לתרומות לחץ כאן

זכר לחורבן מיקומו המדויק

שאלה:

אנחנו צובעים כרגע את הדירה. כשנכנסו לפני מספר שנים גם כן צבענו ועשינו זכר לחורבן. אלא שאני לא כ"כ בטוח ששמנו את זה במקום הנכון. יש לנו שלושה כניסות עם דלתות ועוד כניסה רביעית דרך חנייה/מחסן. עשינו רק בכניסה הראשית. ואותה כניסה בנויה בצורה דלהלן: יש את הדלת מולו יש מדרגות בצד ימין לקומה עליונה ומדרגות בצד שמאל לקומה תחתונה. הדלת ממוקמת במרכז כשממש מולו זה המעקה המפריד בין שני המדרגות. האם צריך לשים את זה מול הדלת והמעקה או יותר לצד מול המדרגות? האם צריך גם קומה תחתונה וגם קומה עליונה? והאם צריך מול כל הכניסות?

תשובה:

מוול הדלת הכי טוב שמיד שנכנסים רואים, מספיק שם בכניסה הראשית ולא צריך בשאר כניסות.

בהצלחה רבה מאוד.

מקורות:

נביא כאן את עיקרי דיני האמה על אמה שמשאירים זכר לחורבן. מקור ההלכה בברייתות המובאות בגמרא (בבא בתרא ס, ב): "אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה. לקח חצר מסוידת מכוירת מפויחת הרי זו בחזקתה… ת"ר: לא יסוד אדם את ביתו בסיד, ואם עירב בו חול או תבן מותר. ר"י אומר עירב בו חול הרי זה טרכסיד ואסור, תבן מותר. … שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה. … אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף אמה על אמה, אמר רב חסדא כנגד הפתח" (בבא בתרא ס' ע"ב).

הגמרא מסיימת בפשרה: אמנם היה נכון שלא נסייד כלל את בתינו בעידן חורבן הבית. ואולם, מפני הכלל שאין גוזרים על הציבור גזירה שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בו, העמידו חכמים את התקנה כמחייבת שיור של שטח אמה על אמה בסיוד הבית.

הרמב"ם פוסק הלכה זו כך: "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד" (הל' תעניות פ"ה הל' יב). נחלקו הדעות בהבנת דברי הרמב"ם, אם כוונתו ששיור אמה על אמה תמיד מועיל עניין זה, או שמא אסור לבנות בניין כדרך המלכים בכל אופן, ולעניין זה לא מועיל שיור אמה על אמה.

להלכה הביא השולחן ערוך (סימן תקס) את לשונו של הרמב"ם. המגן אברהם (ס"ק א) מבאר את דבריו שבית שמסויד בסיד בלבד, שהוא בית המסויד כדרך מלכים,  אין לו תקנה כלל. מנגד, בית שטח בו טיט ורק לאחר מכן סד בסיד, מותר על-ידי שיור אמה על אמה.

מנגד, הרמ"א (בדרכי משה) כתב שהמנהג הוא כדעת הטור לפיה בכל מצב מועיל לשייר אמה על אמה. במגן אברהם הביא את דברי הדרכי משה, וכן פסקו אחרונים (אשל אברהם ס"ק א; משנה ברורה ס"ק א). מכאן המנהג להלכה שאין הגבלה כלשהי על אופן בניין הבית, ובתנאי שישייר אדם אמה על אמה מסיוד ביתו.

המנהג כיום

מעניין לציין שלא תמיד הקפידו כדין על שיור אמה על אמה כפי שנפסק להלכה על-פי הגמרא.

במשנה ברורה (ס"ק ב) מביא את דעת הר"ן הסובר שאם מערב אדם חול בסיד, שוב אין חובה לשייר אמה על אמה, שכן על התעבורת אין שם "סיד". על כך הוא מוסיף: "והנה בזמננו לא נהגו לשייר. ואפשר משום דסומכין על היש מקילין (דעת הר"ן הנ"ל)". אולם הוא מסיים: "ועל כל פנים תמוה, שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד, ואפשר דדוקא במיני סיד הנקרא גופ"ש שהוא לבן ביותר אסור, מה שאין כן סיד שלנו, אך כל זה דחק, וצריך עיון על מה נוהגין היתר".

גם פוסקים נוספים התרעמו על כך שיש שנהגו שלא לשייר בסיד אמה על אמה (עי' קיצור שולחן ערוך קכו, א; כך בלבוש ובשל"ה תמהו בדבר).

בפשטות אין כל היתר שלא לשייר אמה על אמה במקומות המחויבים מצד הדין. ואמנם, כיום מי שחייב בכך אכן מקפיד לשייר אמה על אמה, כדין הגמרא. יש לציין לדברי הכף החיים (שם), שכתב שבתים ובני בית המקפידים לקיים הלכה זו ייכונו לעולם. ואולם, כפי שנראה כעת לא בכל מקרה האדם חייב לקלף אמה על אמה מהסיד של ביתו.

הקונה בית

הרמב"ם מביא את לשון הברייתא (ב"ב שם) הדן במי שקנה בית מאחר: "הלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה, ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים". שלא כמפרשים אחרים, הרמב"ם אינו מפרש את דברי הגמרא כמתכוונים לחזקה שהבית נבנה בהיתר קודם שנחרב הבית. אלא, לדעת הרמב"ם הלכה זו נוגעת אפילו כיום, בבית שקונה אדם מן הגויים.

כלומר, אדם שקונה בית מן הגוי אינו חייב לדעת הרמב"ם בקילוף הסיוד בביתו. כיון שהבית נבנה בהיתר, שוב אין חובה לקלף אמה על אמה בסיד כזכר לחורבן. מנגד, הרי"ף והרא"ש כלל לא הביאו הלכה זו – שכן לדעתם נראה שההלכה מתייחסת דווקא לבית שחזקתו שנבנה קודם שנחרב הבית (עי' ב"ח סימן תקס).

השולחן ערוך הביא גם בדין זה את לשון הרמב"ם. המגן אברהם (ס"ק ד) מבאר שכיום, אנו תולים שבית שנקנה (בחוץ לארץ) נבנה על-ידי גוי, ולכן אין חובה לקלף את הסיד. מנגד, אם ידוע שנבנה הבית על-ידי ישראל באיסור, חייב הקונה לקלף את הכתלים (כך כתב גם במשנה ברורה ס"ק ד).

אם הקונה משפץ את הבית עד הקירות, הוא שוב מתחייב לשייר אמה על אמה כדין.

דנו הפוסקים ביהודי השוכר בית מיהודי חברו, על מי מוטל החיוב לקלף את הסיד בשיעור אמה על אמה. בהנחה שהחובה מתייחסת ל"בית" (שכן בית שנבנה באיסור חייב ובית שנבנה ללא שיור בהיתר פטור), נראה שהחיוב יחול על בעל הבית ולא על השוכר (עי' בספר הבית יט, יז שהאריך בזה).

מיקום האמה על אמה

יש לשייר את הסיוד בשיעור אמה על אמה מול פתח הבית. באופן זה כל הנכנס יוכל לראות את הריבוע, ולהעלות על לב את חורבן הבית (משנה ברורכה ס"ק ג; ערוך השולחן ה). באופן שאין אפשרות לשייר את הסיד מול הפתח, יש לעשות כן במקום הסמוך ביותר.

יש דעות המחייבות לשייר אמה על אמה בכל אחד מחדרי הבית, ולא רק מול פתח הבית. דעה זו הוזכרה על-ידי כמה פוסקים (עי' שערי תשובה א; אליה רבה א; כף החיים ה), וכך נהג הסטייפלר (עי' אורחות רבנו ח"ב, עמ' קמו). אולם, המנהג הנפוץ הוא כידוע שלא להקפיד על כך, אלא לשייר דווקא מול הפתח לבית.

אופן השיור בסיד

דרך המלך בקיום ההלכה היא כלשונה בדברי הגמרא ובפוסקים: לשייר בסיד, ואם כבר סייד לקלף את הסיד בשיעור אמה על אמה.

ואולם, יש דעה הסוברת שבמקום הצורך, כאשר קשה לשייר בסיוד עצמו, ניתן לצבוע את הריבוע בצבע אחר מצבעו של הסיד, באופן שיש היכר ברור לריבוע של אמה על אמה (אור לציון ג, ל, א).

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן פו) דן במנהג להשחיר אמה על אמה מתוך הכותל במקום לקלף את הסיד שעליו. הרב פיינשטיין מביא את הדעות שצווחו על המנהג שלא לשייר (של"ה, מגן אברהם, לבוש ועוד). מנגד, הוא כותב שיש לנו ללמד זכות על אלו המשחירים את הכותל, שכן רבים נהגו כן, ביניהם אנשי מעשה. לכך הוא מוסיף שיש ללכת בעניינים אלו לקולא, שכן מדובר בתקנת דרבנן בלבד.

מסקנת הרב פיינשטיין הוא שיש צד מקום להצדיק את המנהג, כיון שיש בו כדי לזכות את החורבן, למרות שאין דרך זו לכתחילה.

עוד יש לציין לדברי הרב פיינשטיין שם לעניין הבונה בית על-מנת למוכרו. מסקנתו בעניין זה הוא שגם במקום של רוב יושביו יהודים, אין חובה על הבונה לשייר אמה על אמה, כיון שאין זה ביתו שלו. לפי זה עולה (כפי שמבאר שם) שמי שקונה בית מישראל חייב לשייר אמה על אמה רק כאשר המוכר בנה את הבית לשם עצמו. במקום שהמוכר בנה את הבית לשם מכירה לאחרים, הרי שנעשה הבית בהיתר, ושוב אין חובה על הקונה לקלף את הסיד.

אלא, שאע"פ שניתן להקל בדינים אלו, מכל מקום נראה שראוי בכל זאת לעשות זכר לחורבן שכן החיוב כפי שראינו הוא להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, ולזכור ולהשתתף תמיד בחורבנה, כמו שכתב ב'עטרת זקנים' "ומה שנוהגין עכשיו שבונין בתים ומסיידין אותן ואחר כך משחירים אמה על מאה בשיחור כנגד הפתח לא יפה הם עושים כי אדרבה השיחור מיפה הבנין על כן צריך להניח אמה על אמה מקולקל כדי לגנות הבנין ולשבור לבו ומתוך כך יזכור החורבן בשברון לב".

מנהגי חתונה

תחום מרכזי בתוך ענייני "זכר לחורבן" הוא חתונות. החתונה מהווה אחד מרגעי השיא של התפרצות שמחה. בהתאם לכך, ראו חכמים ופוסקים לתקן תקנות שונות כדי לזכור את חורבן הבית.

כבר ב"תנאים" (אירוסין) נהוג לשבור צלחת כזכרון לחורבן הבית (משנה ברורה תקס, ט). המנהג הנפוץ הוא ששתי הנשים שוברות במשותף את הצלחת (ערוך השולחן תקס, כו).

בחופה עצמה ישנם שני מנהגים נפוצים. האחד הוא שמניחים אפר על מצחו של החתן, במקום תפילין. מנהג זה מקורו בגמרא והוא נפסק ברמב"ם (תענית ה, יג) ובשאר פוסקים (שולחן ערוך אה"ע סה, ג). הט"ז (ס"ק ד) כותב שעל החתן לומר את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…".

המנהג השנה הוא לשבור כוס זכוכית טרם סיום טקס החופה, לאחר תום אמירת שבע ברכות (עי' תוספות, ברכות לא, א; שערי תשובה תקס). החתן שובר את הכוס, שעטוף בנייר כדי שלא ייפצע. יש פוסקים העומדים על כך שלא יפרוץ הציבור בברכת "מזל טוב" מיד לאחר שבירת הכוס, שכן עניינו לזכור את חורבן הבית. המנהג, כידוע, אינו לחוש לכך (עי' קובץ מבקשי תורה כו, עמ' שצב, בשם הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתנגד למנהג).

למעט בתכשיטים ובאוכל

עוד חלק בהלכות "זכר לחורבן" הוא מיעוט באותם הדברים שאנו נהנים ומתהדרים בהם. בשולחן ערוך (תקס, ב) נפסק ברוח זו שאין לאישה ללבוש את כל תכשיטיה יחדיו, אלא לשייר בתכשיט אחד. השיור בתכשיטים מזכיר לנו את חובן הבית. כיום, כיון שלרוב הנשים יש תכשיטים רבים, והן לעולם אינן לובשות יחד את כל תכשיטיהן, הלכה זו אינה שכיחה.

כך אנו מוצאים שיש לאדם לשייר תבשיל אחד מתוך סעודתו, אפילו סעודת מצווה (שם; משנה ברורה ז). אין מנהג זה נהוג כיום.

תחום נוסף מרכזי של "זכר לחורבן" הוא עניין שמיעת הזמר והשיר. במשנה (סוטה מח, א) נקבע שמשגלתה הסנהדרין ממקומה נאסר השיר ממשתה היין. לדעת המאירי (גיטין ז, א) הסיבה לכך היא כדי למנוע התנהגות פרוצה – אבל לרוב המפרשים (וכך בשולחן ערוך) הסיבה היא משום זכר לחורבן.

ישנן דעות שונות בשאלה מה בדיוק נכלל באיסור של מוסיקה. כיון שעסקנו בסוגיה בהרחבה במאמר בעבר (ביחס למוסיקה בתקופת ספירת העומר), לא נרחיב בכך בהזדמנות זו. די לענייננו בציון לדברי הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן קסו) הכותב שאמנם מנהג העולם שלא להקפיד על איסור שמיעת מוסיקה בכל השנה, בוודאי שיש להקפיד על כך (גם שלא במסגרת משתה היין) במשך תקופת שלושת השבועות.

על נהרות בבל

ייתכן שהשכיחה מכל הלכות "זכר לחורבן" היא אמירת "על נהרות בבל" קודם ברכת המזון. הלכה זו אינה קדומה, אך מופיע בספר יוסף אומץ (קנד), ומשם במגן אברהם (א, ה) ומשנה ברורה (א, יא). כמו שאר ביטויים לאבלות על חורבן הבית, אין אומרים "על נהרות בבל" בימים שאין אומרים בהם תחנון.

על-ידי אמירת מזמור זה אנו זוכרים את חורבן הבית בכל סעודה. יחד עם ההודאה להי"ת על הטובה שגמלנו, מזכירים בכך את היגון ואנחה שבהם אנו שרויים כל עוד הבית עומד בחורבנו (עי' ערוך השולחן א, כא).

ואולם, המנהג הנפוץ הוא שלא להיזהר באמירת "על נהרות בבל" במשך השנה כולה, אלא דווקא להיזהר בכך במשך תשעת הימים שלפני תשעה באב – וקל וחומר בסעודה המפסקת. לא מצאתי מקור הלכתי ברור לאישור מנהג זה.

סיכום

לסיכום, ראוי לזכור ולהיזכר שהדבר החשוב במעשה של "זכר לחורבן" אינו המעשה כשלעצמו, אלא זיכרון החורבן שהוא מוליד בנו, והצער על מצבנו הרוחני הירוד שנמשך בהיעדרותו. למרות שאנו זוכים, לעתים, לחיים של טובה וברכה, עדיין יש בהם חסר עצום כל עת שהמקדש איננו.

הרב יעקב עמדן כותב בסידורו שכאשר אין העם מקפיד על הלכות "זכר לחורבן" הדבר גורם לעיכוב בבניין הבית ובגאולה השלמה. דבריו מקבילים לדברי הגמרא (תענית ל, ב; בבא בתרא ס, ב) לפיהם כל שמתאבלים על ירושלים זוכים ורואים בשמחתה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל