עיבוי רגל האות – כסדרן

א.        [י]         רגלה הפנימית ארוכה כתמונת וא"ו קטנה, ללא כפיפת ראש – יש כותבין כן בה"א ראשונה של שם הוי"ה, ואין להקפיד על שינוי זה גם בשאר אותיות ה"א [וראה לעיל סע' ‎א], כן משמע מהנמוקי יוסף דפירש הגמרא (מנחות כט עב) "אם נשתייר כשיעור אות קטנה", קאי ארגלה הפנימית שהיתה ארוכה כוא"ו, ומחמת הנקב נשתייר בה כמלא או"ק. משמע דלכתחילה נכתבת ארוכה מיו"ד. וכן משמע מהרמ"א סע' טו, שכתב דבניקב אורכה, צריך שישתייר לעל הפחות כמלוא אות קטנה, משמע דלכתחילה נכתבת ארוכה מיו"ד. וכן נראה לדייק מהרשב"א והמאירי שכתבו שרגלה השמאלית ארוכה ועולה עד לגגה [הובאו לעיל סע' ‎י], ואף שלדעתם נוגעת הרגל בגג, מ"מ משמע בעיקר צורתה דארוכה הרבה מיו"ד. וכ"כ בשו"ת בית שלמה (או"ח ח"א סימן י) דעשה רגלה הפנימית כקו שוה, כשר, ובספר מו"ק וקול יעקב, כתבו דבכתיבה הספרדית צורתה כוא"ו, וכוונתו ארוכה כוא"ו אבל בלי ראש, וכן הוא המנהג בכתב הספרדי.

[יא] נחסר מעובי רגלה הימנית או הפנימית – כתב המג"א (סימן לב ס"ק טז), כדברי הרמ"א דבעינן שישתייר שיעור אות קטנה בגובה רגלה הפנימית [כדלעיל סע' ‎כד], הכא נמי הביא הב"י בשם המאירי (קרי"ס מאמר ג ח"ב ד"ה ותחילה דברו) דבעינן שישתייר שיעור עובי אות קטנה, בירך שנפסק ונחסר עוביו, והוא לא פחות מחוט דק כוא"ו או יו"ד דקה. דהמאירי מפרש הגמ' (מנחות כט ע"א) ניקב יריכו של ה"א, אם לא נשתייר בה כשיעור אות קטנה פסול, היינו שניקב עוביה של ירך הה"א, ולא נשתייר בעוביה כעובי רגל אות היו"ד או הוא"ו, של אותו כתב [עי' מק"מ סימן לב ס"ק מו], וכדבריו משמע בנמוקי יוסף (הלק"ט ריש הלכות מזוזה). עוד הביאו את דברי המאירי, שו"ת המהרלב"ח (סימן קל ד"ה ואם באולי), מהריק"ש בספר ערך לחם (סימן לב סע' טז), הב"ח (שם ד"ה ואם לאחר), שו"ע הרב (סע' טז, ובקו"א ס"ק ב), קסת הסופר (סימן ז לשכה"ס ס"ק ו), וכ"כ המקור חיים (סוף סע' טו) דצריך שישאר עכ"פ בעובי הרגל כאות קטנה, לא דק כולי האי כחוט השערה. וכ"כ החיד"א (לדוד אמת סימן יד סע' ג) והביאו הקול יעקב (ס"ק נה) שאם נשתייר חוט דק כמו וא"ו או יו"ד דקה, כשר. ונראה דאף בתו"מ, אם נתמעט עובי הרגל מעובי רגלי הוא"ו או היו"ד, אבל לא כשריטה דקה בעלמא, אלא ניכר כרגלה של ה"א, יועיל לתקן להעבות הרגל כראוי, כמ"ש המשנ"ב ס"ק מ, דומיא שהקיל הפמ"ג בכ"ף פשוטה שעשאו מרובע, לתקנו בדיו, דהרי לדעת הרבה ראשונים ופוסקים, אות קטנה שהובא בגמ' קאי על אורכה ולא על עוביה, ועל כן אם ניכרת צורתה נלע"ד דיועיל לתקן.

הנה הפמ"ג (א"א ס"ק טז) הביא דברי המאירי דבנשתיירה שריטה דקה שחורה, די בכך. והשמיט המילים "דקה כגון וא"ו או יו"ד". וכדבריו סתם המשנ"ב (סימן לב ס"ק לו) דכל שנשאר שריטה דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות, אלא שכתב שם בשעה"צ (ס"ק מו) "כדלקמן", היינו ס"ק מא, ושם פירש דבריו והכניס דברי המאירי בתוך לשון הפמ"ג, שאם נשאר שריטה דקה שחור "כמו וא"ו או יו"ד דקה" כשר, דאין שיעור לעובי האותיות. וביאר דבריו בביה"ל (סע' טו ד"ה ניקב רגל) שהוסיף על דברי הפמ"ג מדברי המאירי, כיון שלשון הגמ' לפי' המאירי "אם לא נשתייר או"ק" היינו אפי' נשתייר כלשהו הרי זה פסול, וזה דלא כדברי הפמ"ג [וכיוצ"ב נתקשה החזו"א (או"ח סימן ח ס"ק ה) אחר שפירש דברי המאירי כהפמ"ג, דא"כ מה שכתוב בגמ' אם לא נשתייר, היינו לא נשאר כלום, וזה פשיטא ומאי קמ"ל, ונדחק לפרש דמשום שאמר אם נשתייר, סיים ואם לאו]. וסיים בביה"ל דאף דלדידן פירוש הגמ' "אות קטנה" הוא כמ"ש המרדכי לענין אורך, ולא כהמאירי לענין עובי, מ"מ צ"ע אם להקל בדין זה דשיור קו אות פחות מוא"ו דקה, אחרי שהביאו המג"א, וכמ"ש הפמ"ג דהדין דין אמת לכולי עלמא, ושו"ר בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ג) שכתב דאפשר שיש שיעור קצת לאות קטן גם ברוחב, ושכן משמע מלשון המאירי שכתב כגון וי"ו או יו"ד, ע"כ. לאור כל האמור, לדידי צ"ע במה שכתב בספר משנת הסופר (עמ' קי ס"ק ל) דסגי בשריטה שחורה דקה כמה שירצה. וציין לפמ"ג והמשנ"ב ושו"ע הרב. דהנה מלבד שלא הזכיר מלשונות קסת הסופר ושאר פוסקים [המובאים לעיל סע' ‎ל], שכתבו להדיא שצריך שישתייר קו דק "לכה"פ כוא"ו דקה", הרי דברי הפמ"ג אינן כפשוטן, ועל כן הכריח המשנ"ב בדבריו את השמטתו מלשון המאירי, וגם אין ראיה משו"ע הרב מדהשמיט בסוף סע' יח "כמו וא"ו דקה", כיון דסמך על מה שכתב לפני כן בסע' טז, שצריך שישתייר כשיעור עובי "הצריך לאות", וציין לדבריו בקונטרס אחרון (ס"ק ב) מהב"י בשם המאירי, דאיירי בנשתייר כמלא אות וכו', היינו לכה"פ כשיעור וא"ו דקה.