לתרומות לחץ כאן

כיצד מצפים לבנין בית המקדש?

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה כיצד מצפים למשיח? מה הפסדנו בחורבן הבית? מדוע חיינו אינם חיים ללא בית המקדש? מדוע מי שאינו מאמין במשיח הוא כופר בתורה? ומדוע מי שמאמין אך התייאש מלצפות אף הוא כופר בתורה ובמשה רבינו? מה מעכב אותנו לעבוד את השם יתברך? ומה הכלים להתגבר על כך? מהו האיסור לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם? וכיצד נתגבר על כך? מהו מוקד ההבדל בין היהדות למערב? מהו חוש הנבואה? וכיצד הוא קשור למקדש? מה חכמתו של אריסטו לא יכל להשיג? מדוע צריך ללכת בלבוש צנוע? מדוע מעשר שני מביא ליראת שמים? מדוע "כי מציון תצא תורה"? האם יש מקום שבה לא שולטים חוקי הפיזיקה? מהו השכר של מי שמצפה ולא מתייאש מביאת המשיח?

כיצד מצפים לבנין בית המקדש?

אנחנו מצויים בימים אלו ימי בין המצרים, הימים שבהם הצטווינו להתאבל על בית המקדש, הבעיה שקשה מאד להתאבל על דבר שהתרגלנו בלעדיו, אנחנו לא מכירים אף אחד שראה מישהו שראה מישהו שראה את המקדש דורות רבים אחורה. ונשאלת השאלה כיצד בכל זאת אפשר להרגיש את חסרונו, ברמה שחכמים דורשים מאיתנו להרגיש שנפסק לנו החיים?

החיוב לצפות למשיח

נקדים את מה שפסק הרמב"ם (מלכים פי"א ה"א): 'המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבים קרבנות, ועושים שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך השם'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים. במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו. ושם הוא אומר 'אראנו ולא עתה' זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח, 'דרך כוכב מיעקב' זה דוד, 'וקם שבט מישראל' זה מלך המשיח. 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד, וכן הוא אומר 'ויך את מואב וימדדם בחבל'. 'וקרקר כל בני שת' זה המלך המשיח שנאמר בו 'ומשלו מים עד ים'. 'והיה אדום ירשה' זה דוד, שנאמר 'ותהי אדום לדוד לעבדים וגו", 'והיה ירשה וגו" זה המלך המשיח שנאמר 'ועלו מושיעים בהר ציון".

הרמב"ם מדגיש שכל אדם שאינו מאמין בביאת המשיח הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו, ולא זו בלבד, אלא אף אדם המאמין בביאת המשיח אלא שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו.

מדוע המאמין אך התייאש מלחכות נחשב כופר?

החפץ חיים (ציפית לישועה פרק ב) שואל מיהו האדם שמאמין ואינו מחכה? ומבאר שיהודי שהתייאש מהגאולה, הוא מצא לעצמו חיים טובים, או אפילו מי שמאמין ויודע שיהיה טוב בביאת המשיח, אולם הוא התייאש מלחכות, גם אדם זה הוא כופר בתורה ובמצות! ונשאלת השאלה מדוע? אפשר להבין שהוא אינו מקיים מצוה חשובה, אך מדוע הוא כופר בתורה ובמשה רבינו? הרי הוא מודה ומאמין שמשיח עוד יגיע, רק שהוא הרים ידיים ומתייאש מלחכות לו, כיצד ניתן לכנותו כופר?

העולם החושי והעולם האמיתי

על מנת להבין את הדברים נקדים כי מאז חטא אדם הראשון מתחוללת בעולם מלחמת תודעה על המהות שלנו.

יש את האמת הפנימית של הנשמה, שבה הנשמה לוחשת לנו בקול כמעט בלתי נשמע אני כאן העיקר, המהות שלנו היא מהות של נשמת אלוה ממעל, דברים שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוס בחושים, ויש לנו רק קצה של ידיעה עליהם, הנשמה לוחשת לנו יש לך תפקיד בעולם, והחיים הם לנצח, מחכה לך גם הנאות נצחיות – הנאה אמיתית – טוב אמיתי, וכל מה שהעולם הזה מציע לך זה לא זה, זה לא הדבר האמיתי.

מאידך העולם החושי זועק בעזרת כל החושים תעזוב את מה שאת יודע במעמקי השכל, המהות שלך זה הגוף שלך, אתה חתיכת בשר דם גידים ועצמות, מה שאת רואה זה מה שאתה. אם אתה מרשים ונראה טוב – אתה שוה, ואם לא אתה לא שווה כלום, אין לך משהו פנימי מעבר לזה.

איסור ללכת לאחר החושים

בכל יום אנחנו קוראים את קריאת שמע, שהם הפרשיות הנבחרות שאנחנו חייבים לשנן אותם פעמיים ביום, זה מבטא את היהדות שלנו. קריאת שמע פותחת במילים (דברים ו ד): 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד', לא נדע שנדע זאת עלינו להחדיר זאת לחושים, השמיעה מבטאת החדרת ידיעה לחושים, שנרגיש ונחוש את הידיעה, שכל התודעה שלנו תחיה על פיה. ובסוף קריאת שמע התורה אוסרת באיסור מהתורה (במדבר טו לט): 'וְלֹֽא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵֽינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶֽם', כלומר המציאות שלנו הרגילה בלי שנעבוד על עצמינו, הוא שאנחנו זונים אחרי מראה העיניים והרגשות הלב החושניות, המושכל הראשון שלנו הוא שהחוש שהחומר הוא האמת הוא המציאות. ועל כך חייבים אנחנו להחדיר לחושינו את ידיעת השם, אהבת השם החיבור להשם. וזהו הדבר הבסיסי ביותר ביהדות, ואת זה צריך לשנן בוקר וערב.

בימי קדם כאשר כל אדם בר דעת הבין שיש בורא לעולם, אולם הוא לא היה מסוגל שלא להרגיש את הבורא בחוש בצורה פיזית, היה יצר הרע מטורף לפסלים ואלילים, אדם הרגיש בקרבו טירוף להגשים ולהרגיש את הבורא בחושיו שלו, לעץ ואבן מעשי ידיו הניתנים למגע פיזי, או לפחות שמש ירח וכוכבים הניתנים למראה פיזי, קיומו של א-ל אחד שאינו ניתן לתפיסה בשכלנו במגושם סתר את ההרגשה הבסיסית של הבריאה שהכל חייב להיות מורגש בחושים.

בשלב מאוחר יותר עם הפילוסופיה היוונית הגישה היתה שאפשר לכפור בעובדה הכה בסיסית שהעולם נברא בתכנון תבוני, העיקר שלא לכפור בהרגשה שהכל חייבת להתפס בתפיסה חושית.

המאבק מול העולם המערבי

העולם המערבי חי רק את החוש, רק את הנראות החיצונית, אמנם במאה שנים האחרונות שגורמים מסחריים הצליחו להפיק מכך עושר, זה כבר בצורה נוראית שמעולם לא היתה קודם, אולם תמיד זה היה המוקד של המאבק בין יון לבין עם ישראל. בין היצר הרע ליצר הטוב.

כפי שהגדיר הרמב"ן (ויקרא טז ח): 'היוני [אריסטו – והתרבות היוונית \ מערבית] אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת'. כלומר בעוד שעולם המערבי ששורשה נעוץ בפילוסופיה היוונית, מאמינה שאינה בדבר שאינו מורגש במערכת החושים, היהדות מאמינה בעולם שמעבר למערכת החושים, בעולם הנשמה.

חוש הנבואה

הרמב"ם (מאמר על הנפש, קובץ תשובות ואגרות הרמב"ם, עמ' 44, ליפציג תריט) כתב כי אריסטו הצליח להגדיר רק את הנפש הבסיסית הבהמית שבאדם, בעוד שאת הנשמה לא ניתן להתחבר אליה ללא נבואה. במכתב אחר (פאר הדור סי' קמג) כותב הרמב"ם כי אריסטו הצליח להגיע למקסימום שניתן להגיע בשכל קר להגדיר את העולם ע"פ החושים והידע הקיים, אולם הוא נכשל במה שנצרך לשכל האלוקי שהיא הנבואה. וכך בעוד מספר מכתבים מפרט הרמב"ם כי רק בחושי הנבואה ניתן להגיע להכרה מלאה בבורא עולם.

במילים אחרות הצורה הנכונה שאנחנו יכולים לחיות את עבודת השם, להרגיש באמת את בורא עולם הוא רק ע"י כח הנבואה, אולם נביא הוא בעל חוש שישי שהוא חי את השם שחושי הנבואה שבו נותנים לו את הרגשת הלב, הידיעה העמוקה והפנימית של ידיעת השם, ועשיית רצונו.

ענין הצניעות ביהדות

[במאמר המוסגר לבוש צנוע נועד בראש ובראשונה להגדיר לעצמנו אנחנו לא חיות, וגם לא גוש של בשר, לא הצורה החיצונית שאנחנו נראים זה מה שאנחנו, יש בנו משהו פנימי ועמוק. בגד צנוע נועד בראש ובראשונה של נבליט את הגוף, אלא נבליט את העובדה שיש בנו מכובדות ולכן אנחנו לובשים בגדים המכסים את החושים.

חכמים גם גילו לנו שהמקום שבו ניתן להרגיש משהו שבמשהו מהנשמה הוא הפנים, ולכן דוקא הפנים מגולות, וצריך שהמיקוד של אדם יהיה בפניו של חברו, ושהמבט לא יתמקד בשום חלק אחר מגופו].

מהות החורבן

כאשר הנביא ירמיהו מתאר במגילת איכה את חורבן הבית, הוא כותב (איכה ב ט): 'מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵהשם'. מהות החורבן הוא שכח התורה בצורתה הראויה והברורה, כח הנבואה, הכח של אותו שכל אלוהי שעליו מדבר הרמב"ם שנתן לנו את הכח לחוש את מציאות השם אבד מאיתנו. נשאר לנו מעט רוח הקודש שרידי הנבואה, גם בגולה יש לנו את התורה, אולם היא חסר את הבהירות שלנו, כל עוד המקדש היה קיים לא היו כמעט מחלוקות בישראל בפירוש התורה. במשך כל בית ראשון ותחילת בית שני עד לסיום הנבואה לא היתה שום מחלוקת בעם ישראל, משום שרצון השם היה ברור בצורה שאי אפשר להתווכח עליה, בקרב כל יהודי שחפץ לעבוד את השם, ובעיני כל החכמים.

על אף שבית שני כבר לא היה הבית בקדושתו ובעוצמתו של בית ראשון, ופרט לאחר פטירתו של שמעון הצדיק, במשך מעל 200 שנה לא היה מחלוקת בישראל מלבד מחלוקת אחת ויחידה בענין הסמיכה בין הזוגות. בקרב שמאי הזקן והלל הזקן, כאשר אותות החורבן כבר החלו לתת את סימניהם בבית המקדש כבר היו עוד כמה מחלוקות בודדות, בין תלמידי שמאי ותלמידי הלל כבר היו כ300 מחלוקות, אולם זה עדיין ביחס לכלל התלמוד כמות מועטת, ורובם מחלוקת לגבי איזה גזירה ראוי לגזור כדי לשמר את הדת, ורק חלק קטן מהם מחלוקות בפירוש התורה עצמה. אולם בדורות שלאחר חורבן הבית כבר התרבו המחלוקות לאין מספר.

בהעדר בית המקדש חסרים אנו את החוש הנצרך להכרת הבורא ידיעתו והשרשת מציאותו בלבנו, אמנם ע"י לימוד התורה ועבודה עצמית אין סופית, אנחנו גם בדור שלנו יכולים לטעום מעט משהו מאותה תחושה נפלאה של ידיעת הבורא, אולם זה מצריך עבודה עצומה וגם אז מגיעים אנו לגרגיר לאותם התחושה שהיתה בהיות בית המקדש קיים, המקדש קרוי בית חיינו, כי בהעדרו תחושתנו שלנו הם תחושה של אדם של מת שחסרה לו התחושה.

חיוב מעשר שני

דוגמא קלסאית לכך אנחנו מוצאים במצוות מעשר שני, התורה מצווה אותנו (דברים יד כג): 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת השם אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים'. כלומר יש ציווי שב4 שנים מתוך מחזור של 7 שנים נקדיש 9% מהתוצרת למעשר שני, ואת התוצרת נעלה לירושלים ונאכל אותם שם בקדושה ובטהרה במקום שהשם יבחר לשכן את שמו הנכבד שם, וע"י כך נלמד ליראה את השם, אולם נשאלת השאלה כיצד זה קורה?

תוספות (ב"ב כא. ד"ה כי) מבאר כי כאשר אדם צריך להתעכב תקופה בירושלים עד שהוא יסיים לאכול את כל המעשר שני שהוא צבר, והוא פנוי לראות את הכהנים בעבודתם, לראות הקדושה הגדולה במקדש, ובכך הוא זוכה ליראת שמים ולעסוק בתורה. ובכך מפרש התוספות את הפסוק (ישעיהו ב ג; מיכה ד ב): 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר השם מִירוּשָׁלִָם'. במסכת אבות דרבי נתן (נוס' ב פמ"ח) נלמד מכאן כי ט' חלקים של תורה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, משום שירושלים בבנייניה היא המקום הראוי לקלוט את התורה בבהירות הנכונה, ובמשמעות הנכונה.

מקום שהחוקי הטבע משתנים

אולם בית המקדש אינו רק מקום שבו אנחנו זוכים לנבואה, או גם אי של שפיות בתוך העולם החושי, הוא מקום שחוקי הטבע משתנים, חוקי הפיזיקה של החומר שמאז חטא אדם הראשון יצרו בעולם עולם שונה ומוגבל מהעולם המקורי מגן עדן שאותו ברא הא-ל לטובת ברואיו.

חוקים מחוץ לעולם הפיזיקה שררו בבית המקדש, לדוגמא "מקום הארון אינו מן המידה" גודלו של קודש הקדשים לא הושפע מכך שהונח בו ארון הברית, החלל שבין קירות קדש הקדשים לארון הברית היה בדיוק אותו חלל שהיה גם כשארון לא היה במקום, משום שלמרות שלארון הברית היו מידות פיזיקליות, בפועל הם לא תפסו מקום. מציאות שאנחנו לא יכולים לדמיין ולתפוס אותם, או אפילו לנסות לצייר אותה בדמיון.

עשרה ניסים קבועים שנעשו תמיד במקדש שהוכיחו בצורה ברורה את אהבת השם לעמו, ואת העובדה כי מעבר לחוקי הפיזיקה קיימת מערכת חוקים אחרת.

הנביא (מלכים א' י יז) מתאר כי שלמה המלך הניח במקדש: 'וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'. הגמרא (יומא לט:) מבאר פסוק זה, כי המקדש נקרא יער לבנון, משום שהמציאות של המקדש גרמה גם לדומם לצמוח וללבלב. והגמרא מבארת כי שלמה המלך יצר גפן עשוי מזהב, שהגפן הצמיחה ענבי זהב, בצורה קבועה, וכאשר נשבה הרוח אותם פירות זהב נשרו, והכהנים ליקטו ומכרו אותם, ומכך התפרנסו עובדי בית השם.

כלומר לא רק שהמקום יצר את חוש הנבואה וכח התורה, אותה כח שנתן לאומה היהודית את הבהירות וידיעת השם, לצד הכח שלא ללכת שבי אחרי החושים, במקום גם ראו בחוש את ביטולה של העולם הפיזי.

מדוע מי שאינו מצפה הוא כופר?

כל אדם שעובד את השם, הקורא קריאת שמע ומתכוון למה שהוא אומר, כל אדם המתמודד מול יצריו וחושיו, ומנסה להגיע להכרה המינימלית בידיעת השם, מכיר את הקושי העצום שהעולם החושי והיצרי יוצר לנו ומושך אותנו אחריו. והשאיפה של כל יהודי הוא להתנתק מעולם זה, ולהתחבר אל הנשמה, אל קול הדממה הכמעט בלתי נשמעת, ולהגביר ולהעמיק את הידיעה, 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד'.

מי שאינו מאמין בכך, או התייאש מלהתקרב לבורא עולם, או להעמיק בקרבו את הכרת ידיעתו, מכנה אותו הרמב"ם כופר בתורה ובמשה רבינו, משום שהוא עזב את מהות היהדות, את האמונה הכי בסיסית ומרכזית בחיי היהדות, הוא כבר אינו זורם לכיוון בורא עולם, הוא שבוי של העולם החושי. הציפיה והתקווה מחזיקה אותנו מחוברים לשאריות שנשארו לנו מהמקדש, למעט רוח הקודש ולתורה שעוד נותרו לנו גם בדור הזה.

שכר המצפה

הנביא חבקוק (ב ג) מתאר לנו את אלפים שנות ציפיה והמתנה לרגע המיוחל שבא הבריאה תשוב לחושי הנבואה וידיעת והכרת השם, לרגע שבה החושים שלנו לא יהיו מעצור לעבודת השם, במילים הבאות: 'כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר'. ומעודד אותנו שלא נפסיק את הציפיה דווקא ברגע האחרון. הנביא ישעיהו (סד ג) מתאר את שכרם של המצפים ולא מתייאשים: 'עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ', ודניאל (יב יב) התנבא 'אַשְׁרֵ֥י הַֽמְחַכֶּ֖ה וְיַגִּ֑יעַ'.

יהי רצון שנזכה כולנו לצפות ולייחל, ועוד השנה לראות את הגשמות החלום, לחזות עין בעין בשוב השם ציון.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. האם לפי דברי הרמב"ם הנ"ל וביאורו של הח"ח יהיה מותר לדבר לשון הרע על אדם כזה
    שחייו טובים ויתייאש מן הגאולה, שהרי לפי דבריהם הוא ממש כופר בתורה ויצא מכלל עמיתך, ולצערינו יש הרבה אנשים בינינו העונים להגדרה זו.

  2. חלילה, יהודי מאמין תמיד בתוך ליבו מצפה לגאולה אלא שקשה לו לחוש זאת ממש, כי לא מרגישים את החסר וכו', זו התמודדות של אדם מאמין לא של אדם שאינו מאמין…

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.