שאלה:
באיזה חולי או חולה אמרו "במקום חולי לא גזרו" ואיזה איסורים התירו ,אם בחולה שיש בו סכנה הרי פשוט שמותר משום פיקוח נפש,ואפילו לחלל שבת בשבילו או להאכילו מאכלות אסורים, ואם בחולה שאין בו סכנה כגון שהוא סובל מחום ואינו מוכרח לשכב במיטה או מתהלך כבריא,או סובל מכאבי ראש (מיגרנה) האם התירו לו להתרפא באיסורים דרבנן לקחת כדור נגד כאבי ראש או להורדת החום ולעבור על גזירת סממנים או התירו אפילו על מי שסובל ממיחושים בעלמא כגון מי שסובל מכאבי שיניים האם אסור לגרגר דוקא מים עם מלח אסור או גם עראק כיון שעושה זאת לצורך רפואה או מותר כיון שזה משקה גם לבריאים וכן מי שחש בגרונו או מי שסובל באוזניו ליתן טיפות אוזניים באוזניו וכן מי שחש בעיניו ליתן טיפות עיניים בעיניו,האם בכל המקרים האלה והדומים להם גם אמרו במקום חולי לא גזרו כי מהגמ' (שבת קלד,ע"א) והסיפור שם עם רבי מאיר שפעם אחת חש במעיו וביקשו לטרוף לו יין ושמן משמע שלא התירו לטרוף ביו"ט אלא בשמן ויין משום שראוי לאכילה אבל בשבת אסור לחולה שיש לו מיחושים באיזה איבר בגופו, כבר שאלתי זאת בצורה אחרת ולא עניתם,אולי כעת השאלה מובנת יותר.
בברכה רבה
תשובה:
אכן הגדרת היטב את ההבדל בין מיחוש לחולי, ובודאי הדין הזה נאמר רק בחולי שמוטל למשכב ולא במיחוש בעלמא, יש הבדל נוספים כאשר יש סכנת איבר וכאשר אין, כמבואר בסי' כח סעי' יז ובמשנה ברורה שם, קשה לפרט כאן את כל הדינים ןהכללים, כדאי ללמוד את הפרק היעודי לזה בס' ארחות שבת.
מקורות:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף יז
חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פ"ב), אומרים לא"י לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר; ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים, יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר; ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי; ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר; ודברי הסברא השלישית נראין. הגה: מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א). וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש. (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).
