שאלה:
בס"ד
שלום רב, כשאנחנו עושים קידוש על לחם צריך לומר גם: סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּותַי..
או אסור לנו להגיד?
תשובה:
אם הוא מקדש להוציא אחרים ידי חובה, מן הסתם יאמר, למה לא.
מקורות:
נביא כאן את מספר מקורות עיקריים לאמירת סברי מרנן
במדרש תנחומא פרשת פקודי כתב העת שחוקרין העדים על העבירה שאדם עושה יוצאין הסנהדרין וכל ישראל עמם לרחוב העיר ומוציאין לשם לאיש שהוא מחוייב סקילה או אחד מארבע מיתות ב"ד ויוצאין שנים מהם או ג' הגדולים מהם ודורשין לעדים וכששבין מלחקור אומר להם סברי מרנן והם אומרים אם לחיים לחיים ואם למיתה למיתה,
ובתיקוני זוהר תקונא עשרין וארבע דף סט עמוד א נאמר: וצריך למימר סברי מרנן ואינון דאמרין וענו לחיי בגין דאתקשרו באילנא דחיי לא באילנא דמותא. ואלו הם המקומות הראשונים שהזכירו את האמירה.
והאריך בדבר שכן היא צורת הקידוש, מחזור ויטרי סימן פ וזה לשונו: שנים שאכלו על שלחן אחד המברך על הלחם צריך ליטול מהן רשות על כל הסעודה. ואף על היין הוא או' ברשות רבותיי. והן עונין ברשות שמים. בא להן יין בתוך המזון אינו צריך ליטול רשות מאחר שבירך על הלחם. אבל צריך לומר סברי מרנן ומברך על היין. כדאמרי' התם. בא להם יין בתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי. ואינן ראויין כלום לשתות. וגם אין מכוונין דעתם לכך. לפיכך אין נפטרים בברכה אחת אלא א"כ הניחו אכילתם בשעה שהאחד מברך כדי שיהא בית הבליעה פנוי. ולכן אומ' סברי מרבנן כלומר כולכם אתם מסכימין להיות בית הבליעה פנוי ולשמוע הברכה. והן עונין לחיים. אמנם מסכימין אנחנו: וכן השיב ר' יוסף טוב עלם: ואם תאמר קידוש והבדלה וברכת המזון למה אומ' סברי רבותיי הרי בית הבליעה פנוי. שלא לחלק בברכת היין. זה הכלל אין מרשין על היין ואין מסבירין על הפת. ומה טעם לחם שהוא רשות שאם ירצה שלא לאכול לחם אפילו בשבת הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולן. אבל קידוש והבדלה וברכת המזון שהיא חובה אין צריך ליטול רשות. אלא אומ' סברי מרנן. כלומר תנו דעתכם על הברכה לצאת ידי חובתה. והן עונין לחיים. וכן יין שבתוך הסעודה כמו כן אינו צריך ליטול רשות. שהרי מכיון שישבו לאכול ודאי אי אפשר בלא שתייה לפיכך יש לומר סברי מרניי או סברי מרנן.
וראה שכתב כן גם בדעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא פרק י: הגו העולם כשהמברך בצבור אומר סברי מרנן והם עונין לחיים וכן מצינו בשלהי במה אשה. מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס אמר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון.
וביאר בזה את פשר הדברים בספר עלי תמר ברכות פרק ו: ואכן מצאתי בספר זכותא דאברהם פ"ז שהגה"ק ר"א זצ"ל היה נוהג לברך לחיים רק בפה ולא הושיט ידו לשום אדם ע"כ וכנראה שטעמו של הגאון היה מפני שהושטת יד לא נזכר בהמקורות. ודע שהספרדים אין להם מנהג האשכנזים לומר לחיים בשעת מסיבה על היין וכדומה לעומת זה מנהגם שבקידוש והבדלה ברכת אירוסין ונשואין מילה ופדיון הבן כשהמברך אומר סברי מרנן הקהל אומרים לחיים. ומקור מנהג זה בתנחומא פקודי אות ב וז"ל וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קידוש או של הבדלה והוא אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים, כלומר לחיים יהיה הכוס עיין שם הטעם, וכ"ה באבודרהם הלכות קידוש שמי שנגמר דינו למיתה היו משקין אותו כוס יין כדי שיטרף דעתו עליו ולא ירגיש כ"כ בצער המיתה ומפני כן אומרים לחיים שכוס זה הוא לחיים אכן אינו כן מנהג אשכנז רק שהמברך אומר סברי מרנן לצאת בהברכה והקהל שותק כאות הסכמה כמ"ש בהגהת רמ"א או"ח קע"ד. לעומת זה יש להם המנהג שבמסיבה על היין ושאר משקים מברך אחד להשני בברכת לחיים ומקור מנהגם הוא בדברי ר"ע דידן. וע"ש באבודרהם עוד דעה שלישית שהמברך אומר סברי מרנן לכוון ולצאת בהברכה והם עונין "לחיי" בלשון התלמוד ור"ל הן עיין שם בדבריו. ובהתאם לזה הוא מנהג עדת בני תימן אכן במסבה על היין וכדומה נוהגים כהאשכנזים שאומר השותה לחברו תזכה לחיים טובים והוא משיב תזכה לחיים טובים ושלום, ובמועדים הם אומרים תזכה לשנים רבות, ובר"ה תזכה להכתב בספר החיים וחברו משיב. ומנהג קהלות מרוקו הוא ג"כ כאשכנזים לברך אחד להשני במסיבה על היין ושאר משקים ברם לא בברכת לחיים אלא בברכה דלהלן "בשמחתך ובשמחת ירושלים ובשמחת בניך הנעימים" והשני עונה "לחיים טובים", ובקידוש והבדלה וכדומה מנהגם כהספרדים שהמברך אומר סברי מרנן והקהל אומר לחיים ומנהג זה נזכר בא"ר הנ"ל בשם כנה"ג עיין שם.
האם אנשים בקידוש עם לחם אתה יכול יכולים לענות "לחיים"?
לא.
השאר תגובה