לתרומות לחץ כאן

כיצד נתלבש כשאנחנו יוצאים מחוץ לעירוב?

בס"ד

בפרשת השבועות האחרונות "במדבר" "נשא" ו"בהעלותך" התורה עוסקת במחנה ישראל, אחד הדברים הנלמדים ממחנה ישראל הוא האיסור לטלטל בשבת במקום הדומה למחנה ישראל. במאמר השבוע נעסוק בשאלה כאשר אנחנו נמצאים במקום שאין בו עירוב איזה דבר מותר לצאת עמהם, ואיזה לא, ההלכה קובעת כי מותר לצאת עם מלבוש ולא עם משא, אולם נשאלת השאלה מהו מלבוש ומהו משא? כיצד מגדירים את הדברים? אדם שנמצא במחנה שאין עירוב בין הבקתות, האם מותר לטבח לצאת עם סינר מהמטבח לחדר השינה? האם יש הבדל בין סוגי הסינרים? לצאת עם סינר לנוי? צעיף או סינר של קבוצה או תנועת נוער? מה הדין לצאת עם בד עבה או שק להגן מפני רוח פרצים? האם מותר להניח כיסוי לכובע? מה הדין בניילון מעל הכובע? איזה מלבושים אסרו חכמים לצאת עמהם ומדוע? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע. שבוע הבא בעזרת השם נשלים את המאמר אם פרטי לבוש ותכשיטים נוספים.

כיצד נתלבש כשאנחנו יוצאים מחוץ לעירוב?

בשבועות אלו אנחנו קוראים בתורה בפרשיות במדבר נשא בהעלותך, העוסקות כולם במבנה מחנה ישראל במדבר וצורתו. השבוע בחו"ל קוראים את פרשת נשא ובארץ ישראל קוראים את פרשת בהעלותך.

ממחנה ישראל במדבר נלמדו הלכות רבות, אחת ההלכות הנוגעות למעשה הוא האיסור לטלטל בשבת במקום שהיה דומה לתנאים של מחנה ישראל, ומקום כזה נקרא רשות הרבים, ואילו חכמים הרחיבו את האיסור למקומות נוספים והם קרויים כרמלית. במקום שאינו רשות הרבים בתנאים מסוימים ניתן להתקין עירוב ולהתיר את הטלטול, אולם כולנו מכירים גם את המקומות שמחוץ לעירוב, ולעיתים אנו גם גרים במקומות שבהם אין עירוב מכל סיבה שהיא, ונשאלת השאלה כאשר אנחנו יוצאים החוצה במקומות אלו עם מה מותר לצאת, ועם מה אסור, בנושא זה נעסוק במאמר השבוע.

כללי הגדרת מלבוש ומשא

האיסור להוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, או לטלטלו ברשות הרבים למרחק של 4 אמות [2-2.4 מטר] הוא רק כאשר מוציאם את הדבר בצורה של נשיאה, אולם כאשר מוציאים את הדבר בצורה של לבישה, אין בכך איסור. ולכן על מנת להגדיר מה מותר ומה אסור עלינו להגדיר קודם מה נחשב מלבוש ומה נחשב משא.

אמנם יש לשים לב כי גם בצורה של מלבוש חכמים אסרו כמה צורות שנפרט משום שיש חשש שמא האם יבא לטלטל את הדבר אף שהוא מלבוש.

דברים שאסור לצאת בהם בשבת אף שהם מלבושים או תכשיטים

את הדברים הבאים אסור חכמים לצאת עמהם אף כשהם מוגדרים כמלבוש או תכשיט:

  • דבר רפוי שיש חשש סביר שהוא עלול ליפול ברשות הרבים, והאדם ירימו ויקחו בידו, כדי שהדבר לא יאבד לו. (סי' שא סעיף ז).
  • דבר משונה שאדם הלבשו עלול להיות לבוז ולעג, וכאשר אדם ירגיש לא נעים מחמת הלועגים עליו הוא עלול להסיר את הבגד או התכשיט ולשאת אותו בידו. (סי' שא סעיף ז).
  • אשה שדרכה להראות את תכשיטיה לחברותיה ברחוב, אסורה לצאת עם תכשיטים אלו, שמא תראה אותם לחברותיה ותישא אותם בידה ברשות הרבים. (סי' שא סעיף ז).
  • אסור לצאת עם תפילין, אף שהוא מלבוש, כיון שאם יצטרך להתפנות צריך לחלוץ את התפילין, חוששים שמא ברשות הרבים יחלוץ את תפילין ויטלטל אותם ד' אמות ברשות הרבים או יעביר אותם לרשות היחיד כדי שהם יהיו במקום שמור צנוע, עד שהוא יסיים. (סי' שא סעיף ז).
  • אסור לצאת עם דבר שאשה הצריכה לטבול חייבת להסיר אותם לפני הטבילה, כגון חוט הקשור בשערות, מחשש שמא ביום של טבילה, האשה תסיר אותם ואח"כ תשא אותם בידיה. (שו"ע או"ח סי' שג סעיף א).

בדוגמאות הללו ובפרט בתכשיטי נשים נעסוק בעזרת השם בחלקו השני של המאמר שבוע הבא, השבוע נתמקד באלו דברים נקראים מלבוש.

הגדרת מלבוש

הגדרת מלבוש הוא כל דבר שיש בו אחד משלשת התנאים הבאים: א. הבגד נועד להגן על גוף האדם. ב. הבגד נועד ליופי ונוי של הלובש או העונד אותו, ובכלל הגדרה זו תכשיטים. ג. האדם לבוש בבגד זה בצורה גמורה של לבישה. (שו"ע או"ח סי' שא סעיף יג-יד).

המשנה ברורה (סי' שא ס"ק נ) מגדיר דרך לבישה גמורה בכך שהוא מכסה גם את החלק הקדמי של הגוף וגם את האחורי של הגוף ואין רק קשור מקדימה או מאחורה.

אמנם הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"א סי' קח; קט; קי) סבור שדרך לבוש פירושו שהבגד נועד לכיסוי, נוי, או חימום הגוף, והוא צריך להוסיף חימום או כיסוי או נוי מעל לשאר הבגדים שהאדם לבוש בהם. אולם אם הבגד אינו מוסיף שום אחת מהפעולות הללו, אינו נחשב דרך לבישה, אף שעוטף בו את כל גוף. אם כי יש לציין שבהרבה מפוסקי זמנינו נראה שלא סברו חילוק זה, וראה להלן בדוגמאות השונות את השיטות שלא סברו כך.

אמנם כותב הגאון רבי משה פיינשטיין שאף אם הבגד למשל מוסיף חימום לגוף, אלא שחימום זה מזיק ומצער לו, למשל אדם לבוש ביום קיצי חם שמוסיף גם מעיל פרווה למלבושיו, אף שכוונת האדם רק להעביר את מעיל הפרווה למקום אחר, הוא נחשב דרך לבישה ומותר. וכן אם אדם לובש פשוט המחמם אותו, וכוונתו להגן על בגדיו המכובדים שלא יתלכלכו, אף שהעובדה שהבגד מחמם אותו מעיקה ביום חם זה, הדבר מותר כיון שהוא דרך לבישה.

על מנת להדגים הלכות אלו היטב נבין לדוגמא את ההלכות של סינר במקרה והוא מכסה את הגוף גם בצד הקדמי וגם מצד הגב, אף שהוא נועד רק למנוע מבגדי האדם להתלכלך הוא נחשב מלבוש, כיון שזה צורה גמורה של לבישה. אולם במקרה והסינר מכסה רק את הצד הקדמי של האדם, וקשור מאחוריו, הסינר אינו נחשב דרך לבישה גמורה, ויש צורך בתנאי נוסף כדי להתיר לצאת עימו. (משנ"ב סי' שא ס"ק נ).

ולכן אם הסינר נועד ליופי וחן, או שהוא תכשיט, הדבר מותר אף שהסינר הוא רק מקדימה או מאחורה. אולם אם הסינר נועד רק למנוע מהבגד להתלכלך הוא אינו נחשב מלבוש.

אמנם אם כוונת הלובש את הסינר להגן על הגוף, למשל אדם ששוטף כלים ובלי הסינר הוא ירטב ויהיה לא נעים לגופו של האדם, הסינר נחשב מלבוש כיון שהוא מגן על הגוף. אולם אם לא תהיה אי נעימות לגוף האדם, אלא שלא נעים לאדם להסתובב עם בגד רטוב, או שהבגד עלול להתקלקל, במקרה זה אסור לצאת עם סינר זה. (משנה ברורה סי' שא ס"ק נד).

הלכה נוספת נאמרה בענין, שבמקום והכוונה למנוע צער מהגוף צריך שיהיה דבר שיש אנשים ההולכים כך, ואז הדבר מותר, אולם כאשר יורד גשם ואדם מכסה את עצמו בקופסת קרטון, אף שהוא לובשו אינו נחשב מלבוש. אולם אם הוא מכסה את עצמו בשק, אף שרק הרועים לובשים שק, הדבר מותר. (שו"ע סי' שא סעיף כא; משנה ברורה ס"ק עב-עג).

מתי מותר לצאת עם סינר

לאור הדברים הללו נסכם את ההלכות של אשה הלובשת סינר:

בחסידיות שונות מקובל שהנשים לובשות לכבוד שבת סינר לבן, סינר זה נועד ליופי וכבוד, ולכן אף שאינו מגן כלל על הגוף, והוא גם רק בצד הקדמי, עם קשירה בלבד מצד האחורי, מכל מקום אין בכך שום איסור לצאת עם סינר זה בשבת גם במקום שאין עירוב.

במקום שיש רוח פרצים, והאשה קושרת לעצמו מקדימה בד עבה או שק, כדי שהרוח לא יצער את גופו, אף שהסינר אינו נחשב מלבוש ואינו יפה, מותר לצאת עימו למקום שאין עירוב, בתנאי שיש אנשים כפריים או אפילו הומלסים שיוצאים עטופים בבד או שק כזה. אך אין להניח שק או קופסת קרטון שאין הדרך כלל לאף אדם לצאת כך, אף שהוא מכסה את כל הגוף.

אולם במקרה והדבר מקורי ולא מקובל, ויש חשש שאנשים ילעגו על רעיונו המקורי, הדבר אסור שמא הוא יתבייש ויסירו ויוליכו בידו, ויעדיף להתמודד עם משב הרוח העז מאשר עם רוח הלעג של העוברים ושבים.

אשה הלובשת סינר מלפניה ומאחוריה, מותר לצאת עימו בשבת, אף שהוא נועד להגן על בגדיו מלכלוך ואינו נותן כל הגנה לגוף האדם. אולם לדעת האגרות משה הדבר מותר רק במקרה והסינר מחמם את האדם או מוסיף לו נוי, אך באפודת סינר מצוי אף שיש לו שרוולים והוא מכסה את כל צדדי הגוף, אין היתר לצאת עימו למקום שאין עירוב.

אשה הלובשת סינר קדמי הקשור מאחור בזמן עבודתו במטבח, והוא רוצה לצאת מהמטבח למקום שאין עירוב, במקרה והסינר נועד רק למנוע לכלוך או רטיבות מהבגדים, אך גופה לא תרטב, אסור לה לצאת עם סינר זה. דין זה נכון גם אם היא תרגיש מעט את הרטיבות אולם הדבר אינו מפריע לה.

אך אשה הלובשת סינר קדמי בזמן עבודתה במטבח, משום שבזמן שטיפת הכלים לולי הסינר אף גופה תרטב, והיא תחוש אי נעימות כאשר הבגדים הצמודים לגוף רטובים, הסינר נועד להגן על הגוף, ומותר לצאת עימו למקום שאין עירוב.

סינר שמודפס עליו שם של קבוצה מסוימת, או כל רעיון אחר שהאדם מרגיש טוב שידעו שהוא שייך לשם או אוהד רעיון זה, נחשב תכשיט ודבר הנועד לכבוד. [והדבר אינו קשור האם באמת יש כבוד בכך, או שבאמת השתייכות לקבוצה זו היא הבל ורעות רוח]. אמנם במקרה והוא יוצא עם דבר המסמל רעיון או קבוצה מסוימת, וכאשר יפגוש חבר מהקבוצה שעשוי להתלהב מהסינר, והוא יסירו כדי להראות לו את הרעיון, הדבר אסור. [ראה מנחת יצחק (ח"ג סי' כו אות ט) שסמל תנועת נוער נחשב תכשיט אך יש לחשוש שיסירו להראותו, או שמא לא ירצה מאיזה סיבה שיראו כעת שהוא שייך לתנועה זו].

כיסוי גשם לכובע

דוגמא נוספת שבה נראה עקרונות אלו, הוא כיסוי לכובע או לצעיף.

הרמ"א (או"ח סי' שא סעיף יד ע"פ ביאור המשנה ברורה ס"ק נב) כתב שאדם שיש כובע יקר, שהוא לא רוצה שיהרס בגשם, מותר לעטוף את הראש בבד גס, או להניח כובע גדול מעל הכובע היקר, אף שכוונתו רק שלא יתלכלך הכובע. והוסיף המשנה ברורה (סי' שא ס"ק נג) שאף שמניח בגד שרק אנשים עניים עוטפים בו את הראש, כגון שק, מכל מקום הדבר מותר. וטעם הדבר כיון שיש מי שלובש דבר זה, ומניחו בצורה של מלבוש, ולכן מותר ללובשו אף שכוונתו רק להגן על כובעו שלא יתקלקל מהגשם, כיון שהוא דרך לבישה גמורה.

אולם כתב הרמ"א (שם) שאם יש לו צעיף משי שמתקלקל מגשם, ולכן הוא מניח בד סביב הצעיף והבד אינו מחמם אותו, כיון שאינו דרך לבישה גמורה, וגם נועד רק למנוע קלקול לצעיף, אינו נחשב מלבוש, ואסור לצאת עימו בשבת במקום שאין עירוב.

בדומה כותב המשנה ברורה אדם (סי' שא ס"ק נה) שמכסה את כובעו במטפחת כדי להגן על הכובע מפני הגשמים, אסור לצאת בו למקום שאן בו עירוב.

אולם המשנה ברורה (סי' שא ס"ק נד) הוסיף שבמקרה המטפחת מלבד מה שהיא מגינה על הכובע או הצעיף היא גם מונעת מגופו להרטב, ומונעת את אי הנעימות בגופו, אף שעיקר כוונתו להגן על הצעיף או הכובע מותר.

אולם לדעת הרב פיינשטיין היתר זה הוא רק בתנאי שהבגד העליון מוסיף משהו לבישה לאדם, לדוגמא הכובע גדול יותר מהכובע המקורי, ולכן מכסה עוד משהו מגוף האדם.

ולכן למעשה במקרה שיורד גשם, ויש לאדם כובע יקר, והוא מניח כובע פשוט וזול מעל הכובע, אם הכובע מוסיף לו הגנה נוספת כלשהו של חימום או כיסוי הגוף, או מונע מהגשם להרטיב את הגוף וליצור אי נעימות לגוף הדבר מותר. אולם במקרה ואינם מוסיפים כלום, לדעת הרב פיינשטיין הדבר אסור, אולם לדעת האחרונים החולקים עליו, כיון שהוא דרך מלבוש אין בכך איסור.

וכן אדם המניח כיסוי ניילון התואם במדויק את מידת הכובע ומיועד לכך. לדעת הרב פיינשטיין הדבר אסור משום שאינו מוסיף שום תוספת מלבוש על הקיים. וכן לדעת החזון איש (קריינא דאגרתא מהדו"ח ח"ב תשו' שנא; דינים והנהגות פט"ו אות יג) הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ד פרק פח ס"ק יג; יח) מנחת יצחק (ח"ג סי' כו אות ח) והאור לציון (ח"ב פכ"ג תשו' ג) הדבר אסור מטעם אחר משום שהכיסוי אינו דרך מלבוש, והוא נועד רק למנוע לכלוך וקלקול מהכובע. [אמנם האור לציון כתב שבמקום שיש עירוב אלא שהאדם אינו סומך על העירוב, יכול לסמוך על העירוב לצאת בכיסוי ניילון המותאם].

אולם לדעת הגאון רבי צבי פסח פרנק (הר צבי טל הרי"ם מוציא עמ' רצו) הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (שמירת שבת כהלכתה פרק יח הערה מו; מח) והשבט הלוי (ח"א סי' סא אות ג; ח"ד סי' נא אות ג) הדבר נחשב דרך מלבוש כיון שמתלבש ממש על הכובע, ומיוצר שיתאים במדויק לכובע, והדרך ללובשו בזמן הגשם, ולכן לדעתם דינו ככובע מעל כובע, ומותר אף שהוא להגן מהגשם לחוד, כיון שהוא דרך מלבוש, ועוד הוסיף בהר צבי שלפעמים כשהכובע נרטב המים מצערים אותו, ובנוסף כיון שהוא מהודק לכובע ומיוצר לפי צורת הכובע, הוא בטל לכובע, ואינו אסור.

אמנם הגרש"ז אויערבך ובשבט הלוי כתבו שהדבר מותר רק במקרה והוא אינו מקפיד להסירו מיד כשמפסיק הגשם, משום שבמקרה זה שהוא הולך עימו גם כשנגמר הדבר מוכיח שהוא גם דרך מלבוש, ומלבד זאת במקרה שדרכו להסירו מיד כשמפסיק הגשם, יש לחשוש שיפסק הגשם בעודו ברשות הרבים, והוא יסירו וישא אותו בכיסו או בידו כהרגלו ביום חול. ולכן כתב השבט הלוי שראוי להחמיר שלא לצאת בכיסוי כזה במקום שמעיקר הדין אסור לטלטל, כיון שהמציאות הקיימת היא שרגילים להסירו כשנפסק הגשם, ובשבט הלוי כתב לבעל הרבבות אפרים לגבי טורונטו שנהגו בכך איסור אין להתיר להם את האיסור, ובפרט שהוא עיר גדולה ויש לחשוש שיש בה רשות הרבים מהתורה.

אמנם במקרה והוא מכסה את הכובע בשקית ניילון, אף שהדבר מקובל לעשות כך בגשם, לכל הדעות אינו נחשב מלבוש והדבר אסור.

אמנם במקרה והכיסוי או השקית מסייע גם שגופו ושערותיו לא ירטבו, ואם הם ירטבו הדבר יסב לגופו אי נעימות בכל מקרה הדבר מותר, וכן כשמסדר את השקית שיגן גם על צווארו שלא ירטב. (משנה ברורה סי' שא ס"ק נד; מנחת יצחק ח"ג סי' כו; שמירת שבת כהלכתה ח"א פי"ח הערה מו).

ערדליים

נידון דומה קיים לגבי ערדליים, שהוא כיסוי לנעלים ונועד רק להגן על הנעליים, האגרות משה (ח"א או"ח סי' קח-קט) כתב שמותר משום שהם מחממים את הרגל, ואף אם הוא יום חם שאינו רוצה חימום זה, ולובשו רק כדי שלא להרטב, כל דבר המחמם נחשב דרך מלבוש. ומלבד כשהנעל נרטב גם הרגל נרטב ויש בכך אי נעימות וצער הגוף ואף יכול לגרום לצינון, ולכן מותר. אמנם בשמירת שבת כהלכתה (שמירת שבת כהלכתה פרק יח הערה מו) מנה רשימה גדולה של אחרונים שהתירו ערדליים, וכתב שרק האגרות משה לשיטתו שסבר שבגד מעל בגד צריך שיהיה בו תוספת מלבוש כדי להתירו, אך לשאר הפוסקים התירו משום שגם כובע על כובע או מנעל מעל מנעל, אף שאין בו שום תוספת הוא דרך מלבוש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.