לתרומות לחץ כאן

כאשר אדם צדיק מסתלק מהעולם, מה זה מחייב אותנו?

בס"ד

מאמרנו השובע עוסק בשאלה כאשר אדם צדיק מסתלק מהעולם מה זה מחייב אותנו? האם פטירת הצדיק מכפרת והיא טובה לנו? או שמא היא מרמזת על צרות הבאות לעולם, ולכן הצדיק נפטר קודם? מה בכוחנו לעשות לשנות את הגזירה? מה יקרה כאשר נפעל נכון? ומה חלילה קורה כאשר אנו פועלים בצורה שגויה? באיזה צורות מיתת צדיקים מכפרת? כיצד נוכל לנצל את המציאות הכואבת לזכות לעולם הבא? מה היה השכר של מי שהיה בהספדו של רבי יהודה הנשיא? ומדוע? ומה משמעמות הסיפור על הכובס שנעדר מהספד? מי הוא היה? ומדוע הוא נפל מהגג? מה החיוב שלנו למעשה כאשר אדם כשר נפטר? מהו אדם כשר? האם הדין הוא גם כלפי אשה כשרה? מה שכר הבוכה על אטם כשר ועל חכם? מה העונש למי שמתעצל בענין? האם חובה להתאבל גם על צדיק שנפטר בהיותו זקן מופלג? ומה התחושה הראויה לאחר פטירת צדיק? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כאשר אדם צדיק מסתלק מהעולם, מה זה מחייב אותנו?

פרשת חקת אותה קוראים השבוע בארץ ישראל, פותחת בדיני פרה אדומה, לאחר מכאן מסופר בתורה (במדבר כ א): 'וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם'. בגמרא נדרש מכך (מועד קטן כח.): 'אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתם של צדיקים מכפרת'. ודברי הגמרא הובאו ברש"י כאן. בנוסף נאמר בגמרא על מה שמסופר בהמשך הפרשה על מיתתו של אהרן הכהן 'אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, מה בגדי כהונה מכפרים אף מיתתן של צדיקים מכפרת'.

מהדברים הללו למדים אנו שמיתתם של צדיקים מכפרת.

קושיית השל"ה ובעל הנתיבות

השל"ה (תענית תורה אור אות קס-קסב) שואל כיצד ניתן לומר כי מיתת של צדיקים מכפרת על העבירות, ופותחת לנו דף חדש, והרי נאמר בגמרא (סנהדרין קיג:) שבשעה שצדיק אבד מהעולם הרי זה סימן כי רעה באה לעולם, שנאמר (ישעיה נז א) 'מפני הרעה נאסף הצדיק'. וכיצד ניתן לומר שמיתת הצדיק היא מכפרת עלינו, ומונעת את הצרות?

בדומה שואל רבי יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט (דרשות מהר"י מליסא הספד על רבי אברהם טיקטין סוף אות ב) שאין שום הגיון לומר שמיתת הצדיק שמת בחטאינו, יהיה כפרה על החטא?

רק כשהמיתה מעוררת אותנו לתשובה

השל"ה ורבי יעקב מליסא תירצו שרק כאשר מיתת הצדיק מעורר אותנו לתשובה יש כאן כפרה, אולם אם למרות מיתת הצדיק לא התעוררנו לתשובה, להיפך זה סימן לרעה המתקרבת לעולם. המלבי"ם (בראשית לה ח) כותב, כי מה שמכפר הוא רק ההספד שמספידים את הצדיק, ומזכירים כיצד הם התמודדו לעשו מעשים טובים מעוררים את העם לשוב בתשובה וללכת בדרכיהם הטובים, ובכך מתכפר עוונות הדור.

יתירה מזו כתב המהרי"ט (צפנת פענח ח"ב כי תשא ריש דרוש א עמ' צא) כתב שמיתת הצדיק מכפרת רק בתנאי שעם ישראל חיים באחדות, ומרגישים אחד את השני, ואז כאשר קורה דבר לאחד, ובפרט לצדיק זה מכפר לכולם, משום שכולם מרגישים שאת הכאב אצלם, ואילו אם אדם לא אכפת ממה שקורה לשני, ובפרט במיתת הצדיק הדבר אינו מועיל ואינו מכפר.

הכפרה הוא רק ע"י הצער

רבו ודודו של בעל השלחן ערוך רבי יצחק קארו (תולדות יצחק במדבר כ א) הקשה מדוע התורה דימתה את מיתתה של מרים לפרה אדומה, ולא לקרבן חטאת או אשם שנועדו לכפרה. שהרי פרה אדומה אינה קרבן גמור?

וביאר שכוונת חז"ל, שאדם שאינו מחדיר לעצמו הרגשה ואבלות על מיתת הצדיק, לא די שהיא אינה מועילה לו, אלא להיפך היא רעה גדולה לעם ישראל כולו. ורק כאשר הוא מרגיש במיתת הצדיק שכעת אין מי שידריך אותו והוא נכנע ומשפיל את גאותו, עד שמרגיש את עצמו עפר ואפר אז הדבר מכפר לו.

רבי יצחק קארו מבאר שבתחילת הפרשה כאשר התורה מצווה על שריפת הפרה נאמר (במדבר יט ה): 'וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף'. כלומר הפרה מכפרת כאשר הכהן השורף אותה מרגיש כי שריפת הפרה עורה והשרה ודמה ופרשה היתה צריכה להיות בו, והוא נכנע ומשפיל את גאותו, או אז יש כח לפרה אדומה לכפר. וכך גם מיתת הצדיקים מכפרת רק למי שמצטער במיתת הצדיק.

רבי יצחק קארו מוסיף שכך כתב בזוהר הקדוש (אחרי נו:) כי הטעם שקורים את ביום כיפור את פרשת מיתת שני בני אהרן, משום שהקב"ה אמר שאם תצטערו במיתתם, ותעסקו בפרשה זו, אני מכפר לכם על חטאותיכם.

שכרו של מי שהיה בהספדו של רבי

הגמרא (כתובות קג:) מספרת ששעה שהספידו את רבי יהודה הנשיא בהלווייתו יצא בת קול ואמרה, שכל אדם שהשתתף בהספד מזומן הוא לחיי עולם הבא. ובתוספות (שם) מבארים כי הוא יזכה לכך בלי דין ויסורים, אלא עצם העובדה שהוא השתתף בהספדו של הצדיק די בכך. ובמהר"ל מפראג (חי' אגדות שם) הוסיף כי אמנם לכל ישראל יש חלק לעולם הבא, אולם לא כולם מוזמנים, יש מי שמגיע לחתונה עם הזמנה, ומושיבים אותו במקום הראוי, ויש אדם שרוצה להכנס לחתונה, ומאפשרים לו לעשות להכנס לאולם ולומר מזל טוב. ומי שהשתתף בהספדו של רבי יהודה הנשיא, במעשה זה בלבד הוא הגיע לדרגת מזומן לחיי עולם הבא.

הגמרא ממשיכה לספר כי היה כובס אחד אשר היה רגיל כל יום להגיע, אולם דוקא באותו יום הוא לא הגיע, כיון ששמע שבאותו יום היה הספד על רבי יהודה הנשיא ויצאה בת קול שכל מי שהשתתף בהספד יזכה לחיי עולם הבא, וכי הוא החמיץ את ההזדמנות מרוב צער עלה לגג, ונפל. מיד יצא בת קול שאף כובס זה יזכה לחיי עולם הבא.

המהר"ל מפראג (חידושי אגדות כתובות קג:) מבאר, שאותו כובס לא הרג את עצמו בידיים שהוא איסור חמור מאד, [ע"פ פשוטו הוא מרוב צער הכוונה שהוא איבד את שפיות דעתו, או שעלה לגג ומרוב צער לא שם לב ונפל]. והוא מבאר את המקרה כך, הכובס היה אדם רשע שלא הצליח לשלוט ביצריו, אולם הוא כבר היה בתהליך של תשובה בתהליך של מאבק ורצון לתקן את נשמתו, ולפיכך נקרא בגמרא כובס, מלשון העובד על כך לכבס א את נפשו ונשמתו. [ונראה כוונת הגמרא שכל יום הוא הגיע לרבי לתקן את עצמו, ושידריך אותו בדרך נכונה לשוב בתשובה]. וכיון ששמע שרבי יהודה הנשיא נפטר ולא עוד אלא שהיתה לו הזדמנות לשוב בתשובה, והיא הוחמצה, וכעת הוא איבד את ההזדמנות היחידה שלו להגיע לחיי העולם הבא, הוא התעורר ושב בתשובה, עד שהוא עלה לגג מדרגת החיים – כלומר שב בתשובה והגיע לפסגה הגבוהה ביותר שהוא יכול להגיע בגג מדרגת החיים, והרגיש בנפשו שהוא רוצה למות כיון שאין לו כיצד לשמר פסגה זו – אין לו את הכלים להאבק ביצר. ואכן משמים כדי שלא ייפול שוב בנסיונות שאינו יכול לעמוד בהם, פרחה נשמתו מרוב צער, ונכנס ישר לגן עדן להנות בזיו השכינה כאשר הוא בשיא, בתור אדם שמוזמן לחיי עולם הבא. [ראה מעשה דומה בגמרא (ע"ז יז.) על רבי אליעזר דורדיא].

חומרת מיתת צדיקים

בגמרא (ר"ה יח:) נאמר כי צום גדליה שנתקן על מיתתו של גדליה בן אחיקם שווה לצומות על חורבן בית המקדש, ללמד אותנו כי מיתת צדיקים שקולה כמו חורבן בית ה' אלוקינו. אמנם בתורת חיים (סנהדרין צז.) כתב שהדבר אמור רק כאשר הצדיק נלקח קודם זמנו, כדוגמת גדליה בן אחיקם שנרצח בדמי ימיו. אך צדיק שהשלים את ימיו אף שחובה להתאבל ולהרגיש את החסרון, אינו בדרגת של חורבן בית המקדש. ומסיבה זו אין לנו צום על מיתתו של כל צדיק וצדיק.

החובה להתאבל גם כאשר הצדיק האריך ימים

אמנם הכלי יקר  (במדבר כ ב) כותב כי מיד אחרי פטירת מרים הסתלק הבאר, ולא היה מים לעם ישראל. משום שלא הספידו אותה כראוי, והדבר מרומז בפסוק ותמות שם ותקבר שם, כלומר מיד נקברה והמשיכו הלאה, והיא נשכחה כמת מהלב. ולכן נחסר הבאר כדי שידעו שהבאר הגיע בזכותה של מרים, אף שגם למשה ואהרן היו זכויות להביא את הבאר, ואכן כשהיא חזרה אחר כך היא חזרה בזכותם, אולם הקב"ה רצה שעם ישראל ירגישו כי עד היום באר מים חיים, האופציה הבסיסית לחיות היה בזכותה של מרים, וכעת אין להם זכות זו, וחובה להתאבל ולהצטער על כך. ולכן נלקח הבאר.

הגאון רבי זלמן סורוצקין (הדעה והדבור ח"ג סי' לא סק"ב) מבאר את הסיבה מדוע עם ישראל לא הצטער כל כך על פטירתה של מרים, ולכן נענשו, משום שבאותה תקופה אורך החיים היה 70 שנה, ולכל היותר 80 שנה, וכפי שנאמר בתפילה למשה (תהלים צ י): 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה', הרי שמשה רבינו אמר על ימיו כי אורך החיים הוא 70 שנה ואותם שמאריכים ימים מגיעים ל80 שנה. ובפרט לאחר 40 שנה במדבר שאיש מבני ישראל להוציא שבט לוי לא עבר את גיל 60, ומשכך הורגלו כי מעבר לגיל 60 זה זקן מופלג. ואילו מרים נולדה 86 לפני יציאת מצרים, הרי שהיא נפטרה בת 126, לאחר אריכות ימים ושנים ללא כל פרופורציה לבני דורה.

ולכן פטירתה של מרים נמשלה לפרה אדומה, אשר כידוע יש לו תכונה שהוא מטמא את הקרובים [העוסקים בכך], ומטהר את הרחוקים [את אותם שהיזו עליהם ממי אפר הפרה]. אן הספידו והצטערו על פטירת הצדיק אז היא מכפרת כקרבן. אולם אם אנשים אומרים לעצמם שהצדיק היה בגיל מבוגר ביותר, ואף אחד אינו חי לעולם, ונשארים אדישים, אז הפטירה דוקא מעוררת קטרוג והשם נוטל עוד צדיקים, כפי שנאמר בגמרא (יבמות עח:) שעם ישראל לא הספיד כראוי את שאול המלך, ולכן הגיע רעב לארץ וצדיקים אחרים מתו ברעב. ואף במיתת מרם התעוררו רק כאשר גם אהרן הכהן נפטר, ואז הספידו את שניהם כראוי. ומסיבה זו כותב רבי זלמן סורוצקין נאמר בגמרא מיתת צדיקים מכפרת, ולא מיתת הצדקת מכפרת, משום שרק מיתתם של מרים ואהרן כיפרה לעם ישראל.

החיוב להתאבל על אדם צדיק

בגמרא (שבת קה:) נאמר שחכם שמת כולם נחשבים קרוביו, ויש חובה על כולם להתאבל. וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' שמ סעיף ז) שעל כולם לקורע כקרובים. למעשה הרמ"א פסק שם שנהגו בימינו שלא לקרוע אלא על רבו. ובש"ך (ס"ק יז) כתב שבימינו גם זה לא נהגו, והטעם משום שלא מצוי תלמיד חכם שניתן לשאול אותו בכל מקום אפילו במסכת כלה, ועונה מיד. אמנם הערוך השולחן (סעיף כב) כתב שראוי לירא השם לעשות קריעה קטנה בשולי הבגד [וניתן ללבוש בגד ישן לשם כך].

החיוב להתאבל על אדם כשר

יתירה מזו נאמר בגמרא (שבת קה:) ונפסק בשלחן ערוך (סי' שמ סעיף ו) כי גם על אדם כשר שלא ידוע שהוא עבר על עבירה או ביטל מצות עשה, ואין עליו שמועות רעות, שהוא חייב לקרוע על פטירתו, משום שהוא כספר תורה שנשרף. אולם חיוב זה לדעת השלחן ערוך הוא רק בין המיתה לקבורה, ולדעת הרמ"א הוא רק הנמצא ליד המת ברגעי יציאת נשמה. למעשה כתב הש"ך (ס"ק יב) שנהגו להקל בענין. אולם מכל מקום חובה להצטער על פטירתו.

כמו כן באחרונים נאמרו כמה הגבלות מהו אדם כשר. לדעת הש"ך (ס"ק יא) החיוב הוא רק כשאדם זה נהג לחזר כיצד לקיים חסד עם הזולת. התפארת למשה (שם והובא בחיד"א שיירי ברכה סק"ח; פתחי תשובה סק"ו) הסתפק האם דוקא כשאדם זה למד תורה, אלא שלא היה גדול בתורה, וכיון שהיה אדם כשר יש לקרוע כשריפת ספר תורה, אולם אם לא זכה ללמוד כלל, או אשה, אף שחובה להצטער אין חיוב קריעה משום שהחיוב קריעה היא על התורה שלמד. או שמא אף בלי תורה חייב לקרוע.

שכר ועונש הבוכה על אדם כשר

בגמרא (שבת קה: מו"ק כה.) נאמר כי אדם הבוכה על אדם כשר מוחלים לו על כל עוונותיו. ואת הדמעות שהאדם מוריד על אדם כשר הקב"ה סופר אותם ומניח אותם בבית גנזיו.

החרדים (עשה פרק ב אות ג) הביא את דברי הזוהר הקדוש (פקודי רמה:): 'שכל הדמעות שאדם מוריד על מיתת הצדיקים ועל חרבן המקדש נרשמים על המלאכים שבהיכל לבנת הספיר, שנאמר ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים, הם המלאכים'.

מאידך נאמר בגמרא (שם) כי אדם שאינו בוכה על אדם כשר שנפטר בסופו של דבר לא עלינו מוריד דמעות על בניו שלו שנפטרים קטנים. וביאר החרדים שהחיוב לבכות על אדם כשר הוא מכלל מצות אהבת תלמיד חכם שמרבים מהפסוק 'ואהבת את ה' אלהיך', ובכל מקום שנאמר את, זה מלמד שיש חיוב גם על דבר הטפל לעיקר, ובמקרה זה נדרש הדבר שחובה לאהוב גם תלמידי חכמים הדבוקים בהשם יתברך. וכיון שחייב לאהוב אותם כבניו, ואינו בוכה על פטירתו, הוא נענש לבכות על בניו ממש חס ושלום.

עונש המתעצל מלהשתתף בהספד של חכם

עוד נאמר בגמרא (שבת קה:): 'אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' מלמד שרגש עליהן הר להורגן. כלומר הפסוק המדבר על פטירת יהושע בן נון, מלמד אותנו שהיתה רעידת אדמה או התפרצות הר געש לאחר פטירתו, משום שלא הספידו אותו כראוי.

עוד נאמר בגמרא (שם): 'אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה'. וכן נאמר שם בגמרא כי הזקנים שהיו בתקופת יהושע בן נון לא שנים רבות לאחר פטירת יהושע בן נון, משום שהם התעצלו בהפסדו של יהושע בן נון ולא הספידוהו כראוי.

ביאור המהר"ל מפראג כיצד מיתת צדיקים מכפרת

המהר"ל מפראג (גור אריה במדבר כ א) מבאר את הדברים ברובד עמוק יותר, הסיבה שמיתה היא כפרה היא משום שכאשר אדם מסיים את חייו ושב לעפר, הגוף שהוא גרם לחטא התבטל, והכל מתחיל מהתחלה. ואז נפתח דף חדש. ולכן גם הכפרה של פרה אדומה היא בשעה שהיא נשרפת ונהפכת לאפר, וכך מתחיל דף חדש.

ולכן הצדיק שהוא עיקר מציאות העולם, והוא שנתן כח לעם ישראל לעבוד את השם, כאשר הוא מסתלק, הדבר כאילו האומה כולה הסתלקה ונגמרה, ומעתה נפתח דף חדש.

התחושה הראויה לאחר פטירת צדיק

השל"ה (תענית תורה אור אות קס-קסב) כתב שישנם כמה תחושות שראוי שילוו אותנו בפטירתו של צדיק. א. בגמרא נאמר (שבת לג:): 'צדיק נתפס בעון הדור', ועלינו להצטער שמחמת חטאנו נפטר הצדיק. ב. על אנשי הדור להבין שאם בצדיק פגעה מידת הדין על אחת כמה וכמה עליהם להזהר ממידת הדין. ג. כל עוד שהצדיק חי הוא מתפלל ומגן עליהם, אולם כאשר הוא נפטר יש למידת הדין יכולת לפגוע בדור. ואם הם מבינים את המצב וחוזרים בתשובה ניצלים מכך, אולם אם הם אדישים, האדישות הורגת חס ושלום.

סיכום

מהדברים נלמד ונתעורר כי כאשר צדיק נפטר, נפסיד אותו כראוי ונשתתף בהספדים לזכרו, ובעיקר נקח כמה דקות שבהם נתבונן מה היתה עבודת השם היחודית שלו, וכיצד נוכל אנו ליישם זאת בחיי המעשה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.