שאלה:
משפץ את ביתו או בונה על הגג והפועלים הזיקו לדיירי הבנין האם ניתן לחייב את הפועלים/הקבלן/בעל הבית? האם יש לחלק בין נזק שנעשה תוך כדי עבודה לבין נעשה בלא קשר לעבודה, לדוגמא ראיתי פועל איטום שהזמנתי שכשעבר בחדר המדרגות הוציא פטיש וניפץ קרמיקה סתם ללא צורך.
תשובה:
שלום וברכה,
פועל שהזיק בידיים, לשכנים שלא דרים בבניין המשותף – אם מחמת עבודה, אם הוא שכיר יום חייב המעביד שלו. ואם הפועל עובד בקבלנות – פטור המעביד. ולכן אם הזמין קבלן והקבלן מעסיק פועלים, אם קבעו זמן לעבודה הרי הם פועלים וחייבים לשלם על הנזק.
אמנם אם הזיק ברכוש המשותף בין בקבלן בין בפועל ואפילו שלא מחמת העבודה, חייב בעל הבית לשלם עבור נזקיהם, וכל הכנסת פועלים לרכוש המשותף מותנית בנטילת אחריות על כל נזקיהם.
בהצלחה.
מקורות:
עבד ואשה שהזיקו
בגמרא (ב"ק דף ד ע"א) עבד ואשה שהזיקו פטורים בעליהם מתשלומי נזקין – "שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום".
והקשה בחידושי הגרנ"ט איך נחייב את האדון על נזקי עבדו מדין ממונו שהזיק, הרי דרשו חז"ל שאדם פטור על ממונו שהדליק את האש ודרשו זאת מהפסוק 'איש בור' – 'לא שור בור'. עוד קשה שכתוב במשנה (שם נה ע"ב) מסר את בהמתו לרועה נכנס הרועה תחתיו, שכיון שמסר לבן דעת נחשב ששמרה, ואף שהשומר פשע ולא שמר, דינו כנעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה שפטור. וא"כ גם בעבד ואשה שהם בני דעת, ושומרים על עצמם, ואין לבעלים להתחייב עליהם. ובפנ"י סובר שנכנס הרועה היינו שהרועה חייב וגם הבעלים חייבים וממי שירצה יגבה. אמנם הטור והשו"ע (סימן שצו סעיף ח) כתבו להדיא שהבעלים פטורים.
עוד הביא הגרנ"ט את קושיתו של רבי אליעזר מטעלז שבתוספות (דף יז, בד"ה קמ"ל) כתבו שילפינן שן דחיה משור שור משבת. וא"כ קשה שאדם לא הוקש לשור, ומנלן לחייב עבד ואשה משום ממונו המזיק.
עוד קשה שהרמב"ם כתב שהבעלים פטורים מתשלום כפל על גנבת העבד, מהטעם שמא יקניטנו רבו. וקשה שלא מצאנו חיוב כפל בממון המזיק רק באדם שגנב, ואם מתחייב האדון על עבדו מדין ממונו המזיק, לא שייך כפל על ממונו שגנב.
חיוב התשלום בעבד ואשה אינו משום ממונו המזיק
ומכל הלין הוכיח הגרנ"ט שחיוב האדון על עבד אינו משום ממונו המזיק, אלא שהאדון היה צריך להתחייב לשלם את תשלומי העבד. שעבד ואשה חייבים בעצמם לשלם מדין אדם המזיק, והאדון חייב לפרוע חובותיהם. ועל זה אמרה הגמרא שסברא שפטור, דנמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום. ולכן היה הו"א שיתחייב בכפל כיון שהעבד חייב בכפל א"כ האדון היה לו לשלם עבורו. וכן בעבד שהזיק למרות שמצידו נחשב ששמר כדין מסרה לרועה, אך כיון שהעבד חייב, צריך האדון לפרוע עבורו. עכ"ד.
מבואר, שאין מושג שאדם ישלם עבור נזקי אדם אחרים, מהטעם שנמצא מחייב את רבו מאה מנה.
פועלים שהזיקו במהלך עבודתם
במשנה (בבא קמא דף צח עמוד ב) "והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או שהזיקן – חייב לשלם; היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר – פטור, ואם מחמת המכה – חייב". וכתב בזה השיטה מקובצת בשם ה"ר יהונתן: "אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם ומשום הכי נקט דוקא קבל אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין". עכ"ל.
מבואר בדבריו שפועל שסתר כותל ומחמת המכה הזיק לבעל הבית או שהזיק לאחרים במהלך עבודתו, הפועל חייב משום אדם המזיק. וחידש הר' יהונתן שבשכיר יום חייב. מטעם שהפועל נחשב לעובד של בעל הבית ולא לעובד עצמאי, והשמירה מוטלת על שניהם – נראה בפירוש דבריו שאחריות הנזקין מוטלת גם על בעל הבית.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו: הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברן וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו הואיל וזה קבל מלאכה זו בדרך קבולת הא אם עשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין. ע"כ.
בטעם החילוק בין שכיר יום לקבלן נראה, שבפועל ידו כיד בעל הבית ולכן בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אם השליח הוא פועל שלו מועילה התפיסה שידו כיד בעלים. ראה ש"ך סימן קה ס"ק א. וכן מצאנו במחנ"א (שלוחין יא) שפועל גוי שעושה עבור בעל הבית נחשב כדיו של בעל הבית למרות שאין שליחות לוי, ויכול הישראל לברך על מעקה שעושה לו הפועל הגוי.
מבואר שלמרות שאין אדם מתחייב לשלם על נזקי אדם המזיק, ולכן פטור האדם מתשלומי נזקים של עבדו ואשתו, אך בשכיר יום שנשכר למלאכתו, נחשב יד פועל כיד בעל הבית, וחייב לשלם על נזקיהם שעשו בידיים מחמת העבודה.
פטור תשלום על עבד שהזיק אינו בכל אופן
ולפ"ז מה שאמרו בגמרא שעבד ואשה שהזיקו פטור האדון מלשלם עבורם, היינו דווקא מה שהזיקו שלא מחמת מלאכה לבעל הבית, אבל עבד שעושה מלאכה לבעל הבית ומחמת העבודה הזיק אחרים, חייב האדון לשלם עבור נזקיהם, כדין שכיר שהזיק. ועל זה אין את סברת הגמרא ' נמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום' שזה נאמר על נזק שהזיקו שלא מחמת מלאכה לאדון.
מלאכה של קבלן שהזיקה
ישנה גמרא נוספת באומן שהזיק, בגמרא ב"מ (קיח ע"ב): תנו רבנן: החצב שמסר לסתת – הסתת חייב, הסתת שמסר לחמר – החמר חייב, החמר שמסר לכתף – הכתף חייב, הכתף שמסר לבנאי – הבנאי חייב, הבנאי שמסר לאדריכל – אדריכל חייב. ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה – כולן חייבין לשלם. (רש"י: כולן – אלו שהיו שותפין במלאכה אחת, ומשהניחו אבן על הדימוס, היא שורת הבנין, נפלה והזיקה, הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא, שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה – כולן חייבין יחד, שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות, וקיבלו אחריות הנזק יחד.) והתניא: אחרון חייב וכולן פטורים! – לא קשיא: כאן – בשכירות, כאן – בקבלנות. רש"י: והתניא האחרון חייב – אדריכל שהניחה. בשכירות – האחרון חייב. בקבלנות – כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן, ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה.
רש"י ביאר את דברי הגמרא שמדובר שהנזק נעשה על ידי המלאכה אחר שהניח את האבן נפלה האבן והזיקה ואינו משום אדם המזיק אלא משום ממונו המזיק. ועל זה חילקו בגמרא שבקבלנות כולם חייבים, כיון שכולם עדיין אחראים על האבן. ואילו בשכירות אין האחד אחראי על האבן, אלא כל אחד עושה את עבודתו.
יש חילוק בין פועל שהזיק בידיו למלאכה שהזיקה
המשנה ב"ק גבי בנאי מדובר באדם המזיק, ולכן שם בקבלן פטור בעה"ב ובשכיר יום חייב בעל הבית. וכמו שביארנו לעיל שבשכיר יום ידו כיד הבעלים בשונה מקבלן שאינו שכור לבעל הבית. ואילו בגמרא ב"מ מדובר שהמלאכה הזיקה – ממון המזיק – לאחר שהניח את האבן נפלה האבן והזיקה, ולא ידיו של הפועל הזיקו, שבזה יש חילוק שבקבלן כולם חייבים, שלכולם יש אחריות על המלאכה, וממילא אחריות האבן על כולם ונחשב שממונם הזיק. ובשכיר יום שאין לאחד קשר לקודמו אלא עושה את מלאכתו ומסתלק, ולכן פטור על נפילת האבן והאחרון חייב.
סיכום: א. עבד שהזיק, והנזק לא קשור למלאכה של בעל הבית, פטור הבעל הבית, וביאורו של הגרנ"ט שאין האדון חייב לשלם את חיובו של האדון. ב. פועל שהזיק בידיו – אדם המזיק – אם הפועל שכיר יום יד פועל כיד בעל הבית, וניתן לחייב גם אם בעל הבית. ואם הפועל עובד בקבלנות ידיו אינם שכרות לבעל הבית, ופטור בעל הבית על נזקיו. ג. מלאכה שהזיקה – ממון המזיק – אם הפועלים עובדים בקבלנות ניתן לחייב גם את הקבלן, והוא אחראי על העבודה. ואם הפועל עובד כשכיר יום, אין המעסיק אחראי על המלאכה – ופטור.
פועל שהזיק ברכוש המשותף
בקובץ מקבציאל (כרך ל עמוד שפ מאמר של הגאון הרב אשר חנניא זצ"ל) הובא פסק של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שפועל שהזיק ברכוש המשותף חייב וגם אם הפועל שנשכר בקבלנות חייב הבעל הבית לשלם על נזקיו. וביאור דבריו שההסכמה שניתנת לאדם להכניס פועלים לרכוש המשותף, התנאי ברור שמקבל עליהם אחריות – מאחר והנזק שכיח בפועלים, אין לו לאדם רשות להכניס פועלים אלא אם כן נושא באחריות נזקיהם. הגאון הרב שפרן אמר בהלצה שפועלים ערביים בבניין דינו כגירי דיליה, ויש לחייב על הכנסתם.
נמצא שבנזק שעשו הפועלים, אם הנזק ברכוש המשותף, לעולם יהיה בעל הבית חייב על נזקיהם, גם אם הנזק שלא מחמת העבודה, ועל זה לא נאמר מחייב את רבו מאה מנה בכל יום, כיון שיש אומדנא שרשות הכנסת פועלית מותנית בזה.
אך אם הזיקו רכוש של אדם זר או שכנים בבניין אחר, יש לחלק בחילוקים שחילקנו לעיל, אם הזיק בכוונה או מחמת מלאכה, והאם הפועל שכיר או קבלן.
אף בפועל שאינו הזיק ברכוש משותף, יש לחייב את המעביד, מדין שליחות, ואע"ג דקימ"ל אין שליחות לעבירה, מ"מ אם הפועל גוי, שפיר יש לחיב את המעביד כי בגוי יש שליח לדבר עבירה .
הפועל לא נשלח לקלקל, ולכן לא שייך כאן שלוחו של אדם כמותו.
השאר תגובה