בס"ד

מאמרנו השבוע מסיים את הסדרה עם מה נוכל לצאת מחוץ לעירוב, ואם מה אסור לצאת. מאמרנו השבוע מבאר את ההגדרות והכללים ועוסק בשלל דוגמאות שונות. האם מותר לצאת עם נשק? האם יש הבדל בין אדם ליברל בסן פרנציסקו הרואה בנשק הכרח מגונה, לבין אדם בסעודיה או בכפר אי שם במערב ווירג'יניה הרואה בנשק תכשיט? מה הדין באדם ששומר במשמר המלכה וכדומה? האם מותר ללבוש ביגוד צבאי בבית? ומחוץ לעירוב? האם לאיש בטחון מותר לצאת עם נשק? והאם נשק מוקצה? האם לנכה מותר לצאת עם מקל? מה הדין עם פרוטזה? והאם מותר לאדם להסיע את עצמו בכסא גלגלים? ומה הדין כשאחרים מסיעים אותו? אדם שנאלץ ללבוש אזיק אלקטרוני, האם מותר לו לצאת מחוץ לעירוב? ומה הדין האם יתכן לומר שאזיק אלקטרוני הוא תכשיט ושעון זהב אינו תכשיט? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כיצד נכה יכול להתנהל מחוץ לעירוב? איש בטחון עם נשק? ועוד חלק ג

כהמשך למאמרים בשבועות הקודמים נשלים השבוע את הנושא, ונדון על מגוון רחב של דברים כיצד נכה או אדם זקן יכול לצאת למקום שאין בו עירוב? האם מותר לצאת עם נשק? מה הדין באזיק אלקטרוני? ועוד.

הגדרת תכשיט

בשבועות האחרונות עסקנו מה נחשב מלבוש ומה נחשב תכשיט, ואילו מה נחשב משא. השבוע נחדד את הדברים עם כמה דברים שאי אפשר להגדיר אותם כמלבוש או תכשיט, ומכל מקום מותר לצאת עמהם בשבת מחוץ לעירוב משום שהוא בכלל קטגוריה זו, משום שקטגוריה זו כוללת כל דבר שאדם מבטל אותו לגופו, וכך דרכו ללכת, ולא בהכרח מה שנתפס לנו בשפת הדיבור שלנו כמלבוש ותכשיט, ורק דבר שאדם מוציא כדי להשתמש בו או להעבירו ממקום למקום נחשב הוצאה האסורה בשבת. דוגמא לנידון זה ראינו בשבוע שעבר בשעון יד, האם הוא מלבוש ותכשיט, ובפרט כשהוא שעון זהב, או שמא מטרת נשיאתו הוא כדי להשתמש בו לדעת את השעה, ותו לא.

אזיקים

הדבר הממחיש ביותר את הגדרת קטגוריה זו, הוא אזיקים, אין ספק שאסיר שידו או רגלו נתון באזיקים אינו רואה בכך לבוש או תכשיט, ומייחל ליום שבו ישחררו אותו מעינוי זה, מאידך כל עוד ואין לו יכולת להפטר ממנו, הרי זה חלק מהתלבושת שלו, והוא בטל לגופו והאסיר אינו מוציא את האזיקים עימו משום שהוא רוצה לטלטלם למקום אחר, או לעשות בהם שימוש.

ואכן השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף יט) פסק להלכה שמותר לאסיר לצאת עם אזיקים לרשות הרבים בשבת. אין ספק שאם השלטונות מוציאים את האסיר בכפיה, אין לו מה לעשות, אולם במקרה והשלטונות מתירים לאסיר לטייל לפי רצונו למקום מסוים בתנאי שיהיה אזוק, אך משאירים זאת להחלטתו האישית, מותר לו לנצל את ההזדמנות ולצאת לטייל ברשות הרבים אף שהוא אזוק.

שאלה זו נוגעת ביתר שאת בימינו, שבהרבה מקרים השלטונות מתירים לאדם הנמצא בהליך שיפוטי להסתובב חופשי בתנאי שהוא יסתובב עם אזיק אלקטרוני, ובשבת לאדם זה יש בחירה האם להשאר בבית ובמקום שיש בו עירוב, או שהוא יכול לטייל גם מחוץ לעירוב על אף שהוא נושא עימו את האזיק האלקטרוני.

המשנה ברורה (שעה"צ ס"ק עה) כותב כי מקור הלכה זו הוא ממה שמובא בגמרא שהיתה משפחה בירושלים שהיתה להם בעיה גנטית ובנות המשפחה היו פוסעות פסיעות גדולות מאד, עד כדי שגרמו להם נזק גופני, ולכן בנות המשפחה נהגו להניח שרשרת הכבולה לרגליהם, המגביל את גודל הפסיעה שהן יכולות לפסוע, ובכך מנעו מעצמם נזק, והמשנה התירה להן לצאת בשבת לרשות הרבים עם כבלים ושרשרת זו. ומכאן למדו הראשונים כי אף אסיר יכול לצאת עם אזיקים בשבת.

אולם המשנה ברורה תמה מאד על כך, שהרי המקרים שונים בתכלית, שהרי בנות אותה משפחה מרצונן החופשי כבלו את רגליהם כדי לספק לעצמם הגנה, בעוד שאסיר זה כפו עליו ללכת עם דבר שהוא מייחל ומצפה לרגע שהוא יפטר ממנו, וכיצד ניתן להגדיר אזיקים כתכשיט.

לאור הדברים הללו כותב המשנה ברורה כיון שהלכה זו מוסכמת על כל הפסוקים, עלינו לומר כי הגדרה של מלבוש ותכשיט הוא שכל דבר שכך הוא דרך הליכתו של אדם זה,  והוא בטל לגופו של האדם ונחשב כחלק ממנו, ולא כמשא, ואין כל הבדל אם הוא עושה זאת מרצון או מכפיה.

לאור הדברים הללו יוצא פרדוקס מעניין, כי מבחינה הלכתית שעון זהב או שעון רולקס השווה עשרות אלפי דולרים לדעות מסוימות אינו מוגדר כתכשיט, שהרי מטרתו העיקרית הוא כלי שימושי הוא להראות את השעה, ולא להוציא לזולת את העיניים. בעוד שאזיק נחשב הלכתית כתכשיט, אף שהאסיר מייחל להפטר מתכשיט זה, כך הוא דרך הליכתו, ולפיכך הוא בטל לגופו כפי שתכשיט בטל לגוף.

מחט של אינפוזיה

לאור ביאור המשנה ברורה שכל דבר הבטל לגופו אין איסור להוציאו, הורה הגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פרק פח ס"ק יב), כי גם חולה הזקוק לאינפוזיה, ולכן מחברים לגופו מחט ומתאם, ובעת הצורך הרופא מחבר את האינפוזיה למחט והמתאם המחוברים לבשרו, וכיון שכל עוד שהוא עוד זקוק לאינפוזיה הוא משאיר את המחט בבשרו כדי שלא יצטרכו לדקור אותו בכל פעם מחדש, הרי הוא בטל לגופו, ומותר לו לצאת עימו אף מחוץ לעירוב. אמנם בשבט הלוי (ח"ט סי' סז) אסר במקרה זה.

האם כלי נשק הוא תכשיט

נושא נוסף הוא האם מותר לצאת עם כלי נשק בשבת, האם הם תכשיט, או לפחות אדם היוצא תמיד עם אקדח החגור על חגורתו, כך הוא דרך הליכתו תמיד, והאקדח והחגורה בטלים לגופו, או שמא הוא יוצא עם הנשק רק כדי שאם יהיה במצב סכנה הנשק יהיה זמין, ולכן אסור לצאת עימו במקום שאין עירוב.

נדגיש כי במקרה והתקבל הוראה מרב מוסמך כי לצורך פיקוח נפש יש צורך שכונן זה יסתובב עם נשק, הדבר מותר אף שיש איסור הוצאה, והנידון כאשר אין היתר כזה.

למעשה הנידון מתחלק לשנים יש אדם שרואה בנשק כתכשיט, והוא יצא עם הנשק גם אם הנשק מקולקל, והשאלה האם מותר לו לצאת עם הנשק. ויש אדם שיוצא עם הנשק לשם תחושת בטחון או כדי שאם יצטרך תהיה לו אפשרות הגנה עצמית. אולם הוא לא רואה בנשק כלל תכשיט.

במשנה (שבת סג:) מובא מחלוקת האם כלי נשק נחשב תכשיט, רבי אליעזר סובר שהם תכשיטים, שהרי נאמר בתהלים (מה ד): 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ', ומשמע שהחרב הוא הוד והדר לאדם הגיבור החוגרו, מאידך חכמים סבורים שכלי נשק הם גנאי לאדם שהרי בנבואת אחרית הימים נאמר (ישעיהו ב ד): 'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא  יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה'. ואם כן כלי הנשק הם דבר מגונה שכאשר העולם יהיה מתוקן כראוי לא יהיה מקום לכלי מגונה זה.

הלכה למעשה

השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף ז) אסר לצאת עם כלי נשק מכל סוג שהוא, אלא שחילק בין כלי נשק שאינו לובשם, כגון חרב, אלה, קשת, מגן, וכדומה, אף כאשר הוא חוגר את החרב על מותניו, משום שהנשק אינו מכסה את הגוף מהצד הקדמי או האחורי או אינו נועד להגן על הגוף עצמו מקור וחום וכדומה. שעל כלי נשק אלו עובר על איסור מהתורה. בימינו בעיקר מצוי באקדח אף שמחובר לחגורה, ורובה אף שתלוי על הכתף, ויש בהם איסור מהתורה לצאת עמהם לרשות הרבים, ובמקום בלי עירוב איסור מדרבנן מצד איסור הוצאה.

ביגוד צבאי

אולם גם על אמצעי לחימה שהם דרך מלבוש גמור, כגון קסדה צבאית, אפודת מגן, מגפיים צבאיות [בזמנם מגפי מתכת], כתב השולחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף ז) שאמנם הוא פטור מקרבן חטאת אולם אסור מדרבנן, וביאר המשנה ברורה (סי' שא ס"ק כה) משום שישנו גזירה שהרואים חושבים שהוא יוצא להלחם. וכיון שהדבר אסור משום מראית העין, אף בחדרי חדרים הדבר אסור.

ביגוד צבאי במקום שיש עירוב

ונשאלת השאלה האם האיסור הוא אפילו במקום שיש עירוב שהרי האיסור הוא משום שמא יחשבו שהוא הולך להחלם בשבת, והוא דבר איסור – או לפחות עובדין דחול שאסור בשבת? או שמא אסרו חכמים הוצאה דרך מלבוש שמא יאמרו שהוא יוצא להלחם, אך לא אסרו חכמים על אדם בתוך ביתו להתלבש בגדי מלחמה כקסדה אפודת מגן או מגפיים צבאיות?

מדברי המשנה ברורה שהאיסור הוא אפילו בחדרי חדרים משמע שהאיסור הוא אפילו בביתו של אדם במקום שאין צורך בעירוב. אלא אם כן נדחוק כי המשנה ברורה נקט רק לשון מליצה, והכוונה גם כשאדם נמצא ביער במקום מבודד, יש איסור. אמנם מלשון השולחן ערוך שנקט שמצד איסור הוצאה פטור [והכוונה פטור אבל אסור] משמע שהאיסור הוא מצד הוצאה. וכן הבינו בערוך השולחן (סי' שא סעיף נב) והגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' נא), ולפי דבריהם במקום שיש עירוב אין בכך איסור.

יציאה עם נשק לחייל במדים

אולם הערוך השולחן סבור שרק לאדם מהשורה כלי נשק אינם תכשיט אך לחייל בצבא כלי הנשק נחשבים כחלק מבגדיו, וכל עוד שהוא לובש את הנשק, כגון רובה התלוי על הכתף, או אקדח החגור בחגורתו, אף שאינו לבישה גמורה, מותר לו לצאת כך במקום שאין עירוב. ולדבריו צריך לומר שאף שהלכה כחכמים שכלי נשק הוא גנאי, זהו לאדם רגיל, אולם חייל שכך דרך הליכתו, אף אם הוא גנאי מכל מקום כפי שמותר לאסיר לצאת עם אזיקים אף שאין לך גנאי גדול מזה, גם לסוהר במדים השומר עליו מותר לצאת עם אקדח בחגורתו, כיון שזהו דרך הליכתו אף שהוא גנאי.

אך הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' נא) הסתפק בענין ונטה לומר שאינו נחשב תכשיט אף לאנשי הצבא.

אמנם לצאת עם נשק שלוף או כל צורה שהוא מחזיק את הנשק בידו ואינו תלוי עליו, אף אם נפסוק כי הנשק נחשב תכשיט, ההיתר לצאת עם תכשיט הוא דוקא כאשר התכשיט תלוי על גופו או מחובר לבגדיו, אולם כשהוא מחזיק את התכשיט בידו, לכל הדעות הדבר אסור.

יתירה מזו סבור הגרי"ש אלישיב אף חייל במשמר המלכה וכדומה שמדי השרד עם הנשק בודאי נחשבים תכשיט, מכל מקום אסור כיון שהוא כלול בגזירה של חכמים שאין לצאת עם בגדי צבא אף שהוא מלבוש גמור, כיון שנראה שהוא יוצא להלחם.

בנוסף כתב הגרי"ש אלישיב כי כלי העומד לשימוש ולתכשיט כגון טבעת שיש בו חותם, וכוונתו גם לצאת עימו שאם יצטרך לחתום יוכל לחתום בו, וגם לשם תכשיט, מבואר בירושלמי (שבת פ"ו ה"ג) כי אם הוציאה לשם שימוש חייב חטאת אף שהוא גם תכשיט, ואם הוציאה לשם תכשיט הוא פטור אבל אסור. ועל פי זה ביאר שמה שנפסק בשולחן ערוך (סי' שא סעיף יא) שגזרו שלא להוציא דבר העשוי לכך ולכך אף שכוונתו לשם תכשיט, וטעם הדבר משום שנראה לאחרים שהוא מוציאו לשם השימוש ולא לשם התכשיט, הכוונה כיון שאם כוונתו לשם שימוש ולא לשם תכשיט אף שהוא באמת תכשיט הדבר אסור מהתורה. ולכן גם במקרה שהשומר מוציאו את הנשק הן מחמת שאם יתקל במקרה המצריך שימוש בנשק יעשה בו שימוש, והן משום שהוא רוצה ליצור התרעה או תחושת בטחון, והן משום שכך דרך הליכתו, הדבר אסור.

האם נשק הוא מוקצה

אולם ישנו איסור נוסף מצד איסור מוקצה, אך כתב הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' נא) כי כלי נשק מוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן לצורך גופו ומקומו מותר לטלטלו, ובמקרה והיציאה עם האקדח גורם שעבריינים מפחדים מאיש הבטחון, או שהוא משרה על האדם בטחון, הדבר נחשב שימוש בגוף החפץ והוא מותר מצד הלכות מוקצה.

ויש להעיר שהדבר תלוי האם האדם משתמש בנשק לדברים נוספים, למשל במקרה והצורך כשהוא בחדר סגור ומוגן ואינו חושש שאדם זר יקח את הנשק, מניח על האקדח על דפים שלא יעופו, אלם אדם המקפיד מאד שלא לעשות באמצעות כלי הנשק שום פעולה אחרת מלבד מה שהוא יועד לו, משום שיש להקפיד על תקינתו, אינו מוקצה מחמת איסור, אלא מוקצה מחמת חסרון כיס, ובמקרה זה אסור לטלטלו אף כדי להשתמש בו לצורך גופו.

אמצעי עזר לנכה

הלכות רבות נאמרו באמצעי עזר לנכה, מה נחשב כחלק ממלבושו ובטל לנכה, ומה נחשב ככלי חיצוני המסייע לנכה להתנהל, אולם הוא ככל כלי שאסור להוציאו מחוץ לעירוב. נפרט את חלקם לאור הכללים שלמדנו עד כה.

מקל הליכה

השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף יז) פסק כי אדם נכה הנעזר במקל הליכה, במקרה ואין לו אפשרות כלל לצעוד ללא המקל, הרי המקל נחשב כמנעל שלו, ואף שהוא דבר חיצוני לגמרי שהוא מחזיקו בידו, הוא נחשב כחלק מלבושו של הכנה, ואין בכך טלטול. אולם במקרה והנכה יכול ללכת בלי מקל, ולכן בביתו הוא אינו נעזר במקל, אף שבחוץ הוא זקוק למקל, הדבר כבר אינו בדרגה שהמקל נחשב מנעל של הנכה, והוא מוגדר ככלי עזר חיוני לנכה, אולם כלי עזר אסור לטלטל מחוץ לעירוב. המשנה ברורה (בה"ל סעיף יז ד"ה אבל) כתב שבמקרה זה אינו רק גזירה מדרבנן, אלא כלי העזר נחשב טלטול גמור, וברשות הרבים הוא חייב חטאת.

המשנה ברורה (ס"ק סד) כתב שהדבר אינו אמור רק בנכה, אלא גם אדם זקן או חולה שמחמת חולשתו כעת אינו מסוגל לצעוד ללא עזרת מקל הליכה, מקל הליכה נחשב כמנעלו של האדם עד שיתחזק, והוא בטל לגופו. אולם ככל שהוא מסוגל ללכת אלא שהמקל נותן לו שיווי משקל ומסדר את פסיעותיו, ומסייע לו שלא יתעייף וכדומה, אף שהוא צורך חיוני אי אפשר להגדירו כמנעל ממש. הגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פרק פח סק"ט) הורה שאם הנכה יכול ללכת ללא מקל, אלא שאינו יכול לעלות במדרגות וכדומה, הדבר נחשב שהמקל הוא רק כלי עזר. אך אם הוא בבית הולך בלי מקל משום שהוא נעזר בקיר ובמעקה וכדומה, ורק בחוץ צריך מקל, המקל נחשב כמנעל, אלא שבבית הקיר והמעקה הם המקל שלו, ובחוץ זהו מנעלו.

אולם הגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פרק פח סק"ט) מעיר הערה נחוצה, כי מצוי לעיתים שאדם זקן או נכה יוצא לרחוב בלי עירוב עם מקל, אולם כאשר אחד מבניו או ידידיו נמצא לידו, הוא מעדיף להשען ולהסתמך עליהם מלצעוד ע"י המקל, והוא מחזיק את המקל רק כדי שאח"כ כשהם ילכו לדרכם הוא יוכל להמשיך לצעוד, במקרה זה המקל כבר אינו מנעלו של הזקוק לו, ורק כאשר הוא נשען עליו בפועל מותר לצאת, ולכן יש למצוא פתרון אחר. אך אם גם כשהוא נשען על אחר הוא זקוק להעזר גם במקל, הדבר מותר.

כסא גלגלים

הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד סי' צ) והגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פרק פח סק"ט) התירו לנכה שאינו יכול ללכת לצאת למקום שאין עירוב עם כסא גלגלים, אולם הם הגבילו את ההיתר רק במקרה והנכה מסיע את עצמו, ע"י ידיו, משום שהכסא נחשב כמקלו ומנעלו של הנכה. אולם לאחר אין היתר להסיע את הנכה, משום שבמקרה זה הרי הוא מטלטל את הכסא והנכה. וכתב האגרות משה שאם הנכה צריך סיוע לעלות או לרדת מהכביש למדרכה, מותר, כיון שאין כאן טלטול 4 אמות, ואין הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד. אולם אם כדי להכנס מהרחוב לבית הכנסת [או כל רשות היחיד אחר] הנכה זקוק לסיוע כיון שיש שם מדרגה, הדבר אסור, וכיון שיש צורך לנכה ניתן להתיר ע"י שיקראו לשני נכריים, וכל אחד יעשה חצי מהמלאכה, [הראשון יכניס את חצי הכסא, והשני ישלים את ההכנסה], משום שאז הדבר אסור רק מדרבנן ובמקרה זה ניתן להתיר אמירה לנכרי.

אולם אם הנכה עצמו מגלגל את הגלגלים ואדם אחר רק מכוון את הכסא לכיוון הנכון, או מונע ממנו לנסוע יותר מדי מהר בירידה וכדומה, מסתבר שהדבר מותר.

פרוטזה

מאידך כאשר נכה שנקטע רגלו לובש תוספת מלאכותית לרגלו, הניתנת לשליפה, במקרה ואינו מסייע להליכה, כותב השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף טו) שאסור לצאת עימו בשבת. ולפי זה לכאורה פרוטזה הנשלפת ואינה מסייעת להליכה אסור לצאת עימו מחוץ לעירוב. אמנם המשנה ברורה (ס"ק נה ושעה"צ ס"ק נט) כתב כי בודאי שהתוספת נחשב כמנעל וחלק מלבושו של הנכה, והסיבה שהדבר אסור הוא משום חשש שהוא יפול והנכה ויטלטלו בידיו. ולכן בימינו שהפרוטזה עשויה בצורה חזקה שאינה נופלת, ניתן להקל ולצאת עם פרוטזה בשבת אף שנעשה רק לנוי שלא יראה חסר איבר, ואינו מועיל כלל להליכת הנכה.