שאלה:
מתי צריכים לברך ברכה אחרונה על מים? נגיד ארבע לגימות רצוף תופס? והאם צריך לברך באותו מקום כי אני רוב הזמן שותה בהליכה. שבוע טוב ומבורך
תשובה:
שתים שלוש לגימות רצופות עד שיעור רביעית – 86 מ"ל מברכים ברכה אחרונה. ראה משנה ברורה סי' רי.
מקורות:
משנה ברורה סימן רי
א) האוכל – כל האוכלין[א] מצטרפין לכזית לברך עליהן ברכה אחרונה הראויה להן אם משבעת המינין ברכה מעין ג' אם שלא מזיי"ן מינים לענין בנ"ר. אכל חצי זית משבעת המינין וחצי זית אחר[ב] מברך אחריהן בורא נ"ר[ג] וה"ה כשאכל חצי זית פת וחצי זית מדבר שמברכין בנ"ר מברך בנ"ר[ד] וכל המשקין מצטרפין לרביעית האוכל והשותה [דהיינו שאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית] אין[ה] מצטרף אפי' לענין בנ"ר.[ו] ציר שע"ג ירק מצטרף לכזית דכל אכשורי אוכלא [משקה הבא למתק אוכל] אוכלא הוא וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין[ז] או ברוטב אבל אם אכל הפת[ח] עם הרוטב בלא טבול אין מצטרף אך אם היה הרוטב של המאכל מדברים שמברכין עליהן כמו על המאכל [ומבואר בסימן ר"ה] אפשר דמצטרף הרוטב להמאכל וצ"ע [ח"א]. אכל הכזית מעט ונשתהה הרבה באכילתו אם יש[ט] מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף [ושיעור פרס עיין לקמן סימן תרי"ב שיש דעות אי ג' ביצים או ד' ביצים והכא מסתברא דאין מצטרף אפילו רק בכדי ג' ביצים דשיעור כזית אפילו בפת לענין בהמ"ז הוא רק דרבנן וכן משמע מח"א]. וכתב הפמ"ג דכ"ז הוא רק לענין שיעור כזית[י] אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה חייב אף שאכל מעט מעט דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה. היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין מברכין אחריו אלא א"כ דחזר ונתפח [אחרונים]. ולענין שתיית רביעית אם שתה[יא] והפסיק מעט וחזר ושתה עד שהשלים לרביעית[יב] יש אומרים דאינו מצטרף וי"א דמצטרף אם לא ששהה מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי אכילת פרס [מלקמן בסימן תרי"ב ס"י] והגר"א הסכים שם בביאורו דהלכה כדעה זו השניה. והנה לענין שתיית טה"ע וקאפ"ע שהדרך לשתותו כשהוא חם וקשה לשתותו בלא הפסק כדרך שאר משקין כ"א מעט מעט[יג] יש מחלוקת רבה בין הפוסקים אם צריך לברך ברכה אחרונה[יד] לדעה ראשונה הנ"ל ובמחצית השקל ובח"א מצדדים שלא לברך וכ"כ בדה"ח וכן הוא מנהג העולם. ואנשי מעשה נוהגין שלבסוף שתייתן מניחין כדי שיעור רביעית שיצטנן מעט כדי שיוכל לשתות רביעית בלא הפסק ולברך ברכה אחרונה וטוב לעשות כן כדי לצאת אליבא דכו"ע ובפרט לדעת הגר"א הנ"ל דפסק כדעה שניה דהשיעור הוא כדי אכילת פרס לענין צירוף גם בשתיה[טו] בודאי נכון לעשות כן. אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר מיד דבודאי[טז] צריך לברך שנית בתחלה אפילו בפת יש לעיין אם חזר ואכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס אם מצטרף דאולי כיון שהלך לחוץ הוי כמו היסח הדעת ועיין במ"א דמצדד דמצטרף:
(א) מגן אברהם:
(ב) ספק שמא קיימא לן כר"י דאפילו בפחות מכזית מז' מינים לבד נמי מברך בורא נפשות רבות, ואפילו להחולקין עליו, מכל מקום כאן שאכל כזית בין הכל, שפיר מברך בורא נפשות רבות [כנסת הגדולה, עיין שם]:
(ג) מגן אברהם:
(ד) היינו, המשקין שהם חוץ מיין, אבל חצי רביעית יין וחצי רביעית שכר יש לעיין אם מצטרפי לבורא נפשות רבות, דהא יש ספק שמא צריך ביין לברך על כזית ברכה הראויה לה:
(ה) עיין באשל אברהם ובחמד משה שמפקפקין בזה, דדלמא דוקא לענין יום הכיפורים משום דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתה, מה שאין כן בעלמא:
(ו) מגן אברהם:
(ז) דלא גרע משרוי במשקה. וממה שסיים המגן אברהם וכן משמע סימן קנ"ח סעיף ה, עיין שם במגן אברהם, משמע לכאורה דבכל גווני קרוי משקה, וצריך עיון:
(ח) כן נראה לעניות דעתי דזהו כוונת המגן אברהם. ועיין בחיי אדם כלל נ' סעיף ט"ז משמע שהוא מפרש להמגן אברהם דאף בטבל ברוטב אין מצטרף, ולא נהירא. ודע, דהחיי אדם משיג על המגן אברהם, ודעתו דאם טבל פת ביין אין מצטרף היין, ודעתו דדוקא לענין יום הכפורים משום יתובי דעתא, והביא המקור מתוספות ישנים שם, אבל המעיין בהרמב"ם פרק ב מהלכות עשור הלכה ז' משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים:
(ט) מגן אברהם. ועיין לקמן סימן תע"ה סעיף קטן ט"ו במגן אברהם ובסימן תרי"ב וביומא דף פ' ע"ב ברש"י דיבור המתחיל כזית, ותמצא כמו שבארנו [ודע, דכדברי המגן אברהם מצאתי בחידושי הרא"ה על הרי"ף בפרק כיצד מברכין, וכן הוא גם כן דעת הגר"א בסימן ר"ח סעיף ט, ודלא ככנסת הגדולה]:
(י) וגם זה לא ברירא כולי האי, דאפשר דאף שיש כדי שביעה, ואכלת גם כן בעינן, וזה לא מקרי אכילה, כמו שכתב המגן אברהם, ואפשר דמשום זה סיים הפרי מגדים וצריך עיון, אך אם אכל כזית אחד מזה בבת אחת, בודאי חייב מן התורה ממה נפשך, ודוק:
(יא) עיין בלחם משנה פרק ב מהלכות עשור הלכה ד ותבין מה ששינינו הלשון מלקמן סימן תרי"ב. ונראה לי דסתם שתיית רביעית משערינן כדרך שתיית בני אדם, שאינו שותהו בבת אחת כי אם בשתי פעמים, שהוא מדת דרך ארץ, כדלעיל בסימן ק"ע סעיף ח, עיין שם ומה דאיתא ברמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות, שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור וכו', מיירי בכהאי גוונא שלא הפסיק יותר משיעור זה, ומה שכתב עוד, ואם לאו אין מצטרפין, היינו, שהפסיק יותר משיעור זה מעט. ובזה ניחא מה שהקשה שם בלחם משנה, וכד תעיין הוא תירץ גם כן מעין זה. ומה שכתבנו בפנים והפסיק מעט, היינו ששהה מעט יותר משאר בני אדם ששוהין באמצע השתיה. ועיין בנשמת אדם כלל נ' אות דלי"ת, והנראה לעניות דעתי כתבתי:
(יב) המחבר לקמן בסימן תרי"ב סתם כדעה זו בתחלה, ועל דעה שניה כתב בשם יש אומרים, משמע דהכי סבירא להו:
(יג) עיין בבאר היטב סימן ר"ד סעיף ז ובשערי תשובה שם:
(יד) דלדעה שניה השיעור דוקא אם נשתהה מתחלה עד סוף יותר מכדי אכילת פרס:
(טו) דלדעתו כל זמן שלא נשתהה יותר מכדי אכילת פרס חייב בברכה אחרונה, וכדי לצאת גם דעת המחבר דסתם בסימן תרי"ב כדעה הראשונה, לכן טוב לעשות כן:
(טז) דהא אין טעון ברכה אחרונה ודינו כשאר דברים:
חייב באותו מקום? נגיד במקום עבודה שאני שותה בהליכה
מים אינם דברים הטעונים ברכה במקומם, וכאשר הכוונה מראש ללכת תוך כדי אכילה ושתייה זה דין הולכי דרכים שבכלל אין להם קביעות מקום.
השאר תגובה