כבוד בית הכנסת – סוכריות על חתן

שאלה:

איך מותר לזרוק על חתן או בש”ת סוכריות? למה שלא יהיה זה קלות-ראש?

תשובה:

יש להבדיל בין שמחה, ואפילו שמחה של מצוה כמו מה שהזכרת, לבין הוללות וקלות ראש, וההבדל הזה הוא דבר חשוב מאוד בכל ההוויה של האיש הישראלי, שמוטל עליו להיות תמיד שמח, אבל אף פעם לא הולל…

שנדע רק שמחות.

שבת שלום.

מקורות:

ראיתי בספר אוצר בר מצוה עמוד רעח שהביא כמה מקורות למנהג המדובר. לגבי חתן שנושא אישה הביא מקור מן הגמרא במסכת ברכות דף נ עמוד ב שנאמר שם שממשיכין יין בצינורות לפני חתן ולפני כלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים. ובמשנה בכתובות דף טו עמוד ב נאמר אף חילוק קליות ראיה ופירש רש"י שם ד"ה אף שרגילים היו לחלק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות והטעם לכך ברש"י שם לסימן טוב. והרוקח כתב שנוהגים לזרוק חיטים לסימן שיפרו וירבו כחיטים ויש זורקים עליהם מלח לפי שנאמר ברית מלח עולם ויש נוהגים לזרוק אגוזים כי הם בגימטריא טוב

ולגבי חתן בר מצוה הביא שם שנהגו כן לזרוק עליו לאחר עלייתו לתורה לרמז שיהיה לו סימן טוב, והגרש"ז אויערבך זצ"ל אמר שאין מקור למנהג זה לזרוק סוכריות על חתן בר מצוה כיון שכל מה שמצינו זה רק בחתן וכלה וכנראה מנהג זה השתרבב מזריקת סוכריות הנוהגים לזרוק על חתן בשבת לפני חתונתו [הקטן והלכותיו ח"ג עמוד קצ]. וגם הגר"ח קנייבסקי אמר שלא שמע ממנהגכזה שיזרקו גם על חתן בר מצוה סוכריות.

ובספר כתב שם טוב חלק א עמוד טז אות כז כתב שנהגו הספרדים בארץ ישראל ביום שנער הבר מצוה עולה לתורה אימו זורקת עליו ממתקים בבית הכנסת מעזרת נשים. וכתב שם שגם בייום שהנער מניח תפילין בפעם הראשונה היו מחלקים לכל המתפללים מיני מתיקה והנשים העומדות בחוץ זורקות עליו מיני מתיקה, ואם כן הטעם שעשו כן הוא משום חיבוב המצוה.

ובשו"ת הרשב"ן אורח חיים סימן קלח הביא את המנהג המדובר לזרוק ממתקים על נער הבר מצוה כשעולה לתורה וכתב שהוא מנהג נותן. וכן הביא בספר נתיבות המערב מנהגי מרוקו עמוד רפ שהמנהג במרוקו היה שלפני שהחתן בר מצוה עולה לתורה משוררים שיר לכבודו והנשים משליכות לעברו סוכריות וממתקים מעזרת נשים.

ועיין שם שדן בזה משום איסור מקח וממכר בשבת אם אוספים את הסוכריות בכדי למכור אותם שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף א: ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ; וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים. הגה: וה"ה דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו. (מרדכי ס"פ מי שהחשיך). אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו. וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי להביא דאסור לטלטל בע"ח שהם מוקצים. אמנם למעשה ההוראה היא להתיר לפי דבר המשנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף א: שמעיין נכסיו – ודוקא היכא דמינכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב דמינכר הדבר שעומד שם לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא מינכר מלתא הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר: וכך גם כאן באיסור הסוכריות לא ניכר כוונתו.

ובספר שבות יצחק דן אם ישב בזה איסור מעמר וכתב בשם הגרי"ש אלישיב שכיום שנהגו לזרוק על חתן סוכריות ולא פירות שהם כברייתן אין בזה חשש איסור כמעמר גם בלי הטעם שנהגו דרך שמחה.

לגבי ההבדדל בין שמחה להוללות ראה ספר המצוות הקצר מצוות עשה מצוה כא: נאמר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך". וכשהיה בית המקדש קיים, היתה השמחה, שיקריב שלמים יותר על שלמי חגיגה, ונקראים "שלמי שמחה". וגם נשים חייבות בשמחה זו. ובזמן הזה, אין שמחה אלא בבשר ויין. וחייב לשמח אשתו בבגדים נאים, ולחלק לבני ביתו מיני מתיקה, וחייב לשמח עניים. ומי שאינו משמח עניים, אין זו שמחה של מצוה אלא שמחת כריסו, ושמחה כזו, קלון הוא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ואף על פי שאכילה ושתיה במועדים מכלל מצות עשה, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, שזה הוללות וסכלות; ולא נצטוינו אלא על שמחה שיש בה עבודת השם יתברך, ואי אפשר לעבוד את השם, לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות, אלא מתוך שמחה של מצוה. והשמחה שישמח אדם בעשיית המצוה, עבודה גדולה היא.