מעשר כספים – דוקא לאותו מקום?

שאלה:

שלום
אדם שנותן כל חודש 1000 שקל מעשר לישיבה וחודש אחד הוא נתן רק 800 כי לא היה לו 1000 ברגע שיהיה לו 200 שקל למעשר האם הוא יכול לתת את זה למקום אחר הוא רק לישיבה??

תשובה:

שלום וברכה

אם היה לו נדר לתת דוקא להם יתן להם, אבל אם זה מה שהזדמן לו והיה נראה לו טוב, ומעולם לא התכוון להתחייב לתת תמיד רק להם, יכול לתת למקום אחר.

ברכה והצלחה

מקורות:

בענין נדרי צדקה, ומה שיש לדון אם אכן נתכוון במחשבתו לתת לאותו מקום – אם נחשב כנדר, יש אריכות גדולה בפוסקים, נביא כאן מקור אחד וממנו ניתן להיכנס לענין.

שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קכג: הנודר לצדקה והיה מחשבתו על עני אי יכול לשנות לעני אחר. והנה דבר זה מחלוקת מלאכי מעלה הראשונים ז"ל אי בצדקה נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיקר מחלקותם תלוי בפי' הא שמעתתא דפ' שור שנגח דו"ה דגרסינן התם ההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרבי אמי וכו' אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא ליתביה לעניים הדר אמר להו נתביה נהליה דאיברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן ע"כ וכתב הרי"ף ז"ל ואיכא מאן דפשיט מינה דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה ובעי למיהדר ביה מצי הדר מדאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן וכו' ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הכי דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלא בדיבור מחייב והא דאצטריך רב יוסף הכא למימר אנן יד עניים אנן הא לאו הכי הוה מצי למהדר ביה לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי אלא משום דההיא פלגא דזוזא לאו ברשותו הוה קאי וכו' אבל מידי דאיתי ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים ולא מצי למיהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה ואמר רבא צדקה מחייב עליה לאלתר דהא קיימי עניים אבל ודאי אי בעי לשנויי ההוא מידי דיהיב לעניי עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכוותיה מצי לשנויי כד"ג בערכין ע"כ ע"ש.

והבעה"מ ז"ל הביא שם תשו' רב האי גאון שהביא הא מעשה דר"י כבר זכו בה עניים ועוד הביא מעשה מר"ג ורבי יהושע שהיו באין בספינה וכו' עד עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא ומקומו מושכר לו ואי קנו עניים באמירה למה ליה לאוגיריה ואת"ל לא קני באמירה קשיא לן ההיא מתני' דתנן בפיך זו צדקה ועוד אמר התם צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר מכלל דשוי' להקדש וכו' עד הכין חזינן דלענין אחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי מטבע זה לצדקה איחייב ליה במה שאמר בפיו ומן כדאתי עני לידי ואית ביה למיהב ליה ולא יהב עובר משום בל תאחר דאמר רבא וצדקה וכו' ובאמת צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון וכו'. ועיין מה שפי' ר"ח.

והנה מדברי רב האי גאון נראה דס"ל דאין על האומר דבר זה לעניים דין כהקדש להוציאו מן הנדר ומש"ה איצטריך רב יוסף למיתי עליה מדין מעמד שלשתן אבל מ"מ הנודר חייב לתת אותו דבר מדין נדר שחייב לקיים נדרו שנדר ולשיטתיה ליכא שום חילוק בין איתי' ברשותי' לליכא ברשותי' בשעה שנדר, ובדברי הרי"ף ז"ל יש להסתפק בזה מה כוונתו לפי שהוא מחלק בין איתי ברשותיה לליתי' ברשותיה וכי ליתי ברשותיה לא חל נדר עליו להיות נתפס כהקדש כיון דלא חייב את עצמו אבל כשאיתיה ברשותיה חל הנדר על אותו דבר ומתפיס שפיר כהקדש ופי' זה נראה שהבין הרז"ה ז"ל בדברי הרי"ף ועיין שם מה שכתב הרמב"ן ז"ל ובתשו' מהר"ם כתב על דין אסמכתא וז"ל ובנ"ד הואיל והרי"ף והר"ח פסקו בפ' דו"ה דצדקה כהקדש לאמירה כמסירה שחייב ליתן וכו'.

והרשב"א ז"ל בתשובה סימן תקס"ג כתב בפשיטות דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והביא ראי' מההיא דפ' שור שנגח, וס"ל דצדקה אין לו דין הקדש כלל אלא כמתנת הדיוט דבעי קנין, אלא שבתשובה אחרת סי' תרנ"ו נראה שסובר היפך זה שנשאל שם על דין הקדש עניים ודן שם לבטלו משום תנאי שהטיל בו ולא כתב בפשיטות דהקדש עניים אינו כהקדש ועיין שו"ת מהראנ"ח סי' ק"ז שהאריך בדין זה. והרדב"ז בתשובה ס"ז כתב אדברי הרשב"א שחלקו עליו כל גדולי עולם ולקמן אי"ה אביאו. ועיין ב"י יו"ד סי' רנ"ח.

ודעת הרא"ש בתשובה א' כלל י"ג דצדקה של האידנא וכל הקדש שלנו חולין הן שאין עתה הקדש לבדק הבית אלא צדקה אבל אם הוציא בשפתיו חייב משום נדר אבל במחשבה לא נתקדשו הביאו הטור חו"מ ורמז עליו כ"ת וכן כתב עוד הרא"ש בתשובה י"ז כלל הנ"ל וז"ל וששאלתם על ענין מעות של הקדש שהלווה ברבית קצוצה הוו יודעים שלא הותרה רבית קצוצה אלא להקדש שהוקדש לבדק הבית ובא ליד הגזבר וכו' אבל בהקדשות שמקדישין האידנא לתלמוד תורה ולפרנס עניים ולשמש שמשים ולמפטיר כולן הנאת הדיוט הן וכו' כללו של דבר אין הקדש בזמן הזה שיהא מותר להלוות ברבית וכו'.

איברא דראיתי לרבינו הרא"ש שם בתשובה ב' כלל הנ"ל שכתב עוד ילמדינו אבי ראובן שנתערב עמו שמעון שאם לא יבא לבית דין לזמן שיתחייב ראובן אלף זוז להקדש בקנין בשטר חוב גמור וכו' תשובה על הקנס של אלף זוז להקדש חייב ראובן לפרעה דאמירה לגבוה הוי בכל יפוי כח שיוכל הדיוט לחבריו כמו שכתב רבי' מאיר ז"ל וכו' והרי שכתב דהקנס ההוא הקדש הוא לענין דאמירתו לגבוה לענין כל דיני הקדש והכא בראובן שהתנה בזמן הזה מיירי ואפ"ה ס"ל דהוי ליה דין הקדש לענין זה וצ"ע. וכן כתב עוד בתשובה אחת הביאה הראנ"ח סי' הנ"ל וז"ל אם יש עדים שראובן נתן את הבית להקדש לקהל אעפ"י שלא היה בה קנין זכו הקהל באמירה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכל דבר שמועיל להדיוט בקנין קונה ההקדש באמירה בעלמא וי"ל קצת. אמנם עכ"פ קיי"ל בזה פשוט דלענין צדקה מתחייב באמירה לקיים או משום נדר או משום דדמי להקדש ומשום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו'

ומ"ש ממהר"ם גאלנטי הביאו בבית לחם יהודה בהגהות הש"ע שכתב דדוקא באמירה בפה אמרינן כמסירה לגבוה אבל בכתיבה בלי הזכירה בפה לא מהני ודייק מכאן כת"ר דע"כ מחשבה לא מהני ג"כ דא"כ בכתיבה ע"כ איכא מחשבה לצדקה הנה כרגע לא מצאתי במהר"ם גאלאנטי בפנים איה מקום כבודו כדי שאוכל לעמוד על טעמו ונימוקו דדילמא באמת ס"ל דבצדקה לא מועיל מחשבה וכשיטת הרי"ף ודעימיה דבעי דיבור דוקא ואנן לא קיי"ל הכי מ"מ אפילו לדידן לפע"ד לא קשה מידי מתרי טעמא חדא שהרי לא ידענא למה פשיטא ליה דכתיבה א"א בלי מחשבה לצדקה והלא איכא מתעסק בכתיבה דלא חשב כלום, ואפילו כותב ס"ת והגיע זמן ק"ש אמרינן אם כיוון לבו יצא ואם לא כוון לבו לא יצא ואף דהתם בעינן לשמה מ"מ הכא בעינן עכ"פ שיגמור במחשבתו לצדקה ואפשר שכתב ולא גמר מחשבתו, וכ"ש מתעסק, שנית י"ל דאפילו לא היה מתעסק אלא כתב מ"מ אפשר במחשבתו היה בפירוש שלא יתן לצדקה והיה היפוך מחשבה לכתיבה והלא אפילו במצוה למ"ד מצות אין צ"כ היפוך מחשבה פוסל וכ"ש שלא לחייב משום דכתב שמא היה מחשבתו להיפוך. ועוד בו שלישיה שהרי כתב שם הבית לחם יהודה אמהרמ"ג שיפה כיון מהא דכתב מהר"מ מטראני ז"ל אדם שנמצא בביתו אחר מותו כתב שהיה מקדיש בית פלוני אפילו כתב בכתב שמקדישה מעכשיו אפשר שאין כוונתו אלא לכשימסור הכתב ביד הגזברים וכל עוד שלא מסר לא חל ההקדש מטעם המע"ה וה"ה כאן ע"כ. ומעתה הרי כתב מפורש דבאמת אלו היה לו כוונה בכתב זה לשם חיוב היה מתחייב אפילו בכתב דהמחשבה היתה מחייבו אלא דאנן מספקינן דילמא היתה כוונתו שלא יקדיש אלא לכשימסור והכ"נ בכתב לצדקה חיישינן דילמא היתה כוונתו לכשימסור לגבאי צדקה שיתחייב אבל אם היתה באמת מחשבתו נתחייב אפילו במחשבה כנ"ל.

ובר מן דן עכ"פ משום ודובר אמת בלבבו איכא לד"ה אפילו לכל השיטות והפוסקים אלא שאינו מוציא בדיינין וא"כ אפילו לכלהו עכ"פ מחויב לקיים לעצמו משום ודובר אמת בלבבו. אלא שאיני צריכנא לזה כמ"ש שהכא לפענ"ד מחויב לקיים מדינא לכ"ע לבד מהרשב"א, דאינו מחויב כלל דליכא מסירה וקנין איברא דאם נתנו להגבאי או נתנו לעני אחר לשם צדקה זו שנדר נראה דצריך לקיים אפילו להרשב"א וליתנו רק לאותו עני דבהכא הרי כבר הבאתי שיטת הרשב"א דהיכי דהמחשבה אינה מנגדת להדיבור כה"ג דברים שבלב הוי דברים וא"כ אם משלם מכח הדיבור הצדקה צריך לקיים גם המחשבה כנלפענ"ד והוא דבר חדש בס"ד.

עוד רגע אדבר דאם האי ת"ח מקרוביו הוא שמחויב ליתן לו צדקה קנאה ממ"נ אפילו לפי שיטת כת"ר דאי נימא דמחשבה קונה כהקדש הרי חישב לו ואפילו נימא דמחשבה לא קונה א"כ הוי בכלל צדקה סתם אמנם הרי כתבו הראשונים ז"ל באחד שנתן צדקה מקצת נכסיו בעת מותו ולימים ירדו קרוביו מנכסיהם ונחלקו הראשונים ז"ל דעת מקצתם הביאם האו"ז ה"צ ס"ח והמרדכי ב"ב ובשו"ת מהר"י ברין ועוד שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו והאו"ז חולק עליהם דמידי הוא טעמא דיהיב צדקה בשביל שיהא לו כפרה והלך צדקתו לפניו והשתא דקרוביו עשירים ימתין בכפרתו עד שיענו קרוביו אבל הא ודאי נראה שאם היו קרוביו עניים ומקבלי צדקה בההיא שעתא כשנתן הצדקה שזכו בה באותה צדקה קרוביו העניים והא ענייך קודמים לעניי אחרים וחייב כל אדם ליתן צדקה שלו לקרוביו ואח"כ לאחרים הלכך מיד כשנתן נכסיו לצדקה זכו בהם קרוביו העניים ע"ש וא"כ הכ"נ אלו היה האי ת"ח מקרוביו שמחויב ליתן לו צדקתו היה זוכה בה בסתם. ומ"מ דוקא בצדקה סתם הדין כן אבל הנותן צדקה ומתנה לעני זה או נדר ליתנה לגבאי צדקה לא זכו בה קרוביו יותר משאר עניים שהרי גילה דעתו שרוצה ליתנה לגבאי ושהוא יעשה בה כרצונו וז"פ.