בורר באיסוף כלים מהשולחן

שאלה:

שלום רב. אני ניתקל בקשיים בנוגע למלאכת בורר, תמיד מסתבך עם זה,
במיוחד בארוחות שבת, כשאני אוסף את הצלחות מהשולחן ואת הסכו"ם ומעביר את הפסולת של כל הצלחות לצלחת אחת ואז מניח את הסכו"ם על גבי הצלחת העליונה שמכילה את כל הפסולת ובשלב זה אני חש ששמתי עצמי במלכודת, הרי כשאני מביא את הצלחות למטבח בכוונתי לרוקן את הצלחת עם כל הפסולת לפח. אך בצלחת נמצא גם הפסולת וגם הסכו"ם – איך אוכל לזרוק את הפסולת שבצלחת לפח כי הרי יש גם סכו"ם בצלחת ואם אני משליך את הפסולת לפח – הרי אני מחלל שבת כי אני בורר את הפסולת מהסכו"ם. כל פעם זה קורה וכל פעם ניראה לי שאני מחלל שבת.
מה דעת הרב? לעיתים אני חש שאני לא יכול לזוז כי כל בכל תזוזה יש חי חשש שמא אעבור על מלאכת בורר. ולכן אני צריך לחשוב 10 פעמים כל פעם על כל תזוזה או לקיחת דבר מה. מה דעתו של הרב בנידון?

תשובה:

שלום רב

אין איסור בורר בהפרדת הפסולת מהכלים, כיון שהם לא נחשבים מעורבים זה בזה.

מקורות:

ארחות שבת פרק ג סעיף כ.

מצרף לך מאמר שלנו שאולי יוכל לעשות סדר בענין.

סוגי תערובות

פתיחה

כמשנ"ת, גדר מלאכת בורר הינו הפרדת אוכל מפסולת. בדברי הפוסקים מבואר, שאין איסור בורר, אלא אם הברירה נעשית מתוך תערובת. וכ"כ בתרומת הדשן (שו"ת סי' נ"ז): "נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם, חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו. דלשון המרדכי פרק כלל גדול לא משמע הכי, דכתב – הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אע"ג דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מכל מקום לא מיקרי מעורב". להלן יבואר מה נחשב ל"תערובת".

יבש ביבש ויבש בלח

בתרומת הדשן (שם) מסיים את דבריו שהובאו לעיל: "אפס הואיל וכתב בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר".

ע"פ תשובה זו פסק הרמ"א (סי' שי"ט סעי' ג'), ששייך איסור ברירה בחתיכות דגים – "אע"פ שהחתיכות גדולות, וכל אחת נכרת בפני עצמה". מפרש המשנה ברורה (שם ס"ק י"ד): "רצונו לומר, דמכל מקום שייך בזה ברירה, כיון שאין מסודרות כל מין בפני עצמו, אלא מעורבין ביחד"[2].

איתא בגמ' (שם ע"ד ע"א): "כי אתא רב דימי אמר, שבתא דרב ביבי הואי (פירש"י, הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים), ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי. שדא קמייהו כלכלה דפירי (פירש"י, ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד, אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים, ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו), ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין".

למדנו, שאם האוכל והפסולת מפוזרים, בטל מהם שם תערובת, ואין בהפרדתם זה מזה איסור בורר (וגם למדנו, שמותר לכתחילה לפזר את התערובת, אף שכוונתו לאפשר ע"י כך את נטילת המין הרצוי, עי' להלן עמ' 23).

עם זאת לא מצינו בפוסקים גדר ברור, מתי נחשבים הפסולת והאוכל מעורבים. בספר עץ החיים למהר"י חגיז (הו"ד בספר טל אורות בורר ובספר שביתת השבת בורר בא"ר ס"ק כ"ה) כתב: "נסתפקו איזה בעלי תורה, אם מותר להסיר היתושין הצפין, אם יש בזה משום בורר… ואפשר דאין בזה ברירה כלל. ויש כעין ראיה לזה, מהא דגרסינן בפ"ק דשבת – אגוז הצף על גבי מים, לאו היינו הנחתן, ולא מיתחייב משום מוציא. ואם איתא דדבר שהוא צף על גבי מים או יין, הנוטל משם נקרא בורר, אמאי לא משתמיט שום מפרש, דחייב משום בורר. ועוד, דלפ"ז השולה דגים מן הים מחייב משום בורר אוכל מפסולת וליתא, דאפילו לירושלמי לא מחייב אלא משום קוצר. ולכן נראה דלא שייך ברירה, אלא מה שצריך לפשפש ולברור, אבל דבר שצף למעלה, כבר ברור ועומד הוא" (ועי' בט"א ובשה"ש שם, שנו"נ בראיותיו).

והנה בשו"ת מהרי"ט צהלון (ח"א סי' ר"ג) דן, אם יש איסור משום בורר, להוציא בידו חרק שנפל לתוך משקה, וכתב: "אמנם הטעם שנראה לע"ד להתיר בצירעה דווקא, הוי משום דאין דרך משמר בכך. דהא בלח שייך משמר, וביבש בורר. אבל אין בורר בלח, ואין משמר ביבש. והרי זה שמסיר את הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בלח, אלא שימור, שיניח היין במסננת, ומוציאה את היין וקולטת את השמרים. אבל אם בירר בלח, שהוא נדון דידן, שבורר בידו הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בכך, אלא שימור. וכן אני אומר, שאם היתה מסננת תלויה, והיו לו פירורים בעפר דק, והניחן תוך המשמרת, שילך האבק דרך שם וישארו הפירות מנוקים, מותר, דאין דרך משמר ביבש, וגם כן אינו ככברה, כיון שאינו (מניח) [נדצ"ל – מניע] כאשר ינוע הכברה. נמצא דכל מידי דלאו אורחיה בהכי שרי. והשתא לא שני לן אם תהיה הצירעה בכוס או בצלוחית וכיוצא בו, וזה יראה לי פשוט ומבואר. ואין להקשות לדברי, ממה שכתב הרמב"ם זלה"ה (פ"ח מהלכות שבת הי"א) וז"ל – זורה ובורר מאבות מלאכות וכו' והמשמר שמרים תולדת בורר או מרקד וכו' וכן המחבץ תולדת בורר הוא וכו' עכ"ל, הרי דבלח חייב משום בורר, הא לאו מלתא היא. דלכך דקדקתי שאמרתי, אבל אם בירר בלח [נדצ"ל – כמו] שהיה נדון דידן, שמסיר את הצירעה מהיין הלח, אין דרך ברירה בכך, להסיר בידו מהלח צירעה או דבר אחר, אלא ברירה או שימור בלח הוא, שיניח הלח לתוך כלי כפיפה או סודרין, והן נזחלין המים דרך שם, ונשאר הצירעא או היתושין ויבחושין למים. זהו דרך ברירה ושימור בלח. אבל להסיר בידו הצירעה מהלח, כמו שמסירים העפר ואבנים מהצמוקין ושאר פירות, לא שייך בלח. וכן ראיתי גדולים מסירים יתושין ויבחושין מהכוס בשבת ואין מכלים, ובודאי שהטעם כאשר ביארנו".

מדברי המהרי"ט צהלון עולה ברור, שהצירעה והמשקה נחשבים לתערובת שיש בה איסור ברירה (ודלא כסברת המהר"י חגיז), אלא שלדעתו פעולת הברירה האסורה בלח, היא רק דרך סינון, ולא בצורה של נטילת הפסולת מן האוכל כמו ביבש (ושאר הפוסקים חלקו על סברא זו, ונוקטים שיש איסור ברירה גם בלח, כמשי"ת להלן).

אבל בבאר היטב (או"ח סי' שי"ט ס"ק ב') הביא את דברי המהרי"ט צהלון בלשון זה: "מהריט"ץ התיר להסיר הצרעה מן הכוס… דלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור, אבל דבר שצף למעלה כבר ברור הוא, והוי ליה כמשחיל ביניתא מחלבא, דאין זה בורר". והיינו כסברת המהר"י חגיז, שאין החרק נחשב מעורב במשקה, כיון שהוא צף עליו ולא שקוע בתוכו. ולפי סברתם למדנו, שלתערובת נחשבים רק אוכל ופסולת שמעורבים באופן שקשה להפרידם זה מזה.

ומכל מקום דעת המהריט"ץ היא דעת יחיד, אבל שאר הפוסקים נוקטים שיש איסור ברירה בהוצאת חרק ממשקה, כמו שהביא הבאר היטב עצמו שם, וכמשי"ת להלן עמ'  (אלא שיש שרצו להתיר סמוך לשתיה, כמשי"ת להלן שם), ומוכח לכאורה שסוברים, שלתערובת נחשבים אפילו אוכל ופסולת המעורבים כך שאין קושי להפריד ביניהם.

אמנם בספר שביתת השבת (שם) כתב: "לא נסתפקו (החכמים הנזכרים בספר עץ החיים) רק ביתושין או קסמין, שיש שמשתקעים בתוך התבשיל או המשקה, ויש קצת טורח בהסרתם. משא"כ אגוז או דגים. ומעשים בכל יום שלוקחים מהחלב (נדצ"ל – מהמרק) בשר להצניע למחר, ואין בזה פקפוק". ולעיל שם כתב עוד לענין תערובת מיני דגים, שנחשב לתערובת רק – "כשהם מעורבים ומונחים בלא סדר, והם מעכבים זה את זה, שאינו יכול ליקח האחד, עד שיסלק את חבירו מהקערה. אבל כשהם מונחים כל אחד במקומו, כמו ספרים המסודרים בארגז, או פירות שטוחים על הטבלא, ואין מונח אחד על גבי חבירו, לא שייך ברירה". ולפי דבריו אין להחשיב אוכל ופסולת לתערובת, אלא אם יש עכ"פ קצת טירחה בהפרדתם.

לדברי המהר"י חגיז והשביתת השבת עולה, שרב ביבי פיזר את הפירות והעלים כך שלא יהיו אחד על גבי חבירו, אלא שטוחים על גבי השלחן, ואז אין הפירות והעלים נחשבים לתערובת, כיון שאפשר ליקח בקלות כל אחד מהם, ואין האחרים מעכבים את לקיחתו כלל[3].

גם באגלי טל (בורר סי' י"א) מצינו סברא זו לענין קילוף פירות: "נראה לי דענין בורר אוכל מפסולת הוא, כשהפסולת מפסיק בין האוכלין, ואם בא לאכול קודם שיברר, הרי אוכל גם הפסולת, על כן צריך לברר הפסולת. אבל אוכל ופסולת המונחים זה אצל זה, כשנוטל האחד ומניח השני, אין בו משום בורר. ועל כן אם יקלוף בצל אחד, אין בו משום בורר כלל, שהבצל היה בתוך הקליפה במקום אחד בפני עצמו, ואין הפסולת מפסיק, ואי משום שהפסולת מקיף, זה ענין דישה ולא ברירה. רק הקולף בצלים, שהקליפות מפסיקות בין האוכלין, הוא דהוי ברירה".

הגרש"ז אויערבך זצ"ל מגדיר באופן אחר (מאור השבת ח"א מכתב ח*) מה נחשב לתערובת: "נלענ"ד שתלוי בדעת בני אדם, אם חשוב מעורב או לא".

לח בלח

המגן אברהם (סי שי"ח ס"ק ט"ו) דן, אם יש איסור לשפוך מכלי את שכבת השומן שמעל הרוטב, כיון שבפעולה זו בורר פסולת מאוכל, וכותב: "ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים, אבל הכא לחודא קאי". מפרש הפמ"ג (שם): "לחודא קאי – צף למעלה". ולפי זה, משקים הנוגעים זה בזה, אבל אינם מעורבים זה בזה, אינם נחשבים לתערובת.

אבל במקום אחר כתב המג"א להחמיר גם באופן כזה, שכתב (סי' תק"י ס"ק י"ג): "נ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפילו בשבת, וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב". הרי שהחשיב את השומן שצף על פני החלב לתערובת עם החלב, אף שאינו מתערב עם החלב. וכ"פ בש"ע הרב (סי' שי"ט סעי' י"ט) ובמ"ב (שם ס"ק נ"ה), שאסור לשפוך את השומן שמעל הרוטב. ואם כן להלכה, שייך שם תערובת, גם על משקים הנוגעים זה בזה, ואינם מעורבים זה בזה (אבל האגלי טל בורר ס"ק י"ט מצדד להקל עכ"פ לאלתר, אף שבורר פסולת מאוכל, עיי"ש).

ומכל מקום, למשנ"ת לעיל בשם המהר"י חגיז והשביתת השבת, שלתערובת נחשב רק מה שיש טורח בהפרדתו, אין לאסור, אלא אם יש טורח קצת בהפרדתם, ואם כן מותר לשפוך את הנוזלים המצטברים על גבי לבן וגבינה, וכן שמן מעל גבי חמאת בוטנים (אגוזן), כיון שאין שום טורח בהפרדתם.

שכבות

במ"ב (בביאור הלכה שם סעי' ג' ד"ה לאכול מיד) מבאר את טעם הדבר שברירת שני מיני אוכלין נחשבת לתיקון ולמלאכה הצריכה לגופה: "דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו, ועל כן מיקרי מלאכה הצריכה לגופה. רק כל זה לא שייך, כי אם כשהמינין מעורבין יחד כל מין בחבירו, ונתקן המין ע"י ברירת חבירו ממנו. משא"כ כשמונח בקערה מין אחד על מין שלמטה ממנו ומסלק להמין שלמעלה כדי להגיע למין שלמטה ממנו, לא שייך בזה תיקון שיהא נקרא מלאכה שצריכה לגופה. ויותר נראה, דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה. וגם אפילו למאן דאמר משאצל"ג חייב, ג"כ יהיה מותר בזה, וכדמשמע לשון הרמב"ם והשו"ע דקאמר – היו לפניו וכו' מעורבים, משמע אבל אינן מעורבים לא שייך שם בורר, במה שמסלק מין אחד מחבירו. ואפילו אם תרצה לדחוק ולומר, דבמה שאינו מסודר כל מין בפני עצמו הוא בכלל מעורבין, ושייך בזה שם ברירה, מכל מקום נראה דאין להחמיר בזה, רק כשמסלקו מלמעלה ודעתו בברירתו כדי להניחו לאחר זמן, דאז אם הוא בכלל ברירה, נוכל לומר דמקרי מלאכה וגם מלאכה הצריכה לגופה, כיון דבהסרתו מכינו אלאח"כ, לא שנא אם מכינו על יום זה או על יום אחר. אבל אם אינו חושב אודותו כלל, רק שרוצה להסירו כדי להגיע למין שלמטה ממנו, זה לא הוי בכלל בורר כלל. ודומיא דמה שפסק השו"ע לעיל בסימן שט"ז ס"ז לענין צידת נחש, דאם מתעסק שלא ישכנו מותר, והוא אפילו להרמב"ם דסבירא ליה דמשאצל"ג חייב, וכמו שכתבו המפרשים הטעם, כיון שאינו רוצה בעצם הצידה, רק כדי להפרידו מעליו, לא הוי בכלל מלאכה דאורייתא, והכי נמי בעניננו, שרוצה לסלקו רק כדי להגיע למין שלמטה ממנו. ולענין פסולת מתוך אוכל שאני, שמתיפה האוכל ע"י ברירתו, משא"כ בזה, שאינו מתיפה המין שלמטה ע"י זה, ורק משום עצם הברירה שבורר כל מין מחבירו, וזה לא שייך בזה, וכמו שכתבנו ראיה מצידת נחש. ואף דשם יש כמה פוסקים דפליגי שם אהרמב"ם, וסבירא להו דעיקר הטעם הוא משום דמשאצל"ג פטור, א"כ בעניננו ג"כ נאמר כן, דהיא עכ"פ מלאכה שאצל"ג, כיון שאינו מתיפה המין שלמטה ע"י זה, ואינו רוצה ג"כ בברירת המין שלמעלה בעצם, רק כדי לסלקו ולהגיע למין שלמטה ממנו. ואף דשם יש עכ"פ איסור מדרבנן, ורק משום דבמקום הזיקא לא גזרו התירו, מכל מקום נראה דבעניננו אין להחמיר בזה. דהתה"ד גופא מצדד מתחלה להקל אפילו כשנתערבו יחד היטב והוא רוצה לבררו כדי להניחו לאחר זמן, ומשום דלא שייך שם בורר היכא דכל מין ניכר בפני עצמו, ולא החמיר בזה לבסוף רק מטעם חשש חיוב, עיי"ש. וכיון דביררנו בעניננו דלית בזה חיובא בכל גווני, נראה דאין להחמיר בדבר".

וע"פ זה פסק (במ"ב שם סס"ק ט"ו): "אפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו, וע"י זה מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים, לא הוי בכלל בורר. וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה, והמין שרוצה לאכול מונח למטה, ומסלק אלו שמונחין למעלה, כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו, לא הוי בכלל בורר".

ובשביתת השבת (בורר ס"ק כ"ז) הביא את דברי הבה"ל וכתב: "אך כל זה כשיודע אנה מונח כל מין, עליונים למעלה ותחתונים למטה, כמי שמסדר ספריו ומניח מלמעלה ספרי חומשי תורה, למטה מהן ספרי נביאים וכתובים, למטה מהן ספרי משנה ותלמוד ושל מפרשים וכיו"ב, ואחר שיודע אנה מונח כל מין, לא שייך ברירה, וכן באוכלין כה"ג. אבל כשאינו יודע אנה מונח דבר הצריך לו, שמונחים בערבוביא ומסלק כדי למצאו, הוי ברירה גמורה (ולפ"ז מבאר שם הטעם שאסור לסלק שומן מעל החלב – הובא לעיל עמ' 3, אף שרק מסלק השומן מלמעלה, דכיון שצריך הבחנה מה שייך לחלק השומן ומה לחלק החלב, נחשב ברירה).

כשהפסולת והאוכל מחוברים בתולדה

איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "ההן דשחק תומא (קרבן העדה, האי דכותש שום), כד מפרך ברישייא (קה"ע, שמפרר הראשים של השומים) משום דש, כד מברר בקליפייתיה (קה"ע, כשנוטל את השומים מתוך הקליפות) משום בורר".

והנה בים של שלמה (ביצה פ"א ס"ס מ"ב) כתב לענין אגוזים ובטנים שנשתברו ומונחים עדיין בקליפתן: "מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו, ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר, תקון אוכל בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו". והמג"א (סי' תק"י ס"ק ד') דחה דבריו מכח דברי הירושלמי הנ"ל, דמוכח שהפרדת פרי מקליפתו נחשבת לברירה[4].