שאלה:
אני מתגורר בלונדון יש לי חשבון בנק באנגליה על שם חבר שמתגורר בישראל, סגרו לי את החשבון בנק וביקשו ממני שאם אני רוצה למשוך את הכסף, בעל החשבון צריך להגיע פיזית עם תעודה מזהה לסניף הבנק. חברי היקר מתגורר בישראל ואינו מתכנן בתקופה הקרובה להגיע ללונדון,כך שאיני יכול למשוך את הכסף כרגע, שאלתי היא: האם מותר לי להוציא את הסכום הנ"ל (£2400) מכספי מעשרות ולהודיע לחבר שלי שביום שהוא מגיע ללונדון ממתין לו בחשבון הבנק £2400 מתנה ממני? (ואני בעצם לוקח היום את הכסף מכספי מעשרות)
תשובה:
שלום וברכה
אם החבר שלך עני והגיוני לתת לו כספי מעשרות ויש סיכוי שהוא מגיע ללונדון באיזה שהוא עתיד הגיוני קרוב, זה נשמע לי בסדר גמור, אבל אם הוא אינו עני הראוי להתפרנס מהצדקה, המתנה עבורו אינה מעשרות. וכן אם הכסף ישאר קבור לנצח בחשבון כיון שהוא לא יוצא לחו"ל, זה גם לא נשמע הגיוני.
שבת שלום ובהצלחה.
מקורות:
לעיון ולהעמקה בדין נביא כאן את כמה מיסדות דיני מעשרות והקדימה שבהם.
1. עיקר מצוות מעשר כספים הוא לצורך פרנסת תלמידי חכמים עניים ((כן פסק בספר אהבת חסד חלק ב פרק יט על פי מדרש תנחומא סוף פרשת ראה "עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". וכן מביא השיטה מקובצת בכתובות דף נ ע"א בשם הרב המעילי, שמצוות חומש היא כנגד שתי המעשרות שמפרישים מתבואה, ומעשר אחד יש ליתן "לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת השם".)), ומי שאינו יכול ליתן את הכל לתלמידי חכמים, יתן לפחות רובם או חציים ((כן מביא האהבת חסד שם בשם הכנסת הגדולה המודפס בגליון השו"ע יו"ד סי' רמט סעיף א, וכן מודפס גם בשו"ת אבקת רוכל סי' ג.)). אמנם, אם יש חולה מסוכן שזקוק לכסף לרפואתו ((בשו"ע סי' רמט סעיף טז כתוב "ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים עדיף ממצות בית הכנסת". ובהגהות יד שאול שם מבאר שמדובר בחולים מסוכנים, ורק הם קודמים לבית הכנסת. בדברי השו"ע לא נתבאר אם החולים המסוכנים קודמים לתלמידי חכמים, אם לאו. אבל בספר חכמת אדם כלל קמה אות ז כתב שחולה מסוכן קודם לכל הצדקות.)), או שיש לו קרובים עניים, אף שאינם תלמידי חכמים ((כן פסק האהבת חסד שם בהגהה ראשונה. וטעמו שאף שבמצוות מעשר יש עדיפות לתלמידי חכמים, מכל מקום, במצוות צדקה יש דין קדימה לקרובים יותר מתלמידי חכמים, כמו שפסק הש"ך בסי' רנא ס"ק יז (עיין בגיליון 26 דין 5), וכיון שבנתינה זו אדם פוטר את עצמו ממצוות צדקה, יש להקדים את הקרובים. ומסתפק שם בעני שפטור ממצוות צדקה (עיין גיליון 22 דין 1) ודוחק את עצמו להפריש מעשר, אם יש לו להקדים תלמידי חכמים כדי לקיים מצוות מעשר כראוי, שהרי פטור ממצוות צדקה.)), יש להקדימם לתלמידי חכמים. תרומה למוסד שלומדים בו תלמידי חכמים, נחשבת להחזקת תורה, אף אם חלק מהלומדים אינם עניים ((בספר צדקה ומשפט פ"ו הערה יג מסתפק אם תרומה לישיבה או בית המדרש שלומדים בו תלמידי חכמים עניים ועשירים נחשבת כהחזקת תלמידי חכמים עניים, ומכריע שאם רוב הלומדים עניים יש לישיבה מעלה זו, מדין רובו ככולו. ולפי זה ישיבה שרוב הלומדים הם בני עשירים וסמוכים על שולחן אביהם, אין לה מעלה זו. לכאורה ניתן לומר סברא נוספת שאם רוב הלומדים עניים, לא תיגרע מעלת החזקת תורה מכך שיש גם עשירים, מכיון שריבוי הלומדים מחזק את כל הישיבה, יוצא שאף לעניים יש תועלת בלימוד התורה של העשירים. אמנם, יתכן לומר שיש להעדיף צדקה שכולה לעניים ממש, מאשר צדקה שחלקה לעשירים, ואין העניים נהנים אלא בצורה עקיפה. ואפשר שניתן גם לצרף דעת הרבה אחרונים הסוברים שמקיימים מצוות צדקה בהחזקת תורה, אף אם הלומדים אינם עניים (עיין פתחי תשובה יו"ד סי' רנח ס"ק יג וספר דעת תורה שם ס"ק יב, ויתבאר בעהשי"ת בגיליון הבא), ואם כן אין להקפיד שיהיו כל הלומדים עניים.)).
2. בגיליון 30 דין 5 ביארנו שאדם שנהג לתת כספי מעשר לעניים ולא התנה שיהא 'בלי נדר', אינו רשאי לשלם בכספי מעשר לשאר מצוות. הדין האמור אינו אלא באדם שמפריש רק מעשר, אבל אדם שמפריש חומש, רשאי להשתמש בכספי המעשר השני עבור שאר מצוות לכתחילה ((כן כתבו בספר אהבת חסד ח"ב סי' יט סעיף ג, בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' צג ובספר קובץ תשובות ח"ג סי' קמז. האהבת חסד מסתמך על מה שהביא בשיטה מקובצת כתובות דף נ ע"א בשם הרב המעילי שמצוות הפרשת חומש היא כנגד מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר אחד לעמלי תורה כנגד מעשר ראשון ללווים, והשני עבור כל דבר מצווה כנגד מעשר שני שהבעלים היו אוכלים בירושלים. הבהרה: בענין השימוש בכספי מעשר לשאר מצוות, יש לציין שבגיליון 30 דין 6 נפלה טעות, נכתב שהגרש"ז אויערבאך התיר להשתמש בכספי מעשר עבור ביקור בארץ ישראל, ובאמת שלא התיר אלא אם מטרת הביקור היא כדי לעלות לגור בארץ ישראל בקביעות, כיון שישיבת ארץ ישראל היא מצוה לפי הרבה פוסקים, ולא כשהביקור הוא רק לתענוג או לבקר קרובים.)). אמנם, גם מכספי המעשר השני לא ניתן לשלם עבור מצוות שחייב בהן, כגון: חינוך הבנים, מה שהתחייב לתת לחתונת בנו ולא התכוון לתת מכספי מעשר וכדומה ((האהבת חסד שם כתב שיכול לקנות מהם ספרים ולהשאיל לאחרים, אבל לא לקנות תפילין. ולכאורה הטעם הוא משום שהוא דבר שבחובה אינו רשאי לשלם מכספי מעשר השני שדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, ולאחר שהפריש חומש שוב אינם כספי חולין. וכן נראה בספר קובץ תשובות שם שכתב להתיר לשלם עבור "צורכי בית הכנסת וכתיבת ספר תורה כשאין לציבור ספר תורה לקרות בו", ולא כתב שניתן לכתוב ספר תורה כדי לקיים מצוות כתיבת ספר תורה, אלא לצורך הציבור. ומסתבר שטעמו הוא גם משום שמצווה זו היא חיוב, ולכן לא ניתן לקיימו מכספי המעשר השני. יתר פרטי דין זה שדבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין נתבארו בגיליון 30 דין 1-3.)), אלא עבור מצוות שאינו חייב, כגון: עבור הוצאות בית כנסת, קירוב רחוקים, הידור מצוה והלוואה אפילו לעשיר ((כן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' צג, לענין אם מותר ללוות מהבנק בריבית ולהלוות את הכסף ליהודי ולשלם את הריבית מכספי המעשר השני, וז"ל: "ואם הוא מפריש חומש, שהוא גם למצות אחרות, כהאי גוונא מסתבר שכיון שיש לו מצוה בהלואתו אף שאין עליו חיוב העשה להוציא הוצאות להשיג כסף להלוות, מכל מקום רשאי ליקח הריבית מהחומש, דלא גרע מהמעות שהוציא להדור מצוה שרשאי ליקח מהחומש". ועיין שם שאם מלוה לעני רשאי לשלם את הריבית מכספי המעשר הראשון, אבל אם מלוה לעשיר אינו רשאי לשלם רק מכספי המעשר השני. והנה האהבת חסד בפתיחה, נתיב חסד הערה א והערה ט, וכן בפרק ו הערה ג מוכיח מדברי הרמב"ם והחינוך שיש חיוב להלוות לעשיר בשעת דחקו כמו לעני, ולפי זה נראה שניתן לשלם הוצאות ההלואה לעשיר בשעת דחקו מכספי צדקה, או מכספי המעשר הראשון, כיון שאף הלואה זו בכלל צדקה. ויש להסתפק אם דברי האגרות משה אמורים רק במקרה שהעשיר אינו דחוק, שאז אין חיוב רק מצוות חסד בלבד, או אפילו כשהעשיר דחוק, וסובר שכל הלואה לעשיר אינה כלולה במצוות צדקה אלא מצוה בפני עצמה, וכן מסתבר שאם לא כן היה לו לחלק בין אם העשיר זקוק להלואה או לא.)).
