לתרומות לחץ כאן

הבא להרגך השכם להרגו לעומת יהרג ואל יעבור

שאלה:

איך יתכן הכלל של ”הבא להרגך השכם להרגו” הרי רציחה זה יהרג ואל יעבור ומאי חזית דדמך סמיק טפי?

תשובה:

שלום וברכה,

מאי חזית נאמר אם רוצה להציל את עצמו על חשבון חברו. אבל אם הוא רוצה להרוג את חברו אדרבה הסברה אומרת שהוא יהרג, והדם של ישפך ולא של הנרדף. ודין זה נלמד מפסוק בגמרא סנהדרין עג.

בהצלחה.

מקורות:

דין הבא להורגך השכם להורגו מצינו בסוגיא של בא במחתרת בסנהדרין, וביאור הדין ראה ביד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עב עמוד א: אמר רבא מאי טעמא דמחתרת דאמר רחמנא אם במחתרת ימצא כו' אין לו דמים חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא טורח להציל בכל דבר ואפי' בנפשו של גנב והאי גנב כיון דאתי למיגנב ודאי אי לאו דדעתיה למקטליה לבעל הבית כי קאי באפיה לא הוה אתי לפיכך אמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו וכי תימא אם כן הוה ליה בעל הבית נמי רודף בעל הבית לאו רודף הוא אי משום דקטיל ליה השתא משום דאתי איהו למקטליה הוא דקטל ליה מאי אמרת אי לאו חזקה דאין אדם עמיד עצמו על ממונו לא הוה אתי איהו אדעתא דמקטליה מכל מקום בעל הבית לא קא עביד השתא ולא מידי והשתא אמאי אתי איהו למקטליה הוה ליה רודף והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו ולא מצינן למימר דהאי דקאמר חזקה אין אדם עמיד עצמו על ממונו דלהצלה בעלמא הוא ולאו לאצוליה בנפשו של גנב דאם כן אכתי מנא ידעי' דדעתיה דגנב למקטליה לבעל הבית כי היכי דלדייניה כרודף האי מימר אמר אי יכילנא ליה לבעל הבית שקילנא ליה לממוניה בעל כרחיה ואי לא שביקנא ליה ולממוניה וערקנא אלא משום דידע ביה בבעל הבית דאי יכיל ליה קטיל ליה הילכך כי אתי אדעתא דקדים איהו וקטיל ליה הילכך הוה ליה רודף כדאמרן.

וראה עוד לפרטי הדין ברבינו ירוחם – מישרים נתיב לא חלק ו דף קג טור א: והבא להורגך השכם להורגו. ואם ברור לבעל הבית שהגנב אפילו שיעמוד כנגדו להציל ממונו שלא יהרגנו כגון שהגנב אביו אינו רשאי להורגו זולתי אם ברור לו לבן שאין לו שלום עמו ובודאי אם יעמוד כנגדו יהרגנו אז מותר להורגו. אבל אם הגנב בנו מותר להורגו זולתי אם ברור לו שיש לו שלום עמו בענין שאם יעמוד כנגדו שלא יהרגנו ואז אינו רשאי להורגו וכל שכן באדם אחר שבא במחתרת לגנוב שמותר בעל הבית להורגו זולתי אם ברור לו שיש שלום עמו כל כך שאם יעמו' כנגדו להציל ממונו שלא יהרגנו ויכול להורגו בין בחול בין בשבת אף על גב דבשאר חייבי מיתות בית דין אין הורגין בשבת ויכול להורגו בלא התראה. ודוקא במחתרת כלומר שחתר ולא נכנס אלא דרך מה שחתר כי בודאי אחר שמסר נפשו כל כך אדעתא דהכי עביד שאם יקום כנגדו בעל הבית יהרגנו אבל נכנס דרך הפתח ומצאו בגגו ובקרפיפו ובחצרו אינו רשאי להורגו אלא א"כ התר' עליו בעדי' ויאמר לו ראה שאעמוד כנגדך ואהרוג אותך ויקבל התרא' הגנב ויאמר על מנת כן אני עושה תעמוד כנגדי אהרוג אותך אבל בלא התראה אם הרגו נהרג עליו כך פשוט בסנהדרין וכן פירש רבי שלמה.

 

אמנם החילוק בין דין זה לכל סברת מאי חזית, הוא מפני שהנידון בסברת מאי חזית, הוא באיסור לא תרצח, שלא הותר לעבור בו, אך בבא במחתרת אין את איסור זה כמו שכתב בספר יראים סימן קעה [דפוס ישן – רמח]: והשני הרג, אחד. לא תרצח הזהיר היוצר על הרציחה בעשרת הדברות ראשונות והאחרונות דכתיב לא תרצח וענש באלה מסעי כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח ורציחה נקראת בכל דבר שאדם נהרג בו כדכתיב ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא וכתיב ואם בכלי עץ הכהו וימות רוצח וכתיב ואם בשנאה יהדפנו וגו'. ותניא בספרי. הרי אתה דן בנין אב מביניהם הצד השוה שבהם שמחמת הממיתו מת וחייב. אפילו גוסס דאמרינן רוב גוססין למיתה חייב ההורגו כדאמרינן באלו הנשרפין [ע"ח א'] בגוסס בידי שמים כולי עלמא לא פליגי דחייב. והיינו דתנן בשבת בהשואל [קנ"א ב'] המעמץ עיניו של מת עם יציאת נשמה הרי זה שופך דמים, והרודף אחר חבירו להורגו או בא לגזול לו ממונו בכלי זיינו רשאי הנרדף להורגו כדכתיב ואם במחתרת ימצא הגנב וגו'. ותנן בפ' בן סורר ומורה [ע"ב א'] הבא במחתרת נידון על שם סופו. וטעמא מפרש רבא בגמרא אין אדם מעמיד עצמו ויודע שיעמוד בעל הממון ועל דעת להורגו הולך ואמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו. והמוסר חברו ביד עובד כוכבים אפי' בדבור נקרא רודף מזה הטעם כיון שאם יעמוד אדם עצמו על ממונו יהרגהו כאלו להורגו מסרו. והיינו דתנינן [ע"ז כ"ו ב'] המינין והמסורות מורידין אבל לא מעלין. ואמרינן בב"ק פרק [הגוזל בתרא] [קי"ז א'] רב כהנא שמטיה לקועיה דההוא גברא דבעי לחוויה תיבנא דחבריה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל