לתרומות לחץ כאן

בשר וחלב חלב ב – החלפת כיסויי הסירים

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה מה ההלכה כאשר בטעות התחלפו המכסים במטבח? מהו בן יומו? ומה הדין כשמכסה בשרי כזה נחת על סיר חלבי? באיזה מקרים המכסה והסיר צריכים הגעלה? ובאיזה מקרים הם אינם זקוקים לכך? באיזה מקרים המאכל כשר ומתי החלפת המכסים אוסרת את המאכל שבסיר? מה הדן כשמודבר במכסה זכוכית? האם יש מנהג להחמיר במכסים יותר מאשר בסירים? מה מקור המנהג? והאם הוא נוהג בימינו? מדוע יתכן והנחת מכסה של סיר לחץ בשרי על סיר חלבי, חמור יותר מהנחת מכסה אחר? והאם יש שיעור זמן שבו המכסה מעצמו ללא הגעלה משתנה דינו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

בשר וחלב חלב ב – החלפת כיסויי הסירים

השבוע נמשיך בסדרה לקראת שבועות על בשר וחלב, ונעסוק בנושא מצוי מאד במטבח היהודי, מה קורה אם בטעות התחלפו הכיסויים, בטעות הנחנו את הכיסוי של הסיר הבשרי על החלבי, או להיפך.

תמצית דיני הכלים

כפי שהרחבנו שבוע שעבר ונחזור בתמצות על הדברים:

כלי שבושל בו חלבי נהפך לחלבי, וכן כלי שבושל בו בשרי נהפך לבשרי. אולם עדיין קיים הבדל מהותי מאד מתי הבישול אירע, וישנם שני סוגים של כלי בשרי או כלי חלבי.

הסוג הראשון קרוי "בן יומו", ופירושו הבישול נעשה ב24 שעות האחרונות, אם למשל בושל בסיר בשרי בתוך 24 השעות האחרונות הכלי מוגדר כבן יומו, ומהתורה יש איסור לבשל בכלי זה חלבי, ובמקרה ובושל בו חלבי, המאכל והסיר נאסרו. [וכן להיפך לא עברו 24 שעות מבישול חלבי ובושל בשרי].

הסוג השני קרוי "אינו בן יומו" ופירושו שהבישול הקודם נעשה לפני יותר מ24 שעות. למשל אם יש סיר בשרי שבושלו בו פעמים רבות בשרי, אולם במשך 24 השעות האחרונות לא בושל בשרי, מדאורייתא אין בעיה לבשל בסיר חלבי, משום שטעם הבשר הבלוע בסיר היוצא מהסיר למאכל לאחר 24 שעות הוא כבר פגום, וטעם כזה אינו אוסר. אך חכמים אסרו זאת כיון שמצוי טעויות, ולכן אסור לבשל בסיר שבושל בו פעם בשרי לעולם חלבי, אלא אם כן הוא עובר הגעלה. אולם בדיעבד כאשר בושל בסיר זה חלבי המאכל אינו נאסר. אולם הסיר נאסר לבשל בו בשרי או חלבי, שהרי יש איסור מדרבנן לבשל לכתחילה בשר או חלב בסיר אינו בן יומו וסיר זה הוא גם חלבי וגם בשרי, ולמעשה יש מנהג שלכתחילה גם לא לבשל בו אפילו פרווה, ולכן הסיר צריך הגעלה.

בסיר מחרס או חרסינה אין אפשרות להכשריו ע"י הגעלה, סיר מתכת ניתן להכשירו ע"י הגעלה, סיר זכוכית עמידה לדעת הספרדים אינו צריך הכשר, לדעת האשכנזים המנהג הוא לא להכשיר, אולם בשעת הדחק בפרט בדיעבד יש מצבים שניתן לסמוך על שיטות שונות להכשיר, וכפי שנפרט בהמשך. [דבר שנוגע מאד לנידון שלנו כיון שבימינו הדבר פופולארי מאד ליצור כיסוי סיר מזכוכית עמידה, כדי שנוכל לעקוב אחרי תהליך הבישול בלי להרים את המכסה].

נקודה נוספת האוסרת שימוש בדיעבד בכלי שאינו בן יומו, הוא כאשר המאכל שבושל היה חריף, משום שחריפות המאכל גורמת גם לטעם הישן להשתבח, ולכן יש כאן טעם לשבח של הטעם הישן הבלוע בסיר. הלכות אלו מורכבות מעט, וחשוב רק לציין ידיעה זו.

נתחיל לעסוק במקרה מצוי במטבח, ישנו פתגם עממי כי "לכל סיר יש את המכסה שלו", ומשמעותו כי לכל אדם יש את השידוך היחודי שלו, אולם הנידון שלנו כאשר התבלבלו ובטעות סיר כוסה במכסה שאינו שלו, והשאלה עד כמה הטעות היא קריטית?

נדגיש כי לשם הנוחות ציינו דוגמאות של בשרי או חלבי כדי לתאר מה היה מצבו של כל סיר, אולם כמובן שהוא הדין להיפך.

הנחת כיסוי רותח על סיר רותח

במקרה והתבשלו סיר בשרי מכוסה לצד סיר חלבי על האש, ושני הסירים הגיעו לרתיחה, עקרת הבית החרוצה הרימה את המכסה מעל הסיר הבשרי, ובדקה אותה, אולם בטעות השיבה את המכסה לסיר החלבי, ומיד תפסה את עצמה, והרימה את המכסה. ונשאלת השאלה מה דין הסיר המכסה והמאכל?

במקרה זה כיון שהמכסה בשרי הוא בן יומו, והוא הונח על הסיר החלבי, והיה היה מלא אדים, הלחות העבירה את הטעם הבשרי מהמכסה גם לתבשיל החלבי וגם לסיר החלבי, ולפיכך שניהם אסורים, מאידך אידי התבשיל החלבי נכסנו לתוך המכסה, ולכן גם המכסה אסור. (רמ"א יו"ד סי' צג סעיף א).

כיסוי קר על סיר רותח

יתירה מזו, אף אילו הסיר בשרי המתבשל על האש, והיו מספר מכסים על השיש, ובטעות האשה הרימה את המכסה החלבי בן יומו וכיסתה בה את הסיר, גם במקרה זה הכל נאסר, אולם במקרה זה, האיסור הוא רק אם המכסה שהה מספיק זמן על הסיר הבשרי כדי שהוא יזיע מהתבשיל, (רמ"א יו"ד סי' צג סעיף א). וכתב הש"ך (שם סק"ה) שצריך שהזיעה תגיע לחום של יד סולדת בו [החל מ47 מעלות צלסיוס].

אולם אם האשה הרימה את המכסה החלבי שלא ידוע לה בבירור שנעשה בה שימוש ב24 שעות האחרונות, המאכל מותר מאכילה, אף שהמכסה צריך הגעלה.

מה הדין אם יש בסיר שעליו הונח המכסה מאכל פרווה?

הפרי מגדים (סי' צג שפ"ד סק"ד ד"ה עוד) כתב שאף אם בסיר עליו הונח המכסה היה מאכל פרווה, במקרה ונעשה שימוש בשרי בסיר היום וכן שימוש חלבי במכסה היום, המאכל אסור. אולם במקרה ואחד מהם לא היה בן יומו, המאכל אינו נאסר.

כיסוי רותח על סיר קר

אולם כאשר עמד על האש סיר בשר רותח, האשה הרימה את המכסה אולם בטעות הניחה אותה על סיר המלא בבלינצ'ס חלביים קרים, במקרה זה גם הסיר וגם המכסה מותרים, אולם יש לקלף את השכבה העליונה של הבלינצ'ס מחשש שנטף מהלחלוחית שעל הכיסוי. אך אם מדובר בתבשיל חלבי לח, הכל מותר, וניתן להניח כי הטיפה שנטפה בטלה בשישים.

מה עושים במקרה והמכסה נאסר?

במקרה זה יש להכשיר את הסיר ואת המכסה, ויש לזרוק את התבשיל החלבי. יתירה מזו אם בטעות האישה תשיב את המכסה מעל הסיר הבשרי, אז גם הסיר הבשרי נאסר, וגם התבשיל הבשרי נאסר.

במקרה ומדובר בסירים ממתכת ניתן להגעיל אותם, אולם במקרה ומדובר בסירי חרס או קרמיקה או חרסינה יש לזרוק אותם ואין דרך להכשיר אותם.

במקרה ומדובר במכסה זכוכית לדעת הספרדים אין בכך בעיה, אולם לדעת האשכנזים יש בכך מחלקות פוסקי זמנינו, דעת הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' פא אות ב) שניתן להגעיל כלי זכוכית העמיד בחום, ואילו דעת הגאון רבי משה פיינשטיין (הל' פסח להגרש"ד איידר פרק XIII סעיף  A7הערה כא) שאין להכשיר כלי זכוכית אף בזכוכית העמידה בחום אולם במקום צורך גדול או הפסד מרובה יש לעשות שאלת רב האם אפשר להגעילם.

האם דין הכיסוי חמור יותר מאשר הכלי

נקודה נוספת שעלינו להבהיר, רבים שואלים שהם שמעו שיש איזה הלכה דין כיסוי הכלי חמור יותר מהכלי עצמו, האם שמועה זו נכונה? האם היא מנהג? או הלכה? והאם ישנם חומרות מיוחדות בכיסוי הכלי?

התשובה על כך היא כן ולא.

מקור המנהג העתיק

למעשה ישנו מנהג עתיק מאד המובא ברמ"א (יו"ד סי' צג סעיף א), שנהגו להחמיר להחשיב תמיד את כיסוי הסיר כאילו הוא בן יומו, ומשכך כל מאכל חלבי שבושל עם כיסוי בשרי או להיפך מאכל חלבי שבושל עם כיסוי בשרי אף שעברו יותר מן 24 שעות מהבישול האחרון המאכל תמיד נאסר.

אולם הרמ"א תמה מאד על מנהג זה, ובספרו הדרכי משה (יו"ד סי' צג סעיף א) הוא תמה על כך שאין שום טעם למנהג זה, והוא אף תמה על מקורות המנהג, שמקורה בהגהת שערי דורא שמביא העתקה מקובץ, והרמ"א מציין שלא ברור לנו מיהו אותו בעל הקובץ שייסד מנהג זה, ומנין לנו שהוא היה רב מוסמך.

הלכה למעשה

אולם למעשה הרמ"א כדרכו לנהוג כבוד במנהגים, כתב בהגהותיו לשולחן ערוך (יו"ד סי' צג סעיף א) להלכה שהוא עצמו נהג להחמיר בכיסוי שהוא נחשב תמיד בן יומו, ולכן אסר נתינת טעם של הכיסוי אף שאינו בן יומו, אף שהוא מנהג בלי טעם, אולם בכל מקרה שיש לרב איזהו שיטה נוספת לצרף להתיר זאת, או שיש הפסד מרובה, או שהמאכל הוכן לצורך שבת, אפשר להתיר למרות המנהג.

נאמרו באחרונים כמה סברות לבאר מה הסברא להחמיר בכיסוי יותר מאשר מכל כלי, אולם הסכמת האחרונים להלכה שטעמים אלו דחוקים, ובחלקם כדוגמת הלבוש אף נחלקו בחריפות רבה כנגד מנהג זה. ולמעשה הסכמת כמעט כל הפוסקים שאין צורך לחשוש למנהג זה בימינו. אולם יש כן מספר מקרים אמנם פחות מצויים כפי שנראה בהמשך, שיש כן מקום לחשוש למנהג זה.

כיצד השתלשל מנהג זה?

ונשאלת השאלה כיצד השתרבב בכל זאת מנהג תמוה זה?

בחלק מן האחרונים נאמרו טעמים אשר יכולים להסביר היטב כיצד נוצר המנהג, אולם לדעתם מנהג זה נהג רק במקרים מאד מסומים כפי שנפרט, בהמשך נראה האן ישנם מקרים גם בימינו לחשוש לאותם מקרים מסוימים האוסרים.

כיסויי חרוט

הט"ז (יו"ד סי' צג סק"ב) הש"ך (יו"ד סי' צג סק"ד) ופרי חדש (יו"ד סי' צג סק"ה) ועוד הביאו את דעת המהרש"ל שביאר כי בתקופה שבה נהגו מנהג זה, ובמקום שבו התחילה המנהג, היה מקובל לייצר כיסויי סירים בצורת חרוט – קונוס, בעל שפיץ צר מאד בראשו, ומשכך בכל מכסה של סיר בשרי לחלוחיות הבשר עלתה ונכנסה לראשה הצר של הכיסוי, ולא היה אפשרות לנקות את הכיסוי, ומשכך תמיד היו שאריות של שומן בשר ממש תקועים בראש הכיסוי, וכל ההיתר שאם עברו 24 שעות הטעם הוא פגום נאמר רק על טעם הבלוע בתוך הכלי, אולם שמנונית של בשר המצוי בשולי הסיר, או במקרה זה בראשה הצר של הכיסוי, הוא נשאר בשרי ונותן טעם בשרי כל עוד והשומן לא הסריח ממש, ולכן נוצר מנהג יש להתייחס לכיסוי הכלים הבשריים כאילו יש בה חתיכת בשר קטנה בראשה, ואל החלביים כאילו יש בה חתיכת חלב בראשה, משום שע"פ רוב בכל בשרי היו שאריות שומן בעין, ובחלבי נשארו שאריות שומן חלב בראש החרוט הבלתי אפשרי לנקות.

כיסויי בצק מיובש

הב"ח והפרי מגדים הביא סברא נוספת שבימי קדם נהגו לעשות את כיסוי הקדירה מבצק ישן, ורק בליעה בכלי לאחר 24 שעות טעמה נהפכת פגום, אולם בליעה בתוך אוכל אינה נפגמת גם לאחר זמן, ולכן התפשט המנהג שדיני בן יומו הם רק בסיר ולא בכיסוי.

כיסוי רק לחריף

סברא נוספת כתב רבי יונתן אייבשיץ (כרתי סי' צג סק"ו) שבזמנם נהגו לכסות רק סיר שבושל בו דבר חריף או מוחמץ כדי שלא תפוג טעם החריפות או החומץ מהתבשיל, אך מאכל רגיל נהגו לבשל בסיר פתוח, ולכן גזרו על כיסוי כיון שדרכו להיות בלוע תמיד עם דבר בשרי או חלבי חריף, ובמקרה זה סברו שגם לאחר 24 שעות עדיין הבשרי נותן טעם משובח מכח החריפות או החומץ שמתקן את הטעם, ולכן החמירו בכיסוי להחשיבו תמיד בן יומו.

האם בימינו יש חובה לנהוג במנהג העתיק?

אולם דוקא בגלל הטעמים הללו סברו הפוסקים כיון שהתגלה לנו על מה היה המנהג, ומצינו את טעם המנהג, בימינו שמבשלים אנו בכיסוי סיר רחב, ואנחנו מכסים את התבשילים תמיד ולא רק כשמבשלים דבר חריף, ואנחנו גם מכסים את הכלים בחומרים שלנו שאינם דברי מאכל, ומשכך אין יותר מקום למנהג זה, שנהג במקרה מסוים מאד.

כיסוי סיר לחץ

אולם דוקא הטעם של המהרש"ל מצוי לעיתים בכיסוים שלנו, דבר המצוי למשל בסירי לחץ שקשה לנקות היטב את השסתום, אמנם לרוב לא מניחים בסירי לחץ בטעות מכסה שונה שאינו המכסה המקורי של הסיר, ולכן למעשה השאלה פחות מצויה. וכן דבר זה יכול לעיתים רחוקות להיות בסיר שקשה לנקות את אזור ההברגה של המכסה, או מכסה אשר מכל סיבה יש בה חריצים שקשים לניקוי, או מכסה שיש בו גומיה וכדומה שקשה או שמתעצלים לנקות את הלכלוך המצטבר ביניהם.

הלכה למעשה כתבו הט"ז (יוד סי' צג סק"ב) והש"ך (יו"ד סי' צג סק"ד) הפרי חדש (יו"ד סי' צג סק"ה) שמקור המנהג הוא כפי טעמו של המהרש"ל, ולכן כתבו כי בכלי רחב כפי המקובל בימינו אין צריך לנהוג מנהג זה, שהרי כל המנהג היה אך ורק בכלי חרוט צר. אולם הם כתבו כי אף בכלי צר, עלינו לשער כמה שאריות יכולות להתקע באותו חלק שלא ניתן לניקוי, ולבדוק האם במאכל יש כמות היכולה לבטל את זה. אולם בנקודה זו נחלקו הט"ז והש"ך כיצד משערים זאת.

הט"ז סבר שמספיק לשער שיש בתבשיל שישים פעמים כנגד הלכלוך התקוע בראש הכיסוי. למעשה במציאות של ימינו הדבר לא מצוי שיש בלכלוך אחד חלקי שישים מהמאכל, למשל גם אם יש כפית – 5 מ"ל של לכלכוך תקוע בתוך השתסום של סיר לחץ, מאחורי הגומי, או בתוך חריץ בלתי ניתן לניקוי, ויחסית זה כמות גדולה של לכלוך, עדיין אם התבשיל הוא 301 מ"ל שזה פחות משני כוסות, יש כבר יותר שישים כנגד הלכלוך. כדי לאסור כוס חד פעמית של 180 מ"ל תבשיל צריך 3 מ"ל שומן, שזה יותר מחצי כפית.

אמנם הש"ך סבר שיש צורך בשישים פעמים שישים ואחד, כלומר 3660, משום  ואז בקלות ניתן להגיע לשיעור זה. אולם האחרונים (רעק"א הג' שו"ע סי' צג, חוות דעת ביאורים סק"ב ערוך השולחן סעיף טז) נקטו כיון שכל הנושא של כיסוי הוא חומרא אין לחשוש לכך, וניתן להקל כדעת הט"ז.

סיר המיוחד לתבשיל פלפל חריף עם מעט בשר

בנוסף אם יש כלי שנועד לבישול רק של דברים חריפים למשל עקרת בית שמסיבה מסוימת מייחדת לעצמה סיר רק מאכל חריף מאד מסוים המורכב ברובו מפלפל חריף עם מעט בשר, לסיר זה יהיה דין חמור יותר, כפי המנהג העתיק בכיסוי כאשר בימיהם לדעת הפלתי היו משתמשים בו רק כאשר בושל דבר חריף.

האם יש זמן ללא שימוש בשרי שהכיסוי מפסיק להחשב כבן יומו?

נקודה נוספת שעלינו לדון עליו הוא, האם כיסוי שיש עליו לכלוך התקוע בשסתום סיר הלחץ ואי אפשר לנקותו, אולם עברו עליו זמן רב האם ישנו זמן שהוא כבר אינו בשרי או חלבי. השבות יעקב (ח"א סי' כא) הובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' צג סק"ג) דן בכיסוי בצורת חרוט שבראשה הצר נשארו שמנוניות מאדים המאכלים, כמה זמן לאחר השימוש הבשרי האחרון הוא עדיין אוסר?

השבות יעקב כתב, כי אמנם מצינו לגבי חביות של יין נסך שספגו את טעם היין רק בצונן, שלאחר 12 חודש פג הטעם הבלוע בהם. אולם השבות יעקב כתב שבכלים שיש בהם בליעה הסכמת כל הפוסקים שאם נבלעו מאיסור, אף שעברו עליהם שנים רבות אין להם תקנה בלי הכשר המועיל, ובכלי חרס שאין הכשרה אכן אין להם שום תקנה, והחילוק הוא משום שרק כאשר טעם היין נבלע בחבית מחמת חריפות היין או שהותה יותר מ24 שעות בחבית, אף שהכל היה קר, אז הטעם פג לאחר 12 חודש, אולם כאשר הטעם חדר לכלי ע"י חום הוא אינו יוצא משם לעולם. [ולמעשה ישנו שיטת החכם צבי להתיר מכל הכלים בליעות לאחר 12 חודש, אולם לא פוסקים אותו להלכה, אם כי לפעמים מצרפים אותו כשיש עוד צדדים להקל]. אולם במקרה והשמנוניות אינה בלועה בתוך הכלי, אלא כלואה בסדקי הדופן, הוכיח השבות יעקב כי לאחר חודשים היא מאבדת את טעמה ושמה, ומשכך באם עברו חודשיים מהשימוש האחרון בכיסוי, הכיסוי אינו אוסר, אף שאי אפשר לנקות את ראשה הצר.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.