לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

יציאה מחוץ לעירוב עם שעון ועוד – חלק ב

בס"ד

בפרשת השבועות במדבר נשא ובהעלותך התורה עוסקת במחנה ישראל, אחד הדברים הנלמדים ממחנה ישראל הוא האיסור לטלטל בשבת במקום הדומה למחנה ישראל. במאמר השבוע נעסוק בשאלה כאשר אנחנו נמצאים במקום שאין בו עירוב איזה דבר מותר לצאת עמהם, ואיזה לא, ההלכה קובעת כי מותר לצאת עם מלבוש ולא עם משא, אולם נשאלת השאלה מהו מלבוש ומהו משא? כיצד מגדירים את הדברים? האם טבעת היא מלבוש או משא? מה הדין בשעון יד? ומה הדין בשעון כיס המחובר ברצועה לבגד? מה הדין במשקפיים? האם מותר לצאת בכלי נשק בשבת? חייל עם מדים הכוללים נשק? חייל במשמר המלכה, האם מותר לו לצאת במדיו בשבת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

יציאה מחוץ לעירוב עם שעון ועוד – חלק ב

השבוע בחוץ לארץ אנחנו קוראים את פרשת בהעלותך, שהיא הפרשה השלישית העוסקת במבנה מחנה ישראל במדבר וצורתו. בארץ ישראל סיימנו שבוע שעבר את שלושת הפרשיות הללו. ממחנה ישראל במדבר נלמד האיסור לטלטל בשבת במקום שהיה דומה לתנאים של מחנה ישראל. בשבוע שעבר פתחנו את הנושא כאשר אנחנו יוצאים מחוץ לעירוב אם מה מותר לנו לצאת, למדנו שכל דבר המוגדר כמלבוש או תכשיט מותר לצאת עימו, אולם יש דברים שהגדרתם אינה ברורה, ובשבוע זה נמשיך את הנידון על דינים אלו. כדוגמת דין שעון משקפיים כלי נשק ועוד.

דבר העומד לשימוש ולתכשיט

דין נוסף המצוי מאד הוא כאשר יש דבר המשמש את האדם גם לשם תכשיט, וגם לצורך שימוש, והאדם לובשו עליו גם כדי להתקשט בו, וגם נושא את הדבר עליו כדי שיהיה זמין עליו מיידית בכל מקרה שיצטרך להשתמש בו. הדוגמא המצויה בימינו היא שעון יד, מצד אחד אדם לוקח עימו את שעון היד כדי לדעת מה השעה, מאידך הסיבה שהוא רכש שעון זהב באלפי דולרים, ולא הסתפק בשעון פשוט העולה כמה דולר בודדים שיכול לספק את כל צרכיו לדעת את השעה, היא משום שהוא רוצה להתקשט ולהתפאר בשעון היוקרה. האם נחשב כי האדם נושא עימו חפץ, והדבר אסור בשבת מחוץ לעירוב, או שמא הדבר נידון כתכשיט או מלבוש של האדם. שאלה נוספת נשאלת לגבי אדם שחוגר בחגורתו אקדח, או שומר המלכה החוגר חרב בחגורתו לנוי, האם נחשב הדבר לתכשיט או לפחות לדרך מלבוש, או שמא הדבר נחשב שהוא נושא עימו חפץ לכל דבר.

טבעת עם חותמת

הדוגמא הנפוצה בימי קדם לנידון זה היה טבעת שיש עליה חותמת, בימי קדם היו מייצרים את החותמות על הטבעות, וכל איש בפרט אם הוא נשא משרה שהיה זקוק מפעם לפעם לחתום, נהג לחבוש טבעת עם חותמת על אצבעו. במקרה זה יתכן ואדם אינו מייחס כלל חשיבות לטבעת, ואינו רואה בו תכשיט, ומבחינתו והטבעת והחותמת יכולים להיות עשויים מחומר פשוט ביותר ללא צורה נאה, משום שמטרתו בלבישת הטבעת הוא טכנית כדי שהחותמת תהיה זמינה בכל עת שהוא זקוק לחתימתו.

מאידך יתכן ונוצר תרבות ומנהג לבישת טבעות עם חותמת מחמת שאנשים החשובים לובשים טבעות אלו כדי שהחותמת תהיה זמינה, אולם בפועל הטבעות והחותמות עשויים זהב טהור או מתכות יקרות אחרות, ואולי אף משובצות ביהלומים יקרים להביע את מעמד נושא הטבעת, ובסופו של דבר האדם יוצא לרחוב כשהוא עונד את הטבעת על ידו משום שהוא רוצה להתקשט בו, ויתכן ואדם זה אינו כלל אדם הזקוק לחתום חתימות, ולעיתים גם את החותמת התקלקלה הוא ימשיך לצאת בטבעת זו לרחוב, כדי להתקשט בו.

במשנה (שבת נז:) נאמר שאשה אסורה לצאת עם טבעת שאין עליה חותם מחשש שתסירנה ותראה אותה לחברתה. [והאם איסור זה נוהג בימינו נחלקו הפוסקים]. אך אין איסור מהתורה. ואילו במשנה (שבת סב.) נאמר שאשה שיוצאת בטבעת שיש בה חותמת חייבת חטאת משום שהדבר אסור מהתורה. ועל כך נאמר בגמרא שבאיש הדברים הפוכים. רש"י פירש שכוונת הגמרא על טבעת שאין בה חותמת הוא חייב חטאת משום שהוא אסור מהתורה, שהרי אין דרך אנשים לצאת בטבעת כזו בתור תכשיט, ואילו על טבעת שיש בה חותמת הוא פטור, אך אסור כפי שאשה אסורה בטבעת שאין בה חותמת. אולם דעת רוב הראשונים שבאיש אין שום איסור בטבעת שיש בה חותמת, ומותר לצאת עימו לכתחילה.

וראה עוד בתלמוד בבלי (נט: ס.) האם יש הבדל האם הטבעת או החותם עשויים מחומר יקר או פשוט, וכי דרכו של איש לענוד רק טבעת עם חותם, ולכן כשהוא יוצא עם טבעת ללא חותמת הרי זה משא ולא מלבוש או תכשיט, [ונחלקו הפוסקים האם בימינו השתנה המציאות], וכי דרכה של אשה רק לענוד טבעת ללא חותמת, ולכן בענידת טבעת עם חותמת יש בכך משא ולא מלבוש או תכשיט.

הלכה למעשה

להלכה השולחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף ט) פסק שאשה אסורה מהתורה לצאת עם טבעת שיש בה חותמת, ואילו לגבי איש דעת רש"י שאסור לצאת מדרבנן, ולדעת רבינו תם והרמב"ם מותר. המשנה ברורה (סי' שא ס"ק לח) הכריע שאין למחות במי שיוצא, אולם לבעל נפש ראוי להחמיר בכך.

טבעת שיש בה מטרה מוגדרת

אולם עד עתה דברנו על יציאה באופן כללי בטבעת שיש בה חותמת בלי שהוגדר בפירוש מהו מטרת האדם המוציא את הטבעת, אולם נשאלת השאלה מה הדין באדם החושב בפירוש שמטרתו בהוצאת הטבעת הוא לתכשיט, או אדם שמטרתו המוצהרת בהוצאת הטבעת הוא כדי שהחותמת תהיה זמינה לו.

בתלמוד בבלי לא מצינו התייחסות לכך בפירוש, אולם בתלמוד ירושלמי (שבת פ"ו ה"ג) כי טבעת העשויה הן לשם תכשיט והן לשם חתימה, אם הוציאה לשם תכשיט פטור אבל אסור, ואם הוציאה לשם חתימה חייב.

למעשה נחלקו בכך פוסקי זמנינו, האגרות משה (או"ח ח"א סי' קיא) הוכיח מהבבלי שלהלכה אף שעיקר שימוש הטבעת הוא לחותמת שבו מכל מקום אם יש שם לבישה גמורה על החפץ אין בכך איסור, וטבעת על האצבע או לענוד שעון על היד נחשב לבישה גמורה ולכן הוא מותר. ולדבריו צריך לומר שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר שסתימת דברי הירושלמי מוכח שהדבר מותר. [אלא אם כן נחשוש לשיטת רש"י שיש גזירה מדרבנן שאדם יסירנה כדי להראותו לחברו].

מאידך הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' נא) סבר שהבבלי והירושלמי לא נחלקו, אלא שרק הירושלמי דיבר בצורה שעיקר השימוש של הטבעת הוא לשימוש של החותמת, ואילו הבבלי דיבר כאשר הטבעת משמשת לתכשיט, אלא שלעיתים האדם חותם עימה, אולם מה שהוא יוצא עימה מהמשרד זה לשם תכשיט. והגרי"ש אלישיב סבר שבמקרה והטבעת עומדת לשני הדברים, כאשר האדם חושב בליבו שהוא מוציאה לשם תכשיט הדבר פטור אבל אסור, והטעם משום שאדם הרואה אותו מוציאו אינו יודע מה קבע בליבו, ולכן הוא חושד בו שהוא מוציאו לשם החותמת, ועשוי אף ללמוד ממנו שמותר להוציאו לשם החותמת, ולכן הדבר אסור. ולשיטתו השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף יא) פסק את הירושלמי להלכה, [ראה להלן].

מפתח מכסף על השרשרת

אדם שעשה את מפתחות ביתו מכסף טהור, יחד עם פיתוחים שונים, ותולה את המפתח כתליון בשרשרת על צווארו, מצד אחד הוא זקוק למפתח שיהיה תמיד עליו, כדי שיוכל לנעול את ביתו ולפתוח אותו, מאידך ההשקעה המרובה במפתח נועד כדי שהוא יהווה תכשיט יוקרה, אולם מקרה זה אינו דומה לטבעת כיון שתליון על השרשרת בודאי אינו דרך לבישה גמורה.

השלחן ערוך (או"ח סי' שא סעיף יא) הביא שנחלקו בכך לדעה הראשונה אסור לצאת בשבת במפתח זה, למרות שהוא משמש כתכשיט, כיון שהאדם שרואה אותו יוצא עם שרשרת זה יאמר שהוא מטלטל את המפתח, ואינו מבין את החילוק בין מפתח מתכת פשוטה התלויה על שרשרת שהיא משוי לכל דבר, לבין מפתח כסף שהיא תכשיט. אך לדעת הדעה השניה מותר ולא אסרו חכמים משום מראית עין. ע"פ הכלל שבסתם ויש הלכה כסתם, כוונת השולחן ערוך לפסוק כדעה ראשונה, אולם הרמ"א (שם) כתב שנהגו להתיר, ולכן כתב המשנה ברורה (סי' שא ס"ק מב) שלכתחילה יחמיר אך אין למחות ביד היוצאים כך.

הגרי"ש אלישיב לשיטתו סבר שזהו המקרה המובא בירושלמי והכוונה שמפתח הכסף מיועד לכך ולכך, והאדם במחשבתו קובע האם המפתח מיועד לתכשיט או לשימוש, ולכן יש בכך איסור.

מהדברים עולה שאם המפתח הוא אכן תכשיט אין איסור מצד הוצאה, אלא שנחלקו האם יש איסור של מראית עין. אולם אם מדובר במפתח מתכת פשוטה ללא עיצוב מיוחד לכל הדעות אסור לצאת עימו כיון שהוא משוי ולא תכשיט.

תכשיטים האסורים משום שהעיקר הוא השימוש

אחת השאלות הנוגעות למעשה ביותר הוא לבישת השעון בשבת מחוץ לעירוב. הנושא התחיל בשעוני כיס שהיה נהוג בזמנם, והמשיך לשעוני יד כפי שנהוג בזמנינו.

הפוסקים נחלקו לגבי שעון כיס שהיה נהוג בזמנם, לבגד היה מחובר שרשרת, ובסוף השרשרת מחובר שעון, והיה כיס קטן בחזית הבגד שבה השעון נכנס, וכאשר רוצם לראות את השעה שולפים את השעון מהבגד, ושוב מחזירים אותו. ובני המעמד הגבוה נהגו לעשות לעצמם את השרשרת והשעון מזהב.

הסכמת הפוסקים כי לפי הדעה הראשונה בשלחן ערוך האוסרת לצאת עם מפתח מכסף על השרשרת משום גם אם אכן נגדיר את השעון כתכשיט אסור לצאת בו. אולם לדעת הדעה השניה והכרעת הרמ"א נשאלת השאלה האם מותר גם שעון כיס. ואכן יש כמה פוסקים שהתירו זאת, אולם נאמרו סברות רבות בפוסקים מדוע לחלק ולאסור, המהרש"ם (ח"ד סי' קכז) סיכם את הנידון כי רוב הפוסקים אסרו זאת ויחיד ורבים הלכה כרבים.

המהרש"ם (דעת תורה סי' שא סעיף יא; ח"ג סי' שסט) וקהילת יום טוב (על זכרו תורת משה סי' מה ס"ק לו) כתבו שאינו תכשיט שהרי מונח בתוך הכיס בבגד, ואינו נראה לעין. המשנה ברורה (בה"ל סי' שא סעיף יא) קבע כי המבחן האם הוא תכשיט או לא, הוא האם בשעה שהשעון מקולקל בכל זאת האדם לובש את שעון כיס הזהב, אדם שלובשו אף שהשעון הפסיק לעבוד וכבר אין בו שימוש של הצגת השעה, הוא בהחלט תכשיט, אולם אדם שאינו לובשו במקרה והשעון הפסיק לעבוד מוכח שאינו תכשיט ועיקר הוצאתו הוא לשם תכשיט.

שעון יד

אולם עדיין יש לדון על שעון יד כיון שאדם עונדו על פרק ידו, והדבר הוא דרך לבישה, להבדיל מאשר שעון כיס אף שהוא מחובר לבגד, עד כמה שהוא משא ועד לשימוש אינו דרך לבישה.

האגרות משה (או"ח ח"א סי' קיא) כתב שבכך כל הדעות מודים שהדבר מותר, כיון שהוא עונדו על פרק ידו בלבישה גמורה, והדבר דומה לגמרי לאדם שעונד טבעת עם חותמת, אף שעיקר מטרתו לשם החותמת, ואם החותמת מקולקלת הוא אינו יוצא עימו, מכל מקום הדבר מותר.

אמנם למעשה האגרות משה כתב שהוא מורה לתלמידיו ומי ששומע לו שלא לצאת עם שעון במקום שאין עירוב, משום שאנשים יבואו לטעות בין מיני השעונים, וכן משום שיבואו לענוד את השעון מעל החולצה [לשיטתו (או"ח ח"א סי' קח; קט; קי) שאם אדם עונד בגד מעל בגד והבגד העליון אינו מחמם יותר, או מקשט יותר, אסור לצאת עימו מחוץ לעירוב, וראה מאמר שבוע שעבר, שהרבה מפוסקי זמנינו נחלקו על כך]. למעשה בימינו שלא מצוי שעוני כיס [ואף לא שעון שנטען על ידי תנועות ידו, שיש אוסרים לענדו בשבת], יש הסוברים שלא שייך טעמו של האגרות משה להמליץ לאסור. [ויל"ע בימינו שמצוי שעונים חכמים שבוודאי אסור ללכת עם חלקם בשבת].

הגר"מ גריינמן כתב בשם החזון איש (אמרי יושר מועד פסקי החזו"א בסוף הספר אות פא; פג) שאף לאשה אסור לצאת אם שעון יד מזהב, ולא מועיל אם מניחים את השעון על הבגד במקום לסגור את הבגד בכפתור או בחפת, משום שיש לו חשיבות בפני עצמו, ולכן אנו בטל להחשב כחלק מהבגד.

אמנם הגר"נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פכ"ח סוף סק"ב) כתב שהדבר תלוי במבחנו של הביאור הלכה האם האדם לובש את השעון גם במקרה והשעון התקלקל ואינו עובד. וכתב למעשה ששעון זהב לגבר הוא בודאי משמש בעיקר לשעון ולא לתכשיט אף שהוא עשוי מזהב, אולם שעון זהב לאשה הדבר תלוי מהו הסיבה העיקרית שהיא לובשת אותו, אם הוא נועד לתכשיט מותר, ואם הוא נועד לדעת את השעה הדבר אסור.

יש מקום לדון אם נתיר יציאה בשעון זהב, האם גם נתיר יציאה בשעון כרונוגרף בשווי אלפי שקלים, וההבדל ביניהם הוא ששעון זהב התכשיט הוא הזהב, אלא שהוא נעשה בצורה של שעון, אולם בשעון כרונוגרף התכשיט אינו היופי של המוצר, אלא רמת הדיוק והפונקציות, והיוקרה של האדם העונד שעון כרונוגרף יקר זה הוא בכך שהוא נושא שעון לצורך שימוש של ידיעת השעה, במכשיר מדויק ביותר. אמנם יש מקום לומר כי בסופו של דבר לאחר שהוא נהפך למותג יוקרה, האם רואה בכך תכשיט לחוד.

מאידך לדעת הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' נא) כיון שהשעון עומד לשימוש כפול בכל מקרה הוא אסור. וכן דעת המנחת יצחק (ח"א סי' סז) לאסור מטעמים אחרים.

בשמירת שבת כהלכתה (פי"ח סעיף כז) כתב שלמעשה לא ראוי לצאת עם שעון למקום שאין עירוב, אך אין למחות ביד מי שיוצא, והמיקל יש לו על מי לסמוך.

משקפיים

החיי אדם (כלל נו דין ג) כתב שיציאה במשקפיים בשבת דומה לחיגר שהדין שמותר לו לצאת עם מקל רק אם אינו יכול ללכת בלי המקל. מהדברים עולה כי הוא סבר שיציאה במשקפיים אינו דרך לבישה, ולכן רק אם האדם אינו יכול ללכת בלי המשקפיים הדבר מותר, מהדין של נכה עליו נרחיב שבוע הבא. אולם כיון שיש חשש מצוי שהמשקף יפול מהאף יש לאסור הוצאתו בשבת, כדין דברים שונים שאסרו חכמים שדרכם ליפול ממנו, והוא נושא אותם בידו.

אך המהרש"ם (דעת תורה סי' שא סעיף יא) כבר עמד על כך שהחיי אדם דיבר במציאות בימיו שהלכו במשקפיים ללא ידיות על האף, שהיו נוטות ליפול, אולם בימיו שקשרו את המשקפיים מאחורי הראש, והם לא נפלו הדבר מותר. למעשה פוסקי זמננו כתבו שבימינו שיש ידיות יציבות אין חשש לא שיפול וגם אין חסרון בכך שאינו דרך מלבוש, והמבחן לכך הוא שאם הוא מטה את ראשו כלפי הקרקע והמשקף אינו נופל מותר לצאת עמהם בשבת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *