דין נכרית שנבעלה לישראל

שאלה:

שלום וברכה!
תוס' בע"ז טו: ד"ה לעובד, שגוי לא מוזהר על לפני עור לא תתן מכשול. לא מובן לי א"כ מדוע פנחס הרג את כזבי (הרי אין בא לפני עור בהכשילה את זמרי) וכן לא מובן לי מדוע ה' צוה לנקום נקמת ה' במדיין, שהכשילו את ישראל בנשותיהם, אם נאמר שאינם מצווים בלפני עור, א"כ על מה ה' הקפיד
תודה

תשובה:

שלום וברכה

הריגת האשה אינה משום שהיא מצווה על לפני עיור, אלא בגלל שבאה לישראל תקלה על ידה, אני מצטט לך להלן מתוך הספר משנת האישות לרבי משה קליין שליט"א האדמו"ר מאונגוואר מודיעין עילית, הספר היה בעריכתי.

מקורות:

כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' י): "ישראל הבא על הכותית, בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד, כיון שבא על הכותית בזדון הרי זו נהרגת, מפני שבא לישראל תקלה על ידיה – כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר (במדבר לא טז): 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו'". ע"כ. [על מקור דברי הרמב"ם ראה ס' שלל דוד (זיצנהיים) פ' מטות, דף רכג מדפי הספר].

והנה, מרהיטת דברי הרמב"ם נראה, דאף שבא עליה בדרך זנות ובצינעא הרי זו נהרגת. וצ"ע טובא, שהרי באופן זה אינו אסור לבוא עליה אלא מדרבנן, וכאמור לעיל סעיף ב', ונמצא שמדאורייתא לא באה כל תקלה על ידה, ומה טעם יש להורגה [וכבר עמד על קושיא זו בהגה' הרמ"ך שם]. ובשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' לח) דחק לפרש מכח קושיא זו, דאין דברי הרמב"ם אמורים אלא באופן שבא עליה בפרהסיא, דבכהאי גוונא ודאי אסור מדאורייתא ו"קנאים פוגעים בו", וכאמור לעיל. וכבר הקדימו בזה בשו"ת אמרי אש (אבהע"ז סי' קז).

ודבריהם צ"ע לכאורה, שכן בעיקר דברי הרמב"ם יש להעיר, מפני מה הוצרך ללמוד את דינו מעונשן של בנות מדין, ולא למדו מהמעשה דפנחס, שהרג את כזבי בת צור יחד עם בועלה. ועל כרחך צ"ל, דהתם מיירי בפרהסיא, ועיקר כוונת דברי הרמב"ם לחדש דבצינעא נמי דינא הכי, שעל כן נהרגו כל בנות מדין אף שמן הסתם רובן נבעלו לישראל בצינעא ובחדרי חדרים [וראה ס' מעשה רקח דנקט אף הוא בפשיטות דדברי הרמב"ם אמורים אף כשבא עליה בצינעא, ועמד על הקושיא הנ"ל וכתב דלא ברירא טעמו].

וראה שו"ת אגרות משה שם שעמד על הערה זו בדברי הרמב"ם, ודחה, שממעשה דפנחס אין הוכחה לדינא, דשאני התם שהרגם מתוך קנאותו בשעת הריגת הבועל, ובאופן זה אפשר שאינו חייב להבחין בין הבועל לנבעלת, ועיקר כוונת דברי הרמב"ם לחדש, שאף אם לא הרגה באותה שעה, היא חייבת מיתה בבית דין [בשונה מן הבועל שאינו חייב אלא כרת בידי שמים], וזאת הוכיח מהמעשה בבנות מדין שנתחייבו מיתה על פי דין.

ביאור ראית הרמב"ם מבנות מדין

הן אמת, דעצם ראיתו של הרמב"ם מבנות מדין צ"ע, שהרי מן המקראות נראה שבנות מדין לא נענשו על עצם הזנות, אלא על שהחטיאו את בני ישראל בבעל פעור [ראה במדבר כה ב – ג], וכ"כ בס' אור החיים עה"ת שם דעל הזנות היו אנוסות מאבותיהן [וע"ע חי' חתם סופר עה"ת שם], ואם כן היאך למד מכאן הרמב"ם את דינו שגויה הנבעלת לישראל נהרגת.

ובפשטות י"ל, דאין כוונת הרמב"ם להוכיח מאותו מעשה בבנות מדין שגויה הנבעלת לישראל נהרגת, אלא רק את עצם היסוד שגויה הגורמת תקלה לישראל ומביאתו לידי עבירה דינה לההרג, ואה"נ דבנות מדין נענשו בעיקר על שהחטיאו את ישראל בעבודה זרה. וכנראה, דדבריו נסמכים על מה שאמרו חכמים בפסיקתא זוטרתא (פ' פנחס, והובא בהגה' הר"י פארלא על ספר המצות לרס"ג חלק העונשין מצוה סח – סט): "ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו), ומה בהמה שאין בה דעת הואיל ובאת לישראל תקלה על ידה תהרג, המדינים שהכשילו את ישראל לא כל שכן, לכן נאמר (במדבר כה יז) צרור את המדינים". הנה אף שלא נאמר להדיא שנענשו על שהכשילום בעריות, מכל מקום עצם הדמיון לבהמה שבאה תקלה על ידה נתפרש במדרש. ומכל מקום קושיתנו הראשונה במקומה עומדת, דכיון שאין הישראל מצווה שלא לבוא על גויה אלא מדרבנן מה טעם יש להורגה.

ובדוחק י"ל, דכיון שמצינו שהחמירה התורה בעונשו של הבא על גויה בפרהסיא עד כדי כך שהתירה את דמו, בהכרח מעשה מכוער ומתועב הוא בעיני המקום עד למאוד, ולפיכך, אף באופנים שלא נאסרו להדיא מדאורייתא – וכגון שבא עליה בצינעא – נחשב הדבר "תקלה וקלון" ודי בכך כדי להורגה מחמת שהביאתו לידי כך. וחידוש גדול יש בכך, שדין "תקלה וקלון" אינו תלוי בגדרי האיסור וההיתר, אלא בעצם זה שהורידו את בני ישראל ממעלתם וגרמו להם להיות משוקעים בתאוות שפלות.

[ברמב"ם (מלכים פ"ח הל' טו) כתב, דאשת יפת תואר שאינה מתרצית להניח עבודה זרה שהורגלה בה מבית אביה נהרגת. ובאחרונים תמהו, שהרי להדיא כתב הרמב"ם (מלכים פ"ו הל' ד) שאין הורגים אשה על שאינה מקבלת על עצמה ז' מצוות שנצטוו בהן בני נח. וראה ס' צפנת פענח (מהדו"ת עמ' 171) וכלי חמדה (ריש פ' כי תצא) שפירשו, דיפת תואר ששבה לסורה נהרגת משום שבאה לישראל תקלה על ידה. שכן לכתחילה לא התירה תורה לבוא עליה אלא על דעת שיקחנה לביתו ויגיירנה, ועתה שאינה מתרצה לכך נמצא שבא על הנכרית באיסור]. 

אופן הריגתה

על האופן שבו יש להרוג גויה זו שבאה לישראל תקלה על ידה, נחלקו אחרונים: בס' מנחת חינוך (מצוה לה אות יד, ומצוה רט) כתב, דאף שבהמה שבאה לישראל תקלה על ידה נהרגת בסקילה [ראה סנהדרין נד ע"א], לענין גויה זו אין נראה להחמיר כל כך, ואין להמיתה אלא בחנק שהיא הקלה שבמיתות.

והוסיף עוד, כי אף שהלכה פסוקה היא בכל מקום שבן נח העובר על אחת מז' מצוות נידון בסייף [ראה סנהדרין נז ע"ב], כאן שלא עשתה כל איסור, ואינה נענשת אלא מחמת שבאה לישראל תקלה על ידה, מן הדין להקל עליה שלא תענש אלא בקלה שבמיתות [וצ"ע ממש"כ שם במצוה רי (אות ח), שכשם שהקנאי פוגע בבועל בסייף כך היא נידונת בסייף, ואפשר, שדבריו אלו אמורים שם רק על אופן שהקנאים פוגעים בה יחד עם בועלה, וכמעשה דפנחס שהרג שניהם בבת אחת בסייף, דכיון שהורגה משום קנאות ולא משום דיני עונשין, לא הטריחוהו לדקדק בדבר ומותר להורגם בכל אופן שיוכל וכדלעיל, ודו"ק]. ואף שעל ידי שהיא מזמנת עצמה לביאה זו היא עוברת באיסור של "לפני עיור לא תתן מכשול" [וכמבואר בפסחים (כב ע"ב) שאיסור זה נוהג גם בישראל המכשיל בן נח באחד מז' מצוות], מכל מקום איסור זה קל מן הזנות, ופשוט [וראה לעיל סעיף ה' שיש מן הראשונים דס"ל שבני נח לא הוזהרו על "לפני עיור"].

אולם, בשו"ת אגרות משה שם נקט בפשיטות דדינה בסייף, דלא גרע מכל בן נח העובר על אחת מן המצוות המוטלות עליו, ובפרט, שמקור דין זה מבנות מדין (שם) שנהרגו בסייף.

הן אמת, דכל דברינו עד עתה אינם אלא לפי רהיטת דברי הרמב"ם שלא אסרה תורה לישראל לבוא על גויה אלא בפרהסיא, ובצינעא אינו אסור בכך אלא מתקנת בית חשמונאי. אולם, כאמור לעיל סעיף ב' יש ראשונים ואחרונים שסברו שישראל הבא על גויה בצינעא חייב כרת, ורק דין "קנאים פוגעים בו" אינו נאמר אלא בפרהסיא, ולפי שיטה זו קושיא מעיקרא ליתא, דכיון שהחטיאתו בעבירה חמורה שיש בה כרת ואסורה מדאורייתא, שפיר יש להורגה.

אם נידונת בפני בית דין של עשרים ושלושה

עוד יש לדון, דהנה, בהמה שנגרמה לישראל תקלה על ידה, אינה נהרגת אלא על ידי בית דין של עשרים ושלושה דיינים וככל דיני נפשות בישראל ובהעדאת שני עדים כשרים [ראה סנהדרין טו ע"א], וצ"ע אם כך הוא גם לענין גויה זו שנבעלה לישראל, שהרי בעלמא נקטינן שגוי העובר על אחת מז' מצוות נהרג על פי עד אחד ודיין אחד [ראה סנהדרין נז ע"ב. ובעיקר הדין דבן נח נהרג על פי עצמו, ע"ע ס' מנחת חינוך מצוות לד, וצג, שו"ת מחנה חיים ח"ב סי' כב – כג, ומש"כ לפלפל בדבריו בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' שנה].

ואכן, בס' מנחת חינוך [מצוה רי אות ח] נקט בפשיטות, דכיון שאינה נהרגת מחמת חטאה שלה אלא מחמת שהביאה תקלה על ישראל, דינה כבהמה לההרג על פי בית דין של עשרים ושלושה ובהעדאת שני עדים.

וצ"ע לדבריו היאך הרג פנחס את כזבי בת נשיא מדין שלא על פי בית דין. ולפי מש"נ לעיל אתי שפיר, דבאופן שהיא נהרגת על ידי הקנאים הפוגעים בבועל לא נאמרו לגביה כל הדינים הללו, ומותר להורגה על פי עצמו כדי לקדש שמו ית' ברבים, ולא בתורת עונש בעלמא ומשום שבאה לישראל תקלה על ידה.

מיהו, בתרגום יונתן בן עוזיאל שם (במדבר כה ז) כתב: "ויקם מתוך העדה – קם מגו סנהדרין דיליה". ודבריו מיוסדים על המובא ברש"י (סנהדרין פב ע"א ד"ה העדה) שהיו בית דין יושבים ועוסקים בדינם של ישראל, ומתוך כך קם פנחס ועשה מעשה. ולפי זה אפשר שאף מעשיו היו מתוך הכרעת בית דין של כ"ג דיינים, ועדיין צ"ע בזה.

גוי הבא על בת ישראל

מיהו צ"ב לשיטת הרמב"ם, דהנה, בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א אבהע"ז סי' עה) כתב, דהגוי אינו מוזהר שלא לבוא על בת ישראל ואינו נענש על כך [ועיי"ש שהוכיח דבריו מדברי התוס' (יבמות טז ע"ב ד"ה קסבר)]. וכנראה דס"ל שחלוק בזה דין המדיניות שהחטיאו את ישראל במדבר מגוי הבא על בת ישראל, שכן שם היתה עיקר מטרתם להחטיאם בחטא עבודה זרה. ולפי מש"נ לעיל מדברי הרמב"ם דהגויה נהרגת על שבאה לישראל תקלה על ידה, צ"ב מאי שנא גויה הנבעלת לישראל שנהרגת מגוי הבא על בת ישראל שאינו נענש לשיטה זו, וצ"ע [ועיי"ש עוד שדן בארוכה על דבר אדם המוחזק כישראל ובא עד והעיד שהוא גוי, אם שומעין לדבריו].

[1] בס' כנסת הגדולה (חו"מ סי' לד הגה' ב"י אות מא) הביא בזה פלוגתא בין הראשונים, ושורש הנדון בזה הוא על פי הכלל שבידינו שאינו נפסל מן התורה אלא באופן שעבר באיסור שיש בו מלקות, והבועל ארמית אינו לוקה. לאידך גיסא בעשותו בפרהסיא קנאים פוגעים בו, ולא גריעא חיוב מיתה זה מן המלקות. כמו כן יש דס"ל, דכיון שלדעת הרמב"ם אם בא עליה דרך אישות לוקה, אף כשבא עליה בדרך זנות בעלמא הרי הוא נפסל לעדות מן התורה, עיי"ש באורך. והובא באמרי בינה (דיני עדות סי' לג), עיי"ש. בס' בית יוסף חדש (שלזינגר, דף מ ע"ד) הוסיף בזה, דאף הבא עליה בצינעא ענוש כרת מדבריהם, ראה לעיל סעיף ב', וע"ע פסקי הלכות יד דוד (אישות ח"א עמ' קסא) שהאריך בחומר עוונו של הבא על הנכרית אפילו בצינעא, ונקט דפסול לעדות מן התורה. וראה מש"כ בזה בארעא דרבנן (מערכת פ אות תתקכח).

ולדינא נחלקו בכך הדעות: בדרכי משה (חו"מ שם) כתב, דהבא על הגויה, כיון שאין בכך איסור אלא מגזירת בית חשמונאי אינו פסול אלא מדרבנן, וע"ע שו"ת בית שלמה (סקאלא, אבהע"ז סי' מז, הגה' מבן המחבר) מש"כ בביאור דבריו. ובהכרח דבריו אמורים באופן שבא עליה בצינעא, שאם לא כן אסור מן התורה וכדלעיל. ואכן, בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קסו) נקט בפשיטות דהבועל ארמית, פסולו הוא כעין של תורה, דכיון שהתירה התורה את דמו כאיילות השדה ודאי בטלה נאמנותו לגמרי, ודינו כשאר פסולי דאורייתא [ובהכרח דבריו אמורים באופן שבא עליה בפרהסיא, שאל"כ לא הותר דמו, וכמבואר כל זה בכנה"ג שם].