחנונים בשבת. איתא בירושלמי בשבת (פרק טו) שאסור לאדם לתבוע את צרכיו בשבת, והטור (סי' קפח) הביא דבריו וכן הבית יוסף שם.
והרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' רח) האריך לבאר את האיסור שיש בזה, וכתב וזה לשונו, ואלה התחינות כולן והבקשות והתפלות המפורסמות מחיבורי הגאונים ז"ל והפיטנים, אסור לומר דבר מהן בשום פנים, לא ליחיד ולא לצבור לא בשבת ולא במועד, לפי שהחכמים ז"ל הקפידו שלא לומר הדבר היותר קטן מן זה הסוג בשבת, ואמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין וזה על דרך ההודעה, לא על דרך הבקשה. ובשביל זה הושמטו הברכות האמצעיות של שמנה עשרה, להיותן כולן בקשה, וזה דבר שלא ייעלם מאיש מתלמידי חכמים, אם יעוררוהו עליו, ולא יכחישנו אלא המתנגד לדברים הנראים לעין. וכמו שהתפלה היא עבודה נכבדה מאד, כך קיום מצוותו יתעלה לכבד ימים שכבדם,שיהיו נהוגים כפי שקבע, הוא העבודה היותר נכבדה, והוא שיהיו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה ולא לעשותם ימי צום ובכי וצעקה, ולא לומר בהם ג"כ אלא הדברים שאמירתם מתאימה למצבים, אשר תארנו. זוהי דעתי שהעיון מחייבה, ומי שסובר אחרת הניחהו בדעה שהוא מדמה, עד כאן לשונו.
ויש כמה ישובים על שיטות הנוהגים בכך. בספר פעמון פעמון זהב לרבי יצחק ונח מגאוני ומקובלי תימן, כתב שאין בכך משום אמירת תחנונים בשבת, שלא אסרו אלא תחנונים של יחיד אבל של רבים מותר, [אמנם מסקנתו שאין לומר הושענות כמנהג תימן]. וכן מצינו ששיטת המאירי בספרו מגן אבות (פרק כד) שמותר להזכיר צרכי רבים בתפילה אף בשבת, וכן כתב בפסקי רבי אליהו מלונדריש למסכת ברכות (עמ' קד) דבצרכי רבים אין להקפיד בכך.
ועוד מצינו שכתב האור זרוע (הלכות סעודה סי' קצט) שהא דתני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, היינו שלא יתקן תפילות ויסדיר תחינות ויאמרם בשבת כדרך שהוא עושה בחול, אבל טופס תפילה שתקנו חכמים וקבוע להתפלל בכל יום מותר להתפלל אפילו בשבת.
