נכרי שרוצה לקיים מצות עונג שבת

[1]

א

מקור הדין

בסוגית הגמרא בסנהדרין (נח ע"ב) איתא: "אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח כב) 'ויום ולילה לא ישבותו'". ופי' שם רש"י, שמקרא זה יוצא מידי פשוטו ונדרש על בני האדם, שהם המצווים שלא לשבות ממלאכה יום ולילה שלמים מעת לעת ולבטל בכך קיומו וישובו של עולם, מלבד ישראל שניתנה להם השבת במתנה.

ביתר ביאור ופירוט נתפרשה הלכה זו ברמב"ם (הל' מלכים פ"י הל' ט), שכתב: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בז' מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג". ע"כ.

[בביאור הלכה זו, דאף שחייב מיתה מ"מ אין עונשין אותו בכך בפועל אלא מודיעים לו על כך בלבד, עיי"ש בכסף משנה ולחם משנה שפירשו, שאף שאיסורים אלו מדאורייתא הן, מ"מ מקורם מן הפסוקים אינו אלא אסמכתא בעלמא, ומה שאמרו שחייב מיתה מדרבנן הוא, ובידי שמים].

והנה, מפשטות דברי הגמרא נראה דדין זה אמור לגבי מצות שבת ותלמוד תורה בלבד, אבל לענין קיום שאר מצוות התורה, אם רצה גוי לקיימן אין מונעין הדבר ממנו, שכן מקור דין זה הוא מהכתוב "ויום ולילה לא ישבותו", וכן לענין תלמוד תורה הובא מקור הדין בגמרא משום דכתיב "מורשה קהילת יעקב" והובאו הדברים לעיל בהרחבה, אבל לגבי שאר מצוות שאין ילפותא מיוחדת לאסור לנכרי לקיימן, ליתא להאי דינא. וכן יש לדקדק מכך שהרמב"ם עצמו הזכיר איסור זה רק לענין השביתה בשבת ותלמוד תורה.

וכן נראה מהמשך דבריו שם (הל' י), שכתב: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלים ממנו, נתן צדקה מקבלים ממנו. ויראה לי שנותנים אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו, ונותנין אותה לעניי עכו"ם". ע"כ.

ומשמע, כי אף שחילק שם בין גוי שקיבל עליו ז' מצוות לגוי שלא קיבלן עליו לענין קבלת צדקה ממנו, שאם קיבל עליו ז' מצוות מקבלין ממנו לעניי ישראל ומנכרי שלא קיבל ז' מצוות אין מקבלין, מ"מ למדנו מדבריו, שאין מניעה לנכרי לקיים מצוות.

אלא שאם כנים אנו בזאת, לשונו לעיל שם הל' ט' צ"ע, שכתב: "כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק או יעמוד בתורתו וכו'". הרי שאין מניחין אותו לעשות שום מצוה, ואין זו הלכה מיוחדת בשביתת השבת ותלמוד תורה, ונמצאו דבריו סותרים זה לזה.

ולכאורה יש לחלק ולומר, דלענין קיום שאר מצוות, עיקר קפידת התורה היא שלא יהיה מחדש דת מעצמו, והיינו שיהיה עושה אותן כמי שמצווה ועושה, אבל אם מגלה דעתו שכוונתו לקיימן כמי שאינו מצווה ועושה, אין בכך איסור, ולזה היתה כוונתו שם בהלכה י', אבל לענין מצות שביתת השבת ותלמוד תורה, אף כמי "שאינו מצווה ועושה" אסור לקיימן, דעצם מעשה השביתה ולימוד התורה אסור עליו, ונראה שכן למד הרדב"ז בבאורו לדברי הרמב"ם שם.

בס' פרשת דרכים זוטא (דרך תודה דרוש ב) דן אף הוא בשאלה זו, וצידד לחלק בין נכרי העושה כן בכדי לקבל שכר, לנכרי שעושה לשם שמים גרידא, שבזה יש להחמיר יותר ולאסור, משום שכאשר הוא עושה לשם שמים גרידא נראה יותר כמחדש דת, ועיי"ש שהאריך בזה.

נכרי העושה אחת ממצוות התורה – האם מקבל שכר

כאמור, ברדב"ז שם הוסיף לחדש עוד, שאם ירצה הנכרי לקיים אחת ממצוות התורה כמי שאינו מצווה ועושה, לא רק שאין מונעין אותו מכך, אלא אף יקבל שכר על מעשיו כדין "שאינו מצווה ועושה" שקיבל עליו לעשות, וכמו באשה שקיבלה עליה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ובלבד שיגלה דעתו שעושה כן שלא מחמת חיוב.

מקור לדברי הרדב"ז, מצינו ברמב"ם בפירוש המשניות (תרומות פ"ג משנה ט), שכתב, דהטעם שהקדש נכרי מהני ותרומתו תרומה [כמבואר במשנה שם, ובסוגית הגמרא בקידושין מא ע"ב], משום שיש להם שכר על מעשיהם, וכיון שהם משתתפים עמנו בשכר – דין הוא שיהיו מעשיהם קיימים, ע"כ. ומכאן בנה אב לכל התורה כולה, שאם עשה נכרי אחת ממצוות התורה, יקבל שכר על מעשהו. אלא שהוסיף, שמצוות שיש בהן קדושה וטהרה, כמו תפילין ומזוזה, אין מניחין את הנכרי לקיימן, כיון שהוא מופקע מקדושה זו.

[מפשטות דברי הגמרא בקידושין שם נראה שתרומתו חלה מדאורייתא, אמנם מדברי הרמב"ם (תרומות פ"ד הל' טו) נראה שהיא תרומה דרבנן, שכן כתב: "הנכרי שהפריש תרומה משלו, דין תורה שאינה תרומה לפי שאינו חייב, ומדבריהם גזרו שתהיה תרומתם תרומה גזירה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו". וכן נתבאר בבאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק צ)].

[ולענין מש"כ דמצוות שיש בהן קדושה אין מניחין אותם לקיימן, יש שהקשה, דבמדרש (מכילתא פרשת בשלח) איתא, "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" – מימינם זו מזוזה שעתידים ישראל לעשות, ומשמאלם אלו התפילין. ע"כ. מכאן דייק בס' פרי צדיק (פסח אות נג), שדוקא לגבי מזוזה נקט המדרש "שעתידין לעשות", ולא לגבי תפילין שכנראה כבר היו מקיימים מצוה זו ולא המתינו עד שיבואו לכלל ישראל במילה וטבילה במעמד הר סיני, וא"כ מבואר שגם מצוות אלו היו מקיימים קודם שנצטוו בהן. ויש לחלק בשני אופנים: א. אפשר דאחר שמלו קודם הקרבת הפסח כבר נכנסו קצת לקדושת ישראל, ומחמת כן הותר להם הדבר. ולפ"ז כל גר שמל ולא טבל יכול להניח תפילין, וראה בזה להלן???. עוד אפשר שבני ישראל קודם מתן תורה לא היו נחשבים כבני נח לגמרי, וכפי שדן בשאלה זו בס' פרשת דרכים דרוש הראשון בארוכה. אמנם יש לעיין, היאך הוכשרו לכתוב את התפילין, הרי לענין כתיבת התפילין קיי"ל דכל שאינו בתורת קשירה אינו בכתיבה, וא"כ כיון שאינם מצווים על הקשירה היאך הוכשרו לכתיבה].

אמנם לכאורה ברמ"א (יו"ד סי' רצא סעי' ב) נראה שהנכרי מותר במצוות שיש בהן קדושה, שכן כתב בשם מהרי"ל (החדשות סי' קכג), דעובד כוכבים שביקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה בפתחו אסור ליתנה לו. ובטעם הדבר כתב המהרי"ל, שהיות ויש קדושה במזוזה חששו שמא יזלזל בה הנכרי או יורשיו ותבוא לידי בזיון. ועוד, דחיישינן שמא יתלווה עם ישראל בדרך, והלה לכשיראה שמזוזה לו בידו סבור יהיה שישראל הוא, ולא ידע להשמר מפניו ויהרגנו [כמו שמצינו במנחות מג ע"א לגבי ציצית]. ומ"מ מבואר, שמחמת עצם רצונו של הנכרי לקבוע מזוזה בפתחו אין חסרון, אף שהיא מצוה שיש בה קדושה.

מיהו יש לדחות, דאפשר דהמהרי"ל איירי באחד שביקש לקבוע מזוזה בפתחו שלא לשם מצוה, אלא לשם סגולה בעלמא, מחמת ששמע אודות סגולת המזוזה לשמירה מן המזיקים, ומשום כך לא אסר מהרי"ל ליתנה לו אלא מחמת ההלכתא הנ"ל.

דעת החולקים על הרדב"ז בבאור שיטת הרמב"ם

אמנם, בספר דעת יהונתן (לר"י אייבשיץ, ע"ז כד ע"א) כתב, כי מה שכתב הרמב"ם שהנכרים הקדשן הקדש משום שמשתתפים עמנו בשכר, זהו רק לגבי מצוות שאף הם שייכים בהן מצד עצם מהותן ותכליתן, וכגון הפרשת תרומה ומעשר, הקדש וצדקה, שמצוות שכליות הן ומסורות לכל, אבל אם יקפיד על איסור לבישת שעטנז, או ילבש ציצית ותפילין ויטול לולב, לא יקבל על כך שכר, משום שאין זה לגביו אלא כמעשה קוף בעלמא, דלא נצטוונו במצוות אלו מחמת ההנהגה הטובה שבהן, אלא מחמת היותן ציווי הבורא ית', והעכו"ם שלא נצטוו בכך אין זה שייך בהם כלל.

עפ"ז כתב בדעת יהונתן שם לפרש את המעשה בדמא בן נתינא שהפליג הרבה במצות כיבוד אב, ומצינו ששיבחוהו חכמים, דאף שמונעים את הנכרים מלקיים מצוות, כיבוד אב שאני, שהיא מן המצוות שהשכל מחייבן ואף הנכרים שייכים בהן. וכן כתב בבאור שיטת הרמב"ם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ז).

[וקצת יש להטעים חילוק זה, על פי דברי רבינו בחיי (סו"פ שלח), שכתב: "וכבר ידעת, כי כל המצוות כולן שני חלקים הן – 'מקובלות' ו'מושכלות', וחכמי האמת ז"ל תיקנו לנו נוסח הברכה למצוות המקובלות ולא תיקנו ברכה למצוות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עיקר הקדושה ועליהן אנו נקראים קדושים, ולכן תיקנו לומר עליהן אשר קדשנו במצוותיו וכו'". ע"כ. כדבריו כתב גם בשו"ת בנימין זאב (סי' קסט), בביאור הטעם שאין מברכים על מצות כיבוד אב ואם].

בס' ליקוטי הגר"ח הובא מבנו הגרי"ז הרב דבריסק שחילק באופן דומה, בין מצוות המתקיימות ע"י מעשה בעלמא, כמו נטילת לולב שכל תכליתה היא בעצם קיומה, שיטול את הלולב בלקיחה תמה ביום הראשון של חג כדת ישראל, דמצוה זו יכולה להתקיים גם ע"י מי שאינו מצווה ועושה, לבין ברית מילה שכל ענינה הוא כריתת הברית בין ישראל לקוב"ה, והיא תכלית התבדלות ישראל משאר אומות, ולפיכך לא יתכן שתתקיים בנכרי מדין אינו מצווה ועושה, דאדרבה עיקר תכלית המעשה להבדל מנכרי זה עצמו הבא לימול, והוא דבר והיפוכו [וראה עוד להלן?? בענין נכרי הבא לימול על ידי ישראל].

ומכל מקום נמצא לפי דברי אחרונים אלו, שכל דברי הרמב"ם אמורים רק בנכרי הבא לקיים מצוה ששייך בה, וכגון מצות צדקה ונתינה לכהן וללוי שהן מן המצוות המושכלות, אבל לענין שאר מצוות נקטו בפשיטות שהנכרי אינו שייך בהן כלל, ולא יקבל על קיומן שכר. ויעויין באגרות משה שם דכתב, דדברי הרמב"ם גופא מורים כן, דבטעם הדין דגוי ששבת חייב מיתה, כתב הרמב"ם: "שאין אנו מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוה לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק או יעמוד בתורתן ולא יוסיף ולא יגרע", ולכאורה קשה, היכן מצינו שהנכרים נצטוו באיסור "בל תוסיף ובל תגרע". ועל כרחך אין כוונתו לאיסור בל תוסיף, אלא שע"י זה שמוסיף על המצווה עליו מדין תורה הוא נראה כמחדש דת ונעשה כופר במלכות שמים, ולפי סברא זו אין לחלק בין מצות שבת לשאר מצוות התורה, שכשם שגוי ששבת חייב מיתה כך גם גוי המניח תפילין חייב בכך, שאף הוא נראה כמחדש דת מדעתו. ואין לחלק כפי המבואר לעיל בשיטת הרדב"ז בין אם עושה זאת כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, שכן חילוק זה אף הוא מכלל גדרי מצוות בל תוסיף האמורה בישראל לבד ולא בנכרי, ועל כרחך צ"ל שכל מצוה שהנכרי אינו שייך בה אין לו לקיימה ולא יקבל עליה שכר.

לדבריו שם, החילוק בין מצות שבת לשאר מצוות, אינו אלא בכך שהנכרי אסור לשבות גם בתורת מנוחה בלבד, שלא לשם מצוה, ובשאר מצוות איסורו רק כשעושה אותן לשם מצוה.

ומה שכתב הרמב"ם שאם רצה גוי לקיים אחת ממצוות התורה אין מונעין אותו, פירש שם, דאין כוונתו לחלק בזה בין שבת ותלמוד תורה לשאר מצוות, אלא שאם עשה מצוה דרך מקרה, שלא בכוונה להחזיק במנהגו זה, אין מונעין אותו מכך, אלא שלא יקבל שכר על מעשיו [ועיי"ש שכתב דאפשר שגם הרדב"ז נתכוון לזה וטעות סופר נפלה בספרים]. עכ"ד.

באור דברי הרמב"ם בנכרי שיש מכה בערלתו

אכן, מדברי הרמב"ם בהל' מילה (פ"ג הל' ז) מוכח לכאורה שנכרי שעשה מצוה מקבל על כך שכר, וזאת גם במצוות שאינן שכליות. שכן כתב: "עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". ע"כ. ומשמע, שאף שאין כוונתו להתגייר במילה זו, אם יכוון בזה לשם מצוה מעשה מצוה היא, ואין זה כמחתך בשר בעלמא, ועיקר סיבת האיסור שם היא משום שלא היתה כוונתו למצוה, ודלא כהבנת האגרות משה.

[באגרות משה שם נתן ליבו לראיה זו, ודחק לפרש, דמיירי בנכרי הבא להתגייר ורצונו לימול לשם גירות, אלא דמלבד זאת יש לו גם מכה במקום ערלתו, ומעשה המילה יביא מזור למכתו. ואעפ"כ סלקא דעתך דאסור למולו כיון שבשעת מעשה המילה עדיין הוא נכרי וגם אחר מילתו עדיין לא יבוא לכלל ישראל עד שיטבול, ומשום האיסור למולו לשם רפואה, קמ"ל דשרי. ונדון זה הוא סניף בסוגית גר הבא להתגייר שלא לשם שמים, עכ"ד האגרות משה עיי"ש שהאריך ודפח"ח].

לחלק בזה בין שיטת רש"י להרמב"ם

אמנם, דברי האגרות משה מיוסדים על לשון הרמב"ם שפירש בטעם איסור שביתה לנכרי "שנראה העכו"ם כמחדש דת מדעתו", ומכאן באנו לדון מה יהא בדינו בשאר מצוות, ומה החילוק ביניהם לאיסור השביתה. אבל רש"י שם כתב, דטעם איסור שביתת נכרי בשבת הוא משום שבטל מישובו של עולם, ולדבריו אף לימוד התורה שנאסר בו טעם מיוחד לו – משום גזל, או משום דדמי לבא על נערה המאורסה וכמו שאמרו שם בגמרא [לשיטת הרמב"ם בהכרח אין אלו דרשות גמורות אלא אסמכתא בעלמא, ולומר שאסור לשבות אף למנוחה בעלמא וכדלעיל או באופנים אחרים, ומכל מקום אינו עיקר הטעם], וא"כ לשיטת רש"י אין מקור לאסור לנכרי לקיים אחת ממצוות התורה מלבד שתי מצוות אלו שטעם מיוחד להן, ואתי שפיר דברי הרדב"ז [אמנם אין סיבה לומר שאם יקיימן יקבל עליהן שכר].

[בעיקר איסור השביתה לגוי ביום השבת, איתא בספרים דרך דרוש, דכיון שהשבת היא אות ועדות על בריאת השמים והארץ, וקיי"ל גבי עדים דבנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, ע"כ אסרו לגוי הפסול לעדות לשבות ביום השבת. המהרש"א בחידושי אגדות לסנהדרין שם כתב בדרך נוספת, דמצות השבת נקראת בכמה מקומות "כלה", וכמו שאומרים בכניסת השבת "בואי כלה בואי כלה", והנה, כארוסה בעלמא אינה, שהרי כל ישראל קיבלוה עליהם קבלה גמורה כנישואין, מאידך כנשואה גמורה נמי אינה, אחר שאין הכל נזהרים כראוי בשמירתה, שהרי אמרו: אם אתם משמרין שתי שבתות מיד אתם נגאלים, וע"כ דינה כמי שנכנסה לחופה וטרם נבעלה – שעדיין אין שומרים אותה. ונמצא שנכרי המשמר את השבת הרי הוא כבועל נשואת ישראל שטרם נבעלה, דדיינינן ליה בדיני ישראל [כמבואר בגמרא שם], ומשום כך נהרג עליה, עיי"ש].

ומכל מקום יש להוסיף, כי אף שנתבאר שגוי ששבת חייב מיתה, מ"מ בזכירת יום השבת גם הגוי מצווה, כ"כ בכלי יקר (פ' יתרו פ"כ פסוק ח), ובטעם הדבר כתב: "כל האומות חייבים לזכור את יום השבת, כדי לקבוע בליבם אמונת חידוש העולם, אשר יתן עדות ה' נאמנה על מציאות ה' ית'. כי בכלל שבע מצוות בני נח הוא שלא יעבדו ע"ז, ואע"פ שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מ"מ יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה, אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון".

ב

גר שמל ולא טבל

בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קל) כתב, דגר שמל ולא טבל מותר לקיים כל המצוות [אף שעדיין הוא נכרי] ואפילו לשבות ביום השביעי [וראה עוד להלן?? מדברי האחרונים בזה]. ובטעמו של דבר כתב ע"פ שיטת הרמב"ם, דכיון ששורש איסור זה הוא שלא יראה כמחדש דת מדעתו, זה שמקבל עליו להתגייר אינו נראה כמחדש דת. ונראה מדבריו, שסיבת ההיתר בזה אינה מחמת שנימול ובא לכלל ישראל במקצת, אלא משום שנוהג בשמירת מצוות אלו כחלק מרצונו להיות ישראל ממש, ובזה אינו נראה כמחדש דת.

עוד ציין שם לדברי המנחת חינוך (מצוה לב) שכתב גבי אסופי, שאם הוא נמצא במקום שרובם ישראל, דינו כישראל וחייב בכל המצוות ואפילו בשמירת השבת. והקשה, שהרי הוא ספק נכרי שאסור בשמירת שבת וענוש על כך כרת, ומהיכי תיתי להתיר לו איסור זה מספק, בפרט להא דקיימא לן דבדינים הנוגעים לבני נח לא אזלינן בתר רובא.

ומחמת קושיא זו כתב המנחת חינוך שם, שאכן חייב אסופי זה לעשות מלאכה כל שהיא בשבת, וכגון שיוציא מרשות לרשות פחות מכשיעור וכיוצא בזה עיי"ש, דבאופן זה, להצד שהוא ישראל לאו מידי עביד, כיון שהוא פחות מכשיעור, ולהצד שהוא בן נח נמצא שלא שבת, שכן השיעורים כולם לישראל נאמרו ולא לבני נח, עיי"ש שהאריך.

אמנם, לפי הסברא הנ"ל יש ליישב קושייתו בפשיטות, דכיון ששורש האיסור בזה לדעת הרמב"ם הוא משום שנראה כמחדש דת, כאן שהוא נוהג כן מחמת הספק, ודעתו ברורה שלהצד שהוא נכרי לא היה מטריח עצמו בשמירת המצוות, ודאי אינו נראה כמחדש דת מדעתו. 

ג

לא קיבל עליו ז' מצוות בני נח

בחידושי החתם סופר (חולין לג ע"א) כתב לחדש, דמדיוק לשון הרמב"ם שם, שכתב "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות וכו'", ולא כתב "עכו"ם שרצה וכו'", משמע שדוקא בן נח שקיבל עליו לקיים ז' מצוות שחייבתו תורה הוא שמותר לקיים אחת ממצוות ה', וכמו"כ מקבלים ממנו צדקה ותרומות, אבל סתם עכו"ם אינו בכלל זה. ועפ"ז פירש, שרק לגבי נכרי שאינו מקיים אפי' ז' מצוות אמרו דגוי ששבת חייב מיתה, אבל זה שקיבל עליו לקיים ז' מצוות בני נח מותר גם בשביתה בשבת.

ואף דבריו מתיישבים עם הסברא הנ"ל לדרכו של הרמב"ם, דכיון שסיבת האיסור היא שנראה כמחדש דת, כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה בלתי לה' לבדו, ולשמור כל ז' המצוות שנצטווה בהן ע"פ תורה, אינו נראה כמחדש דת, שהרי חזינן מתוך מעשיו שמכניע רצונו בפני רצון התורה, ומעשיו מוכיחים שבמצוות אלו שנוהג בהן עתה אין כוונתו אלא לעשותן כמי שאינו מצווה ועושה, ומשום כך הותר לו הדבר. משא"כ גבי נכרי שלא קיבל עליו לפרוש מעבודה זרה, שאם יקיים אחת ממצוות ה' הרי הוא נראה כמחדש דת מדעתו ואינו מאמין בתורת ישראל.

כעין זה כתב בשו"ת משנה הלכות (חט"ז סי' צא) ליישב סתירת דברי הרמב"ם מהל' ט' להל' י', דבהל' ט' נתבאר שאין להתיר לנכרי לקיים מצוה ממצוות התורה, ואילו בהלכה י' נתבאר שאם רצה לקיימן רשאי. ועפ"ד החתם סופר יתיישבו הדברים היטב, שכן בהלכה ט' נקט הרמב"ם לשון "גוי שעסק בתורה", ומשמע דמיירי בנכרי שלא קיבל עליו לקיים ז' מצוות בני נח, שע"כ כינה אותו "גוי", ואילו בהלכה י' שינה לשונו ונקט "בן נח שרצה לקיים וכו'", והיינו, שרק משום שקיבל עליו לקיים ז' מצוות ובא לכלל "בן נח" הותר לו לקיים את שאר מצוות התורה כמי שאינו מצווה ועושה.

המורם מן האמור:

בדין נכרי בקיום מצוות מצינו כמה שיטות בין הפוסקים: א. הרדב"ז נקט בדעת הרמב"ם, שהנכרי מותר בשמירת המצוות מלבד שבת ותלמוד תורה. ב. דעת המשנה למלך בספר פרשת דרכים, שאם עושה לצורך קבלת שכר הדבר מותר, אולם אם כוונתו לשם שמים אסור. ג. דעת החתם סופר בהבנת דברי הרמב"ם שחלוק בזה דין בן נח המקיים ז' מצוות לנכרי שאינו מקיים אותן. ד. לשיטת האגרות משה חלוק בזה דין "מצוות המושכלות" מ"מצוות המקובלות".

ד

קושית האחרונים – היאך הותר לאבות הק' לשבות בשבת

בגמ' קידושין (פב ע"א) איתא: קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. שנאמר (בראשית כו ה): "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי". ובמדרש רבה פ' וישלח (פרשה עט ו) נתבאר, שלא היתה הנהגה זו מיוחדת לאברהם לבד אלא גם יצחק ויעקב החזיקו בה. שנאמר (בראשית לג יח) "ויחן את פני העיר", ודרשו חז"ל, "מלמד שנכנס יעקב עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא דאמרת, ששמר יעקב את השבת קודם שניתנה".

ובאחרונים, הקשו, היאך הותר לאבותינו לקיים את כל מצוות התורה עד שלא ניתנה, הא קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה [ולהבנת החתם סופר דלעיל שבן נח המקפיד על שמירת ז' מצוות אינו בכלל איסור זה אתי שפיר].

האבות הק' האם דינם כישראל או כבני נח

מחמת קושיא זו יש שסברו לומר, שהאבות הק' היה דינם כישראל ולא כבני נח [ראה מש"כ בזה בס' פרשת דרכים דרוש א-ב). ובאמת, בדבר זה נחלקו כבר גדולי הראשונים: בדעת זקנים לבעלי התוס' (בראשית לז לה) מבואר שהאבות הק' לא היו מקיימים את מצוות התורה כנתינתן בכל עת ובכל שעה, דכיון שלא היו מצווים על שמירת המצוות היה הדבר מסור בידם לברור להם את הדרך הראויה לעבודת ה' בכל עת ובכל מקרה שנזדמן להם לרצונו יתברך. וז"ל שם:

"קשיא, מדאמרינן קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, גם מצות יבום היו מקיימין, כדכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה, וא"כ האיך השבטים נשאו אחיותיהם, וגם יעקב היאך נשא שתי אחיות בחייהן. וי"ל, כי מאחר שלא נצטוו על התורה, אף על פי שידועה ברוח הקדש, מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין. והא דאמרינן בערבי פסחים שבסעודה של צדיקים לעתיד לבא נותנים כוס של ברכה לברך ליעקב, והוא אומר לא אברך מפני שנשאתי שתי אחיות בחייהן, אלמא דשלא כהוגן עשה. אפשר לומר דמ"מ הואיל ועתידה תורה איכא קצת עונש בדבר, ואפ"ה נשאן אף על גב דאיכא קצת עונש, לפי שלא היה רוצה אלא מן הצדקניות, ולא מצא בדור צדקניות כמותן. וגם אחת מהן לא היתה יכולה להוליד לבדה כל השנים עשר שבטים".

ומ"מ ממשמעות הדברים נראה שלא היו נחשבים כישראל ממש, שא"כ היו נוהגים ממש כאחר מתן תורה, ולא היו בטלים מקיום המצוות בשום זמן מן הזמנים.

מיהו, הרמב"ן בפירושו לתורה פרשת אמור (כד י) כתב, שהאבות היה להם דין ישראל, ומה שמצינו שנשא יעקב שתי אחיות הוא משום שהיה הדבר בחו"ל, שם לא שמרו על קיום מצוותיה בפועל אלא בלימוד טעמיה וסודותיה. וזאת לשיטתו שעיקר קיום מצוות התורה הוא בא"י, ואילו בחו"ל הוא רק בגדר "הציבי לך ציונים".

המהר"ל בגור אריה (פ' ויגש) כתב בישוב קושית הראשונים היאך נשא יעקב ב' אחיות, שאמנם האבות נתקדשו בקדושת ישראל, אבל ע"י קבלת עול מצוות היה דינם כגר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, ומשום כך הותר לשאת שתי אחיות כיון שלא היתה אחוה ביניהן. ופירש, שדין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אינו נובע מקדושת ישראל שחלה עליו אלא מחיוב המצוות, ולכן עם ישראל בצאתו ממצרים שכבר היה חייב במקצת מצוות, לא נעשו כקטן שנולד במתן תורה, אבל האבות הק' שלא היו חייבים בכלום, כשקיבלו עליהם מצוות נעשו כקטן שנולד. [שלא כמשמעות דברי הרמב"ן שלא היתה כלל תורת גרות באבות הק', ולא שייך בהם דין זה של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאם כן לא היה צריך לחלק בזה בין דין ארץ ישראל לחו"ל].

בטורי אבן (חגיגה ג ע"א) דן אף הוא במעמדם של האבות, האם היה דינם כישראל, והעלה בזה גדר מחודש, דלעולם לא היה דינם כישראל לגמרי, דקדושת ישראל לא נתחדשה אלא בעת יציאת ממצרים ומתן תורה, ומ"מ בקבלת לעבוד את בוראם כבר יצאו מדין בן נח אף שלכלל ישראל לא באו.

ופי' עפ"ז מאי דאמרינן ביבמות (ק ע"ב): "אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלו-הים ולזרעך אחריך, התם מאי קמזהיר ליה רחמנא, הכי קאמר ליה, לא תנסב נכרית ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרא". והיינו דכיון שכבר יצאו מתורת בן נח, דיני היחס אצלם הוא כישראל, שאם באו על השפחה – ולדה כמותה, ואינו מיוחס אחריהם. שלא כמו לענין בן נח דהולד הולך אחר הזכר.

בעיקר הקושיא היאך שבתו האבות הק' בשבת, יש שהבינו כדבר פשוט, שהאבות כלל לא קיימו את מצוות התורה בפועל ממש כפשטות דברי הגמרא, אלא שידעו ליחד יחודים במעשיהם ולתקן ע"י מחשבת ליבם לבד את שצריך לתקן ע"י מעשה המצוות [ראה נפש החיים שער א פכ"א, וס' אוהב ישראל ריש פרשת בראשית], ולדבריהם כלל אין מקום להקשות מהא דגוי ששבת חייב מיתה.

לשיטת הרמב"ם שטעם האיסור משום חידוש דת

בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמה) כתב, דלטעמו של הרמב"ם דהאיסור בזה הוא משום שנראה כמחדש דת מדעתו, יש לחלק בין בן נח שאינו שייך כלל בתורת ישראל, שע"י זה שמקיים מצוות נראה כמחדש דת לעצמו, לאבות הק' שהם אבות האומה כולה שסופה לקבל תורה מסיני. דכיון שעתידים בניהם לקבל את התורה ולשמור מצוותיה, ממילא גם מעשי האבות אינם מתפרשים כדת חדשה, אלא הרי הם כמוסיפים מחול על הקודש ומקיימים כבר עתה מצוות שיתחייבו בהן בעתיד.

ואפשר שיש להטעים דבריו ע"פ מש"נ בחידושי הגר"ח (סטנסיל, סי' תלו), שמעולם לא נסתפק לשום אחד מן הראשונים לומר שהאבות הק' היו בני נח ממש, שהרי אבות אומתנו הם, וכל מעלתינו יונקים אנו מהם, כל מה שנחלנו אינו אלא בזכותם ומחמת ההבטחה שהובטחו מפי הגבורה, ובודאי ב"חפצא" הם ישראל. אלא דמחלוקת הראשונים היא אם מה שקיימו מצוותיה הוא כמי שמצווה ועושה או כמי שאינו מצווה ועושה.

ולדבריו אין לומר שכאשר קיימו את מצוות התורה היה נראה הדבר שמחדשים ח"ו דת מליבם, דחשש זה לא נאמר אלא בבן נח שמופקע מקיום מצוות התורה ואינו שייך בה, מה שאין כן האבות הק' שכל אחיזתנו בתורה אינה אלא מחמתם, על כן ודאי אף אם לא היו מצווים מ"מ יש להם לנהוג בדרכיה כדין מי שאינו מצווה ועושה.

אמנם, לדבריו יתיישבו הדברים רק לדרכו של הרמב"ם, ואילו לפירושו של רש"י שם שגזירת הכתוב היא לאסור את השביתה לבן נח עדיין יקשה.

דעת האחרונים שאכן עשו מלאכה כל שהיא ביום השבת

עוד כתב שם המהר"ם שיק בשם רבו החתם סופר, דאפשר שאכן היו מחללים את השבת בדבר מה, אלא שהיו עושים כן באופן דלישראל לא הוי איסור, וכמה דרכים יש בדבר:

א. במהר"ם שיק שם כתב, דהוא כגון שהיו יוצאים מרשות היחיד לרשות הרבים בבגד ד' כנפות מצוייץ. שאצל ישראל הדבר מותר כיון שהציציות הן צורך הבגד וטפלות אליו, ואילו אצל בן נח שאינו חייב בציצית נחשב הדבר כהוצאה האסורה בשבת [וראה שו"ע או"ח סי' שא סעי' לט].

ב. באופן אחר תירץ, דכיון שטעם איסור שביתה בשבת לשיטת רש"י הוא משום ישובו של עולם, יכולים היו לעשות מלאכה ע"י שליח, שדי בזה להחשב שאינם בטלים מישובו של עולם. וכ"כ בקונטרס באהלי צדיקים בשם רבי ישראל סלנטר, שהיו מחללין את השבת ע"י שליח נכרי, דלגבי ישראל אין כאן חילול שבת, דאין שליח לדבר עבירה [לכאורה תליא בשני הטעמים המבוארים בסוגית הגמ' בב"מ י ע"ב, עיי"ש ודו"ק], ואין שליחות לעכו"ם, אבל לבני נח הוי חילול, דאף שאין שליחות לישראל ע"י עכו"ם, מ"מ מעכו"ם לעכו"ם חבירו יש שליחות.

ג. בס' פרשת דרכים זוטא לבעל המלא הרועים כתב, דכיון שהיו עושים מלאכה שלא לצורך מסויים, אלא בכדי להפטר מעונש מיתה שלא יושת עליהם מחמת שביתת השבת, נחשב הדבר כמלאכה שאינה צריכה לגופה שישראל פטור עליה ואינה אלא מדרבנן.

וכן יש שפירשו, עפ"ד המהרש"א (ב"ב קיט ע"א) גבי המקושש, דאף שקושש עצים ביום השבת לא עבר בזה איסורא דאורייתא, כיון שעשה זאת רק כדי להורות הלכה מה יהא דינם של מחללי שבתות, ולא לצורך העצים גופם, והוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטורים עליה. וממילא גם לגבי האבות הק', כיון שעשו מלאכה כדי שלא להתחייב מיתה בשביתתם ביום השבת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה רק מדרבנן, ואפ"ה די בזה כדי שלא יתחייבו מחמת שביתתם.

ד. בס' פנים יפות (פ' משפטים עה"פ ששת ימים תעשה מלאכתך) פירש, שהיו עושים מלאכה בשבת בחצי שיעור [וזאת לשיטת ריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה], דכל דיני השיעורים לישראל נאמרו ולא לבני נח, נמצא שביחס לקיום המצוות כישראל שבתו כהלכה, ומחמת דינם כבני נח אין כאן שביתה, דלגבי בן נח מלאכה גמורה היא.

ה. בס' בית האוצר (כלל א) למהר"י ענגיל כתב ליישב, שעשו מלאכה ביחד עם אדם נוסף, ד"שנים שעשו פטורים" בישראל, דכתיב "בעשותה" מכאן למדו חכמים שרק יחיד שעשה את כל המלאכה בעצמו חייב מיתה ולא כשעשאוה שנים, אבל לענין בני נח לא נאמרה דרשה זו וחילול גמור הוא לגבייהו [אמנם בס' מקור חיים סי' תס"ו כתב דשנים שעשו הוא איסור תורה אלא שפטורים מן הקרבן, ולדבריו לא מהני מידי]. 

ו. בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' טז) כתב לפרש, דהיו נוהגים לרוץ לדבר מצוה, שיש בזה דררא דחילול שבת, ומ"מ אין זו הפקעה למצות השביתה.

ז. באופן נוסף כתב, ע"פ מאי דאיתא במדרש, שאברהם היה משמש ככהן גדול והיה מקריב קרבנות ביום השבת, שהרי ישראל מותר בהקרבת קרבנות ביום השבת, ד"גדולה עבודה שדוחה את השבת", ואילו קרבנות של בני נח אינם דוחים את השבת.

ח. עוד כתב, שהיו שוחטים בן פקועה בשבת ואוכלים מבשרו אומצא. דלישראל בן פקועה אינו צריך שחיטה אפי' משום מראית העין, ואילו לבני נח בן פקועה אסור באכילה משום אבר מן החי, ונחשב להם הדבר כתיקון גמור.

[יש לעיין, בגוונא שהיה יום טוב שחל להיות בשבת, ועשה מעשה הנחשב מלאכה לענין יו"ט ואינו מלאכה לענין שבת, אי חשיב ע"י זה שביטל שביתתו כדבעי, או שמא כיון שלענין שבת אין זו מלאכה דינו כגוי ששבת. וכגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה שהוצרך להביא פרי להצלת נפשו, ויכול היה לקיים דבר זה בשתי דרכים, או ע"י תלישה מן המחובר או ע"י הוצאה מרשות לרשות, דלענין שבת אין בזה נפקותא, דמה לי אם יקצור הוא יוציאנו מרשות לרשות, אבל לענין יו"ט דההוצאה מרשות לרשות מותרת, אסור לו לתלוש מן המחובר, ואם עשה כן לוקה (לקט יושר לבעל תרומת הדשן). ויש לדון אי חשיב בכהאי גוונא שביטל שביתתו, ונפק"מ לגבי דידן אי מהני דבר זה לנכרי שע"י זה יותר לו לשבות משאר מלאכות בשבת זו. מיהו בעיקר נידון זה יש לפקפק, דאפשר שאף שעשיית מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה מותרת בשבת מ"מ לא חשיב בכהאי גוונא ששבת, דסוף סוף עשה מלאכה, אלא שעשה את הדבר בהיתר מחמת פיקוח נפש, וא"כ לא חשיב כלל כגוי ששבת].  

האם לענין איסור השביתה הלילה הולך אחר היום שלאחריו

 בתשובות רעק"א (השמטות) עמד אף הוא על קושיא זו היאך היו האבות מקיימים את התורה, וכתב ליישב בשם ס' פנים יפות לבעל ההפלאה (שם, ובראשית ח כב), דהנה כבר נתבאר שמקור הלכה זו שגוי ששבת חייב מיתה, הוא מדכתיב (בראשית ח כב) "יום ולילה לא ישבותו". והיינו, שאסור לבן נח לשבות יום ולילה שלמים ממלאכה, הואיל ונמצא בטל ע"י זה מישובו של עולם.

והרי קודם מתן תורה היה הלילה נמשך אחר היום שלפניו, שכן המקור לכך שהיום נמשך אחר הלילה שלפניו הוא מדכתיב (ויקרא כג לב) "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ופסוק זה נאמר אחר מתן תורה, ולישראל נאמר. נמצא איפוא שגדר איסור השביתה המוטל על בן נח הוא שלא ישבות יום תמים ולילה שלאחריו, אבל אם שבת בלילה שלפניו אין זה בכלל האיסור. וא"כ נתיישבה הקושיא היטב, דאברהם אבינו שמר את מצוות התורה כדרך שיצטוו בהן לאחר מכן ישראל במתן תורה, וע"כ שבת בליל שבת וביום שלמחרתו, ומעשה זה אינו בכלל האיסור.

בפנים יפות שם הוסיף עוד, דהשתא דאתינן להכי תעלה ארוכה לקושיא נוספת שיש לעורר בפרשה זו. דבסוגית הגמרא בסנהדרין (נט ע"א) אמרינן: "אמר מר, כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לא נשנית בסיני לישראל נאמרה". ע"כ.

והקשו התוס' שם (ד"ה נאמר), היאך יתכן שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה, הרי איסור שביתה האמור לבן נח לא חזר ונשנה בסיני, ואעפ"כ לא נאמר איסור זה לישראל.

ותירצו התוס', דכלל זה שאמרו דכל מצוה שלא נשנית בסיני לישראל נאמרה נאמר רק כאשר אין הדבר סותר למצוה המפורשת בתורה, אבל כאשר גילתה תורה בפירוש שהלכה זו אינה נוהגת בישראל, וכמו כאן דאדרבה נצטוו ישראל לשמור את השבת, לא נאמר כלל זה.

ובפנים יפות שם הקשה, לדברינו שאיסור שביתת השבת נאמר כאשר הוא שובת ממלאכה במוצאי השבת ולא בלילה, א"כ גם אחר שנצטוו על שמירתה עדיין יכולה להתקיים הלכה זו, ומפני מה לא אמרו שאסור לבן ישראל לשבות ממלאכה במוצאי שבת.

ותירץ, דכיון שיכול להזדמן יום הכיפורים למוצאי שבת, ועל כרחו ישבות ממלאכה ביום השבת ובצאתה, מוכח שלא נאמר איסור זה לישראל [ויש לעיין לדבריו היאך קיים אברהם אבינו את מצות השביתה כאשר חל יוה"כ אחר השבת, ודו"ק].

ובחידושי רעק"א הקשה על דבריו, שהרי בעל המימרא שם הוא ריש לקיש, ושיטת ר"ל ידועה דחצי שיעור מותר מן התורה כמבואר ביומא (עג ע"ב), וא"כ גם אם יחול יוה"כ במוצאי שבת יכול להתקיים דין "יום ולילה לא ישבותו" – ע"י שיקצור בשבת כשיעור חצי גרוגרת, שמדיני השבת אין בכך כל איסור, דחצי שיעור מותר מן התורה, וכן יעשה גם בליל יום הכיפורים, שעי"ז נמצא שמבחינת דיני השבת ויום הכיפורים לא חילל, אבל מבחינת הצטרפות יום השבת למוצאי השבת לענין דין "יום ולילה לא ישבותו" נמצא שלא שבת. וא"כ גם כשחל יום הכיפורים במוצאי שבת יכולה להתקיים הלכה זו ושבה קושית בעל הפנים יפות למקומה.

וע"כ צ"ל, שלדעת התוס' איסור השביתה ביום השבת אינו מתפרש על הלילה שאחר השבת אלא על ליל שבת עצמו.

ונפק"מ בכל זה, למה שדן שם רעק"א לגבי שפחות המצויות בבית ישראל ונוהגות בשמירת השבת כמותם, האם יש למחות בידן שיחללו את השבת ולא יבואו לידי חיוב מיתה. דלדברי הפנים יפות אין פסול במנהגן, כיון שעושות מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת, ונמצא שלא עברו באיסור זה. אבל לפי המתבאר מדברי התוס' איסורא קעבדי, ויש למחות בידן שלא ישמרו את השבת עמהם [אמנם יעויין בדברי הפנים יפות עצמו בפ' ויקהל שעמד בשאלה זו ומה שתירץ, וראה בתשובות בנין ציון (סי' קכו) שדברי התוס' אמורים לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, שכך הוכרע להלכה].

ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו, מהא דאמרינן בשבת (פז ע"א) גבי שלושת ימי הגבלה דמשה הוסיף יום אחד מדעתו, "מאי דריש, היום ומחר – היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה". והרי היה זה קודם מתן תורה שהיום קודם ללילה, וע"כ צ"ל כדברי הגרעק"א שלענין מצוות התורה וחוקיה גם קודם מתן תורה היה היום הולך אחר הלילה. וראה מש"כ בזה המקנה בקידושין (לז ע"א).