שאלה:
שלום רב
בחור שהתעטף בטלית גדול כבר בשחרית וברך עליו ,האם מברך באותו יום שנית בשעת חופתו באותו יום? או מברך רק בירכת שהחיינו?
נא לתת המקור אם אפשר.
תודה. מימון
תשובה:
פשיטא שמברך, הרי הוא הסיח דעתו. כמובן רק אם החופה לפני השקיעה.
מקורות:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף יד
אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה). וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב).
בענין זה גם הספרדים נוהגים כמו הרמ"א שאם היתה דעתו להתעטף בו מיד אינו חוזר ומברך, אבל כאן הרי עברו כמה שעות והסיח דעתו.
ויעויין באריכות בטור ובבית יוסף שם.
טור אורח חיים הלכות ציצית סימן ח: ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך אבל אם היה דעתו ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון דילפינן כל התורה מתפילין ותפילין כל אימת דממשמש בהו מברך פירוש אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן א"כ כל שכן הכא שיש לו לברך מיהו יש לומר דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה:
בית יוסף אורח חיים סימן ח אות יד ד"ה ואם פשט: יד ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללבשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך אבל אם דעתו ללבשו מיד וכו'. כלומר היכא דלא היה דעתו ללבשו מיד דבר פשוט הוא שמאחר שהסיח דעתו צריך לברך אבל היכא דהיה דעתו ללבשו אני מסתפק אם צריך לברך. ומקום הספק הוא משום דקיימא לן דהוקשה כל התורה לתפילין כדאיתא בפרק קמא דקידושין (לה.) ואמרינן (סוכה מו.) בתפילין דכל אימת דממשמש בהו מברך פירוש אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן ואיכא למימר כשהסירן מראשו לגמרי צריך לברך במכל שכן דזזו ממקומן דכיון שהסירן מראשו לגמרי אף על פי שהיה דעתו להחזירן מיד ראוי לברך יותר מכשזזו ממקומן לבד ולא הוסרו לגמרי או דילמא זזו ממקומן דוקא הוא דטעון ברכה לפי שזזו שלא מדעתו אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד אינו צריך לברך דכל אדעתא להחזירן מיד לא חשיבא הזזה והוא הדין דבמסירם לגמרי לא חשיבא הסרה וכתב רבינו שלזה דעתו נוטה ואם כן במסיר הטלית והיה בדעתו ללבשו מיד אינו צריך לברך. זהו ביאור דברי רבינו אבל איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה שם) דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפילו הכי היה מברך והוא הדין לציצית. וכן כתב בשבלי הלקט (ענין תפלה סי' ה ג.) וזה לשונו ציצית אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליה כל זמן שמתעטף כדמשמע פרק התכלת (מנחות מג.) מעובדא דרב יהודה עכ"ל: כתב האגור (סי' לד) נשאל מהר"י מולין על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר ולובשו אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם (תשב"ץ קטן סי' רסג) הצריך לחזור ולברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחוזר לא יחזור לברך עכ"ל. ולכאורה נראה דבמסיר טליתו ודעתו ללבשו מיד מיירי ואם כן הוא חולק על רבינו שנטה דעתו לומר דאינו צריך לברך ואפשר היה לומר דמהר"ם מיירי בשלא היה דעתו להחזירו מיד ומשום הכי צריך לברך אבל אם היה דעתו להחזירו מיד לא היה צריך לברך וכדברי רבינו אלא שקשה דאם כן מאי טעמא דמהר"ח שחילק בין נשאר עליו טלית קטן ללא נשאר דאטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה ומה לי הסירו שלא על דעת להחזירו מיד. וכבר כתבתי בסמוך שנראה פשוט דאפילו בדעתו ללבשו מיד צריך לברך:
מה הגבול בזה? חוזר לו אדם מתפילת נץ מקדש וטועם משהו וכשמגיע הזמן לוקח את ילדיו למניין המאוחר יותר. בחורף הוא בקושי מספיק לברך וכבר צריך לצאת עם הילדים ובקיץ הוא גם יכול לנוח ביני לביני. מתי יברך שוב ומתי לא?
שאלה הזו התחבט בה כבר הביאור הלכה בסימן ח' לגבי מי שהולך באמצע היום למרחץ, כגון ביום שישי, ונראה מדבריו שם ששעתיים זה ודאי היסח הדעת. כך גם מקובל מהחזון איש. חצי שעה של קידוש כמו שהזכרת אם היה על דעת לחזור וללבוש אינו הפסק.
השאר תגובה