לתרומות לחץ כאן

יהדותם אנשי אילינקה

 

מבוא

תופעות של התייהדות ברחבי רוסיה החלה כבר לפני מאות שנים. במאה החמש עשרה אנו מוצאים קבוצת מתייהדים באזור מוסקבה ונאווגרד בעיקר בקרב הכמרים ובני האצולה שפרשו מהנצרות הפרבוסלבית והקימו כת הנצמדת יותר לתנ"ך. אלא שגילויים אלה לא סחפו את ההמון והסתיימו אי שם לפני מאות שנים.

לפני כמאתים חמישים שנה באמצע מאה השמונה עשרה החלה תופעת הסובוטניקים בפלכים הפנימיים של רוסיה, שהייתה בעצם חלק קטן מתופעה רחבה יותר של תסיסה עממית ופנימית וסחפה עימה פרבוסלבים רבים. היא כללה קבוצות וכתות שונות. חלקם שאפו לנצרות טהורה יותר כפי שהיתה בראשיתה די קרובה לדת משה, חלקם שאפו ליותר מזה, קיימו מצוות כפי הבנתם, מהם גם בדקדקנות רבה, ואף תוך כדי מסירת נפש. הכתות המפורסמות שבהם נקראו מולוקנים ודוכובורים, מתוך עשרות כתות יותר קטנות ומסועפות. בהמשך חלקם יצרו קשרים עם הקראים שהיו ברוסיה באותם השנים, ואף עם יהודים שהגיעו לאזורים שלהם לצורכי מסחר ועוד.

תופעת המתייהדים הלכה והתרחבה בחלקים נרחבים ברוסיה. בשנת 1818 הנתון הרשמי היה שהמתייהדים הללו מונים 503 נפשות. וכעבור 5 שנים בשנת 1823 הנתון הרשמי כבר מנה אותם: 3,771 כאשר מספרם האמיתי נאמד בהרבה יותר. משך השנים השלטון רדף אותם עד חורמה, חוקים, גזירות, תקנות, הגליות וכד'. אבל התופעה הזו רק הלכה והתרחבה.

קשר עם יהודים כמעט שלא היה להם כלל משום שליהודים היה אסור לגור בכל תחומי רוסיה הגדולה שמחוץ לתחום המושב (האזורים שהיו בעבר שטחים של פולין וליטא). למעט אלה שקיבלו אישורים לצאת מתחום המושב לצורכי מסחר וכד'. אבל גם אז הם נזהרו מאד מקשר עם אותם מתייהדים בפרט קשר דתי מחמת הסכנה שבדבר[1].

אחד מאלה שפגש הרבה את אותם מתייהדים בראשית המאה העשרים הוא צבי כשדאי, יהודי מקייב שהסתובב בשטחים הללו לצורכי מסחר משך 25 שנה ופגש רבים מהם ותיאר את המפגשים הללו בהרחבה בספרו "המתייהדים". וכך כתב שם באות כד:

"מצריצן שטתי במעלה הוולגה עד ניזרי-נובגרד, והייתי פוגש במתייהדים כפעם בפעם, לאלפים ולרבבות, ביחוד בהתגרנים והסוחרים שבהם, שכמעט כל אניות הוולגה מלאות מהם כי על כן פרץ מאד מסחרם בארצות האלה, ובכל פעם שהייתי בא עמהם בדברים, היו מבטיחים אותי כי בפנים המדינה מאחורי חופי הוולגה והקמה והאוקה וכו' בייחוד בהכפרים היותר רחוקים ממרכזי המסחר שם מתייהדים כפרים שלמים על פי רוב עם זקניהם ושוטריהם ונוטריהם שלמים עם ראשיהם וכו' מתייהדים בהמון ובפומבי על Wolosti ויש אשר גם חבלים strazniki ידי אלה מאחיהם שכבר אימנו את ידם במלאכת המילה והפריעה וכו'. ואולם אדיר כל חפצם תמיד להימול על ידי מוהל יהודי, זוהי אצלם משאת נפש מיוחדה, כי יש בזה לדעתם קדושה יתרה ונשגבה. וכבר נמצאים להם שוחטים ומוהלים מליטא המסובבים במקומות אלה ומבקשים להם משרות באותן הקהילות העבריות הקטנות שביניהם, ואגב, נזקקין גם הם להם ומלים אותם בהחבא בסכנת נפשות".

על רקע זה הסוגיה שנעסוק בה כאן: הכפר אילינקה במחוז וורוניז'. הכפר אילינקה הוא כפר של מתייהדים שנוסד בשנת 1921 ע"י קבוצה גדולה של מתייהדים שעזבו את הכפר טישנקה בעקבות הרדיפות שספגו מאחיהם הפרבוסלבים. חלקם עזבו והקימו את הכפר אילינקה עם עוד כפריים מהסביבה וחלקם עזבו לכפר הסמוך: ויסוקי.

אל הכפר הגיע הרב זלמן ליברמן בשנת 1928 ונעשה למורה ליהדות עבורם. נעסוק בהרחבה בתקופה ששהה שם. תקופה זו קצרה מאד היתה משום שכבר ב16.09.37 נעצר הרב ליברמן בעקבות הלשנות ע"י ה-נ.ק.ו.ד. ומאז לא חזר לאילינקה עד שנפטר במחנות האסירים. כך שכל תקופת שהותו באילינקה היתה פחות מעשור, ואחת השאלות המרכזיות בסוגיה הזו הוא האם הרב ליברמן סבר שהם יהודים מאחר שהתגיירו כהלכה או שמא הם מתייהדים כמו הרבה מאחיהם שהיו בסביבה.

יש מי שרצה לומר שאנשי אילינקה הם צאצאי יהודים אנוסים שהיו באזור מוסקבה והגיעו לשם מפולין במאה השש עשרה. אולם אין לרעיון הזה שום אחיזה במציאות. כיצד נוכל לנחש ולדעת שבדיוק אלה הם צאצאי אותם אנוסים? יש ברוסיה מיליוני אנשים, לפי מרשם האוכלוסין של שנת 1914 היו באימפריה הרוסית 175 מיליון נפש מי יכול לדעת ולנחש מי הם צאצאי אותם אנוסים? ובכלל, אין שום אינדיקציה לומר שאנוסים אלו שרדו ביהדותם בסתר יותר ממספר דורות מועט, אז כיצד נוכל לדעת 300-400 שנה אח"כ שאלה הם אותם צאצאי אנוסים?! רעיון מופרך בייחוד שעל סמך רעיון זה רצו אף לפטור אותם מגיור מחמת הספק![2]

החל משנות השבעים החלו להגיע לארץ, הם היו לרוב מסורתיים וחלק מהצעירים שבהם חזרו בתשובה ולמדו בישיבות וכו'.

אין חולק על כך שזקני אילינקה החשיבו עצמם ליהודים, ויעיד על כך השם שנתנו לכפר שהקימו "האיכר היהודי". השם התחלף לאחר כמה שנים ל"אילינקה". אלא שאינם יודעים לומר דבר ברור אודות גיור של אבותיהם. כלומר, אפילו לא לומר שהם שמעו מאבותיהם שהם התגיירו במאה התשע עשרה. וברור שהרב ליברמן עצמו לא גייר את בני הכפר וגם זקני הכפר שעוד זכרו אותו לא טענו כך לא בשמם ולא בשם הוריהם. ומסיבה זו, יש כאלה מזקני אילינקה שבכלל רצו לומר שהם יהודים צאצאי אנוסים מלפני הרבה שנים. כלומר, הדיון על גיור שנעשה להם או לא, עוסק המאה התשע עשרה וברור שלא לאחר מכן.

הדיון אודותם האם הם יהודים צאצאי גרים או שהם צאצאי מתייהדים שמעולם לא התגיירו כדת וכדין מתנהל כבר עשרות שנים. כבר מזמן המנחת יצחק דנו בזה בביה"ד של הבד"ץ העדה החרדית, וקבעו שמדובר ביהודים, וכך פסקו בעניינם בבתי הדין הרבניים בהרכבים השונים, וכן בבי"ד ירושלים בראשות הגר"א לוין זצ"ל. מאידך, בביה"ד שע"י הרבנות הראשית רוסיה בראשות הגר"ב לזר בשיתוף הרב בארנבאום שליט"א קבעו שמהעדר ראיות וחזקה אין להכירם כיהודים. ויש שקבעו שהם צריכים גיור מספק, כך פסק מו"ר הגאון הרב אשר וייס שליט"א[3], וכך נקטו בביה"ד במוסקבה בראשות הגר"פ גולדשמידט, וכך קבעו חלק מהדיינים בבתי הדין הרבניים שצריכם גיור מספק. רק חשוב לציין שלא כל המידע היה קיים ונגיש כבר בהתחלה כפי שהוא קיים היום. לא הרי הדיינים הראשונים שדנו בנושא כהרי האחרונים.

 

א

האם הוחזקו כיהודים

לאחרונה נטען שמאחר שיוצאי אילינקה נמצאים בארץ כבר כמה עשורים, ומהם מחוברים בתוך הקהילה, לומדים במוסדות, מתחתנים עם יהודים, וכו', זה יוצר מצב שהם הוחזקו כיהודים ואי אפשר לערער על כך אלא אם יש שני עדים כשרים שיעידו בביה"ד. מחקרים כאלה ואחרים אינם יכולים לערער על חזקה זו. הבסיס לטענה זו היא מדברי החזו"א אבה"ע סי' כ' ס"ק יב: "ואפשר דדבר המתקבל לכל בלי שום ספק והדבר הולך ומתחזק בלי שום ערעור ל' יום מקרי הוחזק". וכך גם בסי' ח' סק"ב:

"ובחזקות אלו העיקר תלוי באומד דעתם של בני העיר, ואין כל המעשים שוין ובמקום שבני העיר מטילין ספק באמיתת דבריהם, אף אם ירבו ימים בהנהגתם אינו מועיל כלום, שהרי לא הוחזקו כלל כיון שמסתפקין בהן. כגון איש ואשה שבאו לעיר זה אומר זו אשתי וזאת אומרת זה בעלי ובני העיר מסתפקין בהם לפי תכונתם שעצת זימה ביניהם והם נואף ונואפת אינה מתחזקת אשת איש. ואם לב העיר בטוחים בהם, ואינם מעלים ספק בלבם, כיון שהוחזקו ל' יום בהנהגתם סוקלין ושורפין על חזקה זו. והלכך אם מחזקת עצמה לגרושה וכל בני העיר בטוחים באמיתתה אפשר דמהני החזקה ל' יום. ואע"ג דבפנוי' לא שייך הנהגה של מעשה, מ"מ כבר כתב הגרע"א בתשובה סי' קכ"א דהחזיקה עצמה לגיורת מהני חזקה ל' יום, ומיהו לא מצינו חזקת הנהגה בבא להוציא מחזקה קדומה כמו בהיתה בחזקת אשת איש".

כלומר לפי טענה זו, מאחר שהיום הם הוחזקו כיהודים לכל דבר בעיני שכיניהם ומכריהם הרי שלא ניתן לערער על חזקה זו.

אולם לענ"ד כיצד ניתן לומר שהוחזקו אצל כל בני העיר שאין מטילים ספק באמיתת דבריהם כלשון החזו"א כאשר הדעות חלוקות בין בתי הדין השונים שעסקו בעניינם?

ובנוסף, וזה העיקר, שלא שייך ליצור מצב של הוחזק כאשר בני העיר שהחזיקו כך אינם יודעים דבר, והתנהגותם של חלק מיוצאי אילינקה כשומרי מצוות ויראי שמים אינה יכול לייצר חזקה בסיטואציה הנוכחית. כלומר, אילו הוחזקו ברוסיה כיהודים ללא כל ספק ודאי שלא ניתן לערער על חזקתם זו ללא עדות ברורה. אבל הנידון אמור להיות האם הם הוחזקו שם במקומם כיהודים או לא, ולא כיצד הוחזקו כאן בארץ כאשר אנו יודעים בדיוק את הסיבה מדוע הוחזקו כך, ולצורך כך נבאר את מהות החזקה.

אין ספק שחזקה למרות שהיא נלמדת מפסוק (ראה רמב"ם פ"א מאיסורי ביאה הלכה כ' שהביא מהירושלמי שלומד את המושג חזקה מהפסוק של מכה אביו יומת), אינה גזירת הכתוב כדין פרה אדומה, אין זה הלכתא בלא טעמא, אלא טעם והיגיון רב יש בה.

החזקה באה במקום ספק, כאשר נולד לנו ספק כלשהו, ויש חזקה, החזקה מכריעה את הספק באופן שאין מקום להסתפק. והטעם ביארו הפוסקים, משום שאם הציבור החזיק אותם כך או כך, כנראה שיש להם סיבה טובה להחזיק כך, כנראה שהם יודעים את המציאות מה שאנו לא יודעים, ומסיבה זו החזיקו כך. לכן אנו יכולים לסמוך על החזקה הזו שכנראה זוהי המציאות. כלומר, כאשר יש לנו חוסר מידע ומנגד יש חזקה, החזקה קובעת שכנראה הציבור שהחזיק כך יודע את המידע החסר לנו, ואנו יכולים לסמוך על מה שהם יודעים. דהיינו החזקה היא מרכיב ראייתי שניתן לסמוך עליו במקום מידע רלוונטי שחסר.

כך ביאר החזו"א באבה"ע סי' כ' ס"ק יט: "וזהו עיקר ההנהגה שמחזיקים כדרך שאר איש ואשה, אבל אם בני העיר מסתפקים בדבריהם, לא מיקרי הוחזקו. הלכך בעינן ל' יום, דמיתוספה הכרת בני העיר אותן, ואם יש ביניהם ערמה, היו מרגישין להטיל ספק בהן, וחזקה ל' יום בשופי זהו עדות גמורה". כלומר, אם רואים איש ואישה שחיים ביחד ואינם קרובים דהיינו מתנהגים כזוג נשוי ואינם כאלה, מן הסתם בני העיר היו שמים לב לכך, ואם לא שמו לב שאינם כאלה, כנראה שהם אכן שאר בשר.

מסיבה זו מובן שכאשר אנו יודעים את שורשה של החזקה כלומר, מדוע בני העיר מחזיקים כך, אין טעם לדון בחזקה משום שהיא אינה משמעותית כלל, הרי אנו יודעים מדוע החזיקו כך, ומה המשמעות הראייתית בכך שהם החזיקו כך כאשר אנו יודעים את הסיבה?! עלינו לדון בסיבה ולא בחזקה. וכפי שכתב הבית אפרים אבה"ע סי' מט:

"ור"ל דאע"ג שאין אנו יודעים מחמת מה אנו מוחזקין בכך, מ"מ מסתמא היה הדבר ידוע אז כשנתארסה בפומבי ומאז נצמחה החזקה זאת ואמרינן שמסתבא היו אז עדים כשרים כדת משה ולפיכך הוחזקה זו לאשת איש מאז עד עתה. משא"כ היכא שהחזקה זאת ידוע לנו מבטן מי יצא כגון עפ"י עצמם או ע"א בעלמא באמת י"ל דמודה מהרי"ק דאף למלקות לא מהני".

וכעין זה גם במהרי"ט ח"ב אבה"ע סי' יז, שדן על כשרות ילד שנולד מפנויה, והביא שם שהילד הוחזק כבנו של פלוני, ועל כך כתב:

"ועוד לא תהא שמיעה גדולה מראיה אם כשנבעלה לפנינו אנו חוששין בולד שאינו בנו שכשם שנבעלה לזה נבעלה לאחר… כל שכן שאין משגיחין בבת קול זה שאומרים שפלוני בא עליה להחזיק את הולד שהוא בנו דמילי דפריצותא הוא דקחזו ליה עמה ולהכי מפקי ליה לקלא ומה שהקול אומר שנתעברה ממנו אף בזה אין לחוש דאינהו מנא ידעי אלא מאומד לבם אומרים כן שראו אותם במילי דפריצותא לכך תולין הולד בזה ולא באחר".

כלומר, לעולם אנו צריכים לדעת כיצד ומדוע הוחזק ילד זה לבנו של פלוני. ואם הסבירות היא שהציבו החזיק כך משום שאינו מודע לכך שכשם שזינתה עם זה כך אנו חוששים שמא זינתה עם אחר, א"כ מה שווה לנו החזקה הזו? הרי אין להם שום מידע נוסף על מה שידוע לנו, והמידע הזה אינו מספיק, אז משום שהם שוכנעו, יווצר חזקה? ועל כך כתב שם "לא תהא שמיעה גדולה מראיה".

עוד הבהרה חשובה הנובעת מהגדרה זו. כאשר מתעורר ספק ואנו רוצים להכריע את הספק מחמת החזקה הקיימת, החזקה צריכה להיות תואמת לספק שהתעורר. לדוגמה, בני זוג שנישאו כדת וכדין, לאחר זמן נוצר ספק כלשהו על אחד מעדי הקידושין האם הוא כשר או לא. האם בגלל שבני הזוג נשואים כבר כמה שנים והוחזקו כאיש ואישה זה יפשוט את הספק שהעד היה כשר? ודאי שלא. שהרי בין אם הוא כשר ובין אם הוא פסול תמיד כולם יהיו בטוחים שהם נשואים משום שלא העלו על דעתם שיכול להיות שהעד הוא פסול. וכפי שביארנו החזקה במהותה היא ראיה, וכאשר אותה ראיה אינה רלוונטית לספק שנוצר ברור שהיא אינה יכולה להכריע את הספק.

דוגמה לכך מהסוגיה בקידושין עט,ב איש ואישה שיצאו למדינת הים וחזרו עם ילדים קטנים כרוכים אחריה, הדין הוא שאינם צריכים להביא ראיה שאלו הם ילדיה משום שאנו רואים שהוחזקו כך כילדיה (כרוכין אחריה). כלומר, ברור שיכול להיות שהילדים הללו הם מאומצים, אולם אין סיבה להעלות אפשרויות נוספות כאשר הספק הוא האם הם ילדיה או לא, וכרוכין אחריה מלמד שאלו הם ילדיה. אך כאשר אנו יודעים שהאב נשא אישה שניה מבואר שם בסוגיה שלא יועיל חזקה של כרוכין אחריה, משום שעתה הספק הוא לא באופן כללי האם הם ילדיה או לא, אלא האם הם ילדיה או שמא הם ילדיה של האישה הראשונה. ובספק כזה כרוכין אינו רלוונטי לספק שהרי יתכן שהיא מגדלת את ילדיו של בעלה. כלומר, החזקה חייבת לבוא כמענה בדיוק על הספק המתעורר.

עתה נשוב לטיעון שהועלה שיוצאי אלינקה מוחזקים אצל הרבה אנשים כאן בארץ כיהודים. מה שורשה של חזקה זו? האם הם מוחזקים אצל שכיניהם כיהודים משום שהם יודעים משהו שאנו לא יודעים? או משום שהם אינם יודעים כלל שתתכן אפשרות אחרת? או לכל היותר אפילו אם הם שמעו על הספק שהתעורר בכשרותם, מן הסתם מי שיחזיק אותם כיהודים ודאי שהוא משום שסומך על הדיינים שביררו את הסוגיה. כלומר, העובדה שהם החזיקו אותם כיהודים, ברור לכל שאינו משום הם יודעים עובדות שאנו לא יודעים. אלא כאמור, או שאינם יודעים שיש בכלל ספק ודיון אודותם, או משום שהם סומכים על הדיינים שפסקו שהם יהודים, אבל מרכיב ראייתי כלשהו מהעובדה שהשכנים סבורים שהם יהודים, אין.

גם העובדה שחלקם ודאי יראי שמים ומדקדקים במצוות, א"כ היה מקום לומר כדברי החזו"א הנ"ל שהחזקה נוצרה משום שאילו היה ביניהם ערמה כלשון החזו"א ודאי היו שמים לב לכך. אולם במציאות הנוכחית שהספק שלפנינו אינו אם הם גויים המרמים אותנו ואומרים שהם יהודים, שאז היה מקום לומר שיש כאן חזקה וכפי שכתב החזו"א. משום שברור שהם צאצאי נוצרים פרבוסלבים שהתייהדו, כל השאלה היא רק האם הם צאצאי אנשים שעברו גיור כהלכה אי שם במאה התשע עשרה או שאבותיהם לא עברו גיור כהלכה כפי ששאר כל המתייהדים לא עברו גיור. ועל שאלה זו הם בעצמם לא אומרים גירסה מסודרת כפי שיובא בהמשך. א"כ התנהגותם תואמת את שני צדדי הספק, ולכן חזקה מחמת התנהגות זו אינה רלוונטית וכפי שהבאנו בדוגמה של עד קידושין שנפל ספק בכשרותו[4].

העולה מדברנו שיסוד הדיון בכשרותם של יוצאי אילינקה חייב לבוא עם בירור החזקה, האם הוחזקו כיהודים או שלא הוחזקו כיהודים או שיש לנו ספק בעניין. רק שברור הוא שהחזקה הנצרכת אינה מה שחבריהם מחזיקים אותם היום כיהודים, אלא עלינו לברר כיצד הוחזקו במקומם, כיצד הוחזקו באילינקה, במחוז וורוניז' בעומק רוסיה, וכפי שעשו בבתי הדין השונים שניסו עד כמה שידם מגעת לאתר ראיות כאלה ואחרות האם הם הוחזקו כיהודים או לא.

 

ב

חזקת הנהגה – האם הוחזקו כגרים

 

כפי שהבאנו בהקדמה היו כמה בתי דינים דנו בעניינם, נציג כאן את הטיעונים להכשרת יוצאי אילינקה כיהודים ללא כל צורך אף לא בגיור לחומרא. עיקרי הטיעונים מובאים בפסה"ד של הגרח"ש רוזנטל שליט"א מחודש אדר תשע"א ופורסם בחוברת שיו"ל ע"י בשם "בירור יהדותם של העולים בעליה הגדולה מברית המועצות" וכן הגר"א לוין זצ"ל בפסקי דין ירושלים כרך ה' עמוד רט ובקובץ "אסופות" (גליון ג' אלול תשס"ט – תשרי תש"ע) שם הביא עוד כמה ראיות.

הנקודה המרכזית להוכחת יהדותם הוא חזקת הנהגה. וכך נכתב בפסה"ד "מאחר ובנידון דידן שקהילת היהודים באילינקה שומרים תו"מ ומוחזקים כצאצאי גרים, חזקתם חזקת הנהגה היא, ואין סיבה לערער על חזקתם". והוסיפו לבאר: "מה גם שהסובותניקים ידוע שחוץ משמירת שבת לא שמרו על כל המצוות, ואילו בני הקהילה באילינקה שמרו על כל המצוות".

ומאחר שהם הוחזקו בשמירת מצוות, הם נאמנים לומר שהתגיירו כפי שכתב הרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה ה"ט, ובשו"ע יו"ד סי' רסח סעיף י': "גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיו"ב, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצוות, הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם". והביאו את דברי החזו"א אבה"ע סי' קיז סק"ט שביאר שאין הכוונה שצריכים לומר התגיירנו בבי"ד פלוני, אלא די לומר שהם התגיירו כדי שיהיו נאמנים.

א"כ בנד"ד שהם טוענים שהם צאצאי אבותיהם שהתגיירו לפני כמה דורות ואינם יודעים להצביע על מקור הגיור מתי והיכן, עדיין נאמנים מעיקר הדין.

מנגד הובאה בכמה מפסקי דין הנ"ל טענת המערערים על יהדותם של יוצאי אילינקה מחמת מחקר היסטוריוני ומסמכים מהארכיונים שעל פיהם לא נראה שיוצאי אילינקה הם גרים שהתגיירו כדין. משום שהסכנה בגיור היתה רבה ומהבנת המציאות בזמנו אין היתכנות שנעשה להם גיור המוני.

אולם בפסקי הדין הנ"ל דחו טענה זו שאין בה ממש משום שאי אפשר לערער על קבוצה שהוחזקה כיהודית עם מחקר כזה או אחר שהמידע ממנה אינה עולה בקנה אחד עם הכללים ההלכתיים. ועל המידע מההיסטוריונים נטען, שאין זה נחשב לשטרות העולים בערכאות שניתן לסמוך עליהם.

הגרח"ש רוזנטל הוסיף, שבספר מדרש שמעוני הגרש"מ דיסקין מעיד על כך שסבו גייר אנשים בעיר אנטשיסלב בשנת תרל"ד. כלומר, בשנים הללו בהחלט שהיו גיורים, אמנם הוא מתאר כמה גיורים בודדים, וגם ממש לא מעומק רוסיה שניתן איכשהו אולי לשער שיתכן שמדובר באנשים אלו, אבל עובדה זו מוכיחה שאין ריעותא בכך שלא מצאנו כל תיעוד על גיור המוני של בני איליקה, ולכן אנו טוענים עבורם שאבותיהם התגיירו.[5]

אכן נראה שלמרות שאם הם הוחזקו כיהודים אין בכחם של טענות אלו לערער על החזקה. אולם על מנת לקבוע האם הם הוחזקו כיהודים/כגרים בהחלט ראוי וחובה לעיין בהוכחות מהארכיונים, היסטוריונים, כותבי מסעות וכד', בטרם אנו קובעים שיש להם חזקת גירות, אחרת לא נוכל לדעת מהי חזקת הנהגה בתקופה זו.

משום שכאשר כל החזקה הזו מבוססת על הבנה מאד מצומצמת של המציאות שהיתה לפני מאה שנים ויותר ברוסיה הצארית והסובייטית, ללא הכרה טובה במציאות הזו, לעולם אי אפשר לקבוע חזקת הנהגה. וכיצד נוכל להכיר את המציאות הכללית ללא עיון במסמכים בארכיונים? ללא קריאה מקיפה של ספרי העדים שהסתובבו במקומות אלו בזמן אמת? הרי כאשר רוצים לקבוע שהיתה חזקת גירות או חזקת יהדות לקבוצה מסוימת עלינו לדעת דבר ראשון כיצד נהגו הסביבה הגויית באותה תקופה כדי שנוכל לומר שהקבוצה המסויימת הזו נהגה אחרת ובכך קיבלה חזקת יהדות.

בקידושין פ,א הביאה הגמ' דוגמה לחזקת הנהגה, הוחזקה נדה בשכנותיה. כלומר, שכנותיה ראו אישה הלובשת בגדי נדות וזו הוכחה שהיא אכן נדה. נניח שבגד בצבע מסויים נחשב לבגדי נדות, משום שרק נדות לובשות בגדים בצבע זה. אבל ברור שבמקום אחר יכול להיות שהצבע הזה דווקא נלבש גם אצל נשים שאינן נדות. כלומר, לא מספיק לומר שאישה זו לבשה בגד בצבע המקובל כבגדי נדות. אלא צריך לדעת שבאותו המקום בגדים אלה נחשבים לבגדי נדות. אחרת ברור שאי אפשר לקבוע חזקת הנהגה.

א"כ כיצד אפשר ליצור חזקת הנהגה בלי להכיר את אופי החיים של הכפריים בסביבה? אולי הנהגתם תאמה קבוצות של גויים אחרים בסביבה? בדיוק לשם כך צריכים ללמוד את ההיסטוריה, לעיין במחקרים ההיסטוריים, המבוססים על מסמכים מהארכיונים השונים. לקרוא את כותבי המסעות כמו ספר המתייהדים המתאר את החיים של אז אצל הכפריים הללו. ואח"כ לקבל עדויות כדבעי על אנשי אילינקה והסביבה ולקבוע אם יש שם חזקת הנהגה. אי אפשר להפוך את היוצרות, לקבוע חזקת הנהגה לפני יותר ממאה שנה על סמך הבנה עכשווית ומצומצמת, ולטעון אח"כ שאי אפשר לערער עליה עם היסטוריונים וכותבי מסעות.

נעיר עוד, כי הטענה שאי אפשר לסמוך על מסמכים מהארכיונים משום שאין זה כשטרות העולים בערכאות משום ששטרות העולים בערכאות הכוונה היא שאפשר לסמוך עליהם מאחר שהערכי פוחד לשקר או לזייף מחשש שיתפס בשקרו. משא"כ כאשר רוצים להסתמך על מסמכים ארכיוניים שלא ידוע כלל אם הם ברמה כזו של שטרות העולים בערכאות. אולם הבסיס לנאמנות שטרות העולים בערכאות אינו דווקא באופן הזה. כלומר, ברור ששטר שהגוי אינו חושש לזייף אי אפשר לסמוך עליו, אבל בסיס הנאמנות בנוי מכך שהסבירות לשקר וזיוף הם רחוקים ולא סבירים כלל.

עי' בתשב"ץ סי' עח שכתב:

"אבל ערכאות ודאי סמכינן עליהו דחזקתייהו לא משקרי. וכיון שחכמים פתחו לנו פתח לסמוך בדבר שבממון על עכו"ם היכא דמוחזק לן דלא משקרי ממילא נאמר בנדון זה שהיורש יורד לנחלה על פי מסיחין אלו לפ"ת שלא אמרו ז"ל שהיא נשאת על עדותן ואין יורשין נכנסין לנחלה אלא כשבאו מס"לת במקום אחד וספרו כן שאין ב"ד משגיחין לקבל עדותן דלאו בני עדות נינהו ושבקי' לה לנפשה ותדוק אבתרייהו ואי מהימני לה תנסוב ותחוש לחומר שבסופה. אבל בכיוצא בזה שברגע אחד נתפרסם כן מפי מס"לת בשנים או בשלשה מקומות בודאי לב כל אדם סומך שכן הוא האמת וידיעה ודאית יש לנו בזה ויכולים אנו לדון על סמך ידיעה זו בערכאות".

כלומר, כאשר יש לנו שנים או שלשה מקורות המספרים לנו את אותו סיפור בלי תלות אחד בשני, מגדיר התשב"ץ את הידיעה הזו כידיעה ודאית. וזה נלמד מדין ערכאות כפי שכתב שכאשר ההיתכנות לשקר ממש רחוקה ניתן לסמוך על זה (למעט כמובן בנושאים שאנו זקוקים לדין עדות כמו דבר שבערוה). לכן גם מצאנו בפוסקים שהסתמכו על רישומים כאלה ואחרים גם כאשר אינם עולים בקנה אחד עם הגדרות הדין של שטרות העולים בערכאות, אלא די בכך שהסבירות לשקר וזיוף הוא בלתי סביר כדי שנוכל לסמוך על זה. וכך כתב גם בשו"ת אגרות משה אבה"ע ח"ג סי' ח':

"דהברור מהתעודות של שלטון העיר כשליכא חשש זיוף, שהרי ודאי אפשר להשתדל שיראו בפנקסאות שנמצא שם משנה ההיא, הוא ברור גדול כעדים".

אין טעם להרחיב בזה כאן משום שהעיקר הוא כפי שכתבנו שאי אפשר לייצר מצב של חזקת הנהגה בלי לדעת ולהבין את התקופה, איך הגויים הכפריים המתייהדים בסביבה חיו באותה תקופה.

מסיבה זו לענ"ד מה שנקבע בפסה"ד של הגר"א לוין זצ"ל שיש חזקת הנהגה מבוססת על הנחה מוטעית. כלומר, אילו ההנחה הזו שהם שמרו מצוות באופן מלא או כמעט מלא, ואילו הסובותניקים שמרו רק שבת היתה נכונה, בהחלט יכול להיות שיש כאן חזקת הנהגה. משום שלאור זה שומר שבת בזמנים הללו במקומות הללו, ממש אינו מהווה ראיה ליהדות שהרי היו הרבה גויים כאלה במקומות אלה, ואילו שומר מצוות כמעט באופן מלא לכאו' שייך רק אם הם באמת התגיירו.

אבל כפי שהובא תמצית בהקדמה, המציאות הזו ממש אינה נכונה. כבר במאה התשע עשרה היו רבים ששמרו מצוות הרבה יותר מרק שמירת שבת במקום יום ראשון. בהמשך הבאנו תיאורים רבים ששמרו מצוות, קבוצות שלמות ששמרו מצוות, ניתן לעבור על הספר המהייהדים של צבי כשדאי ולקרוא כמה שומרי מצוות הוא פגש משך 25 השנים שהסתובב בקרבתם.

כשדאי מתאר שם ליל הסדר, בריתות מילה לרוב, כולל ע"י מוהלים יהודים, בתי כנסיות, ספרי תורה! הקפדה על יין נסך, ואפילו הקפדה על מנין.. ועוד כהנה וכהנה ברור שכל מקרה לא בהכרח מדבר על תופעה רחבה, אבל המכנה המשותף הוא שבכל התיאורים הללו מדובר על קבוצות של מתייהדים גויים גמורים.

גם הגרא"י קוק זצ"ל שהכיר את התופעה הזו, הגדיר אותם שהם בחזקת גויים. ראה בשו"ת דעת כהן סי' קנב שנשאל אודות אישה מאחת הכתות של המתייהדים שטענה שהיא התגיירה כדת וכדין עפ"י הוראת הגר"ש סלנט אלא שלא הביאה ראיה לדבריה:

"הנה השובתיים הם מוחזקים אצלנו כגויים, שהרי אין אצלם כי אם מה שהם שומרים קצת מתורה שבכתב ע"פ שיקול דעתם, ולא נשמע שנכנסו לברית ישראל בקבלת מצות כדין, וטבילה בכלל מפורסם שאין אצלם, ומילתם היא בלא פריעה… אלא שעכ"פ טבילה ודאי חסרה אצלם, וקבלת מצות ג"כ לא הוחזקו שתהיה אצלם בשלשה מישראל או עכ"פ מגרים גמורים, שהרי אינם הולכים ע"ד דת ישראל כתורת משה מורשה קהילת יעקב".

וכך היא מסקנתו, שללא גיור אי אפשר לקבל אותה עד שתביא ראיה לכך שהיא התגיירה. כלומר, גם הגרא"י קוק זצ"ל הכיר את התופעה בזמנו שהיו שם הרבה כתות ששמרו מצוות כהבנתם חלקם יותר חלקם פחות, היו שהקפידו על מצוות אלה וכאלה שהקפידו על מצוות אחרות. ולא עלה על דעתו לומר שניתן לקבל אותם ללא ראיה בגלל שאנו רואים אצלם שמירת חלק מהמצוות.

מאידך, אצל יוצאי אילינקה לא התקבלה כל עדות על שמירת מצוות מעבר לתיאורים הנ"ל על התקופה המסופקת אם נעשה להם גיור, או בתקופה שלאחריה. יתרה מזו, ילדי הרב ליברמן בעדותם בביה"ד במוסקבה העידו שלפני שאביהם הגיע לאילינקה לא ידעו הרבה יהדות. וכך גם העיד בצלאל שיף יליד וירוניז' ששמע מאביו שלפני שהגיע לשם הרב ליברמן בקושי ידעו משהו ביהדות. א"כ בתקופה שעליה אנו דנים אם נעשה להם גיור או לא הם עדיין היו בורים בענייני יהדות, ולא שמענו שהם קיימו מצוות יותר מהתיאורים של שאר קבוצות הגויים הנ"ל. אז כיצד איפוא נוכל לומר שיש כאן חזקת הנהגה של גרים?!

אמנם בשנות השלושים שאז התגורר בקרבם הרב ליברמן היה להם יותר מודעות למצוות, הם מספרים שהיו שם ארבעה בתי כנסיות, הרב ליברמן היה שוחט להם, זקניהם תיארו מעמד של תשליך, ובערב יום כיפור עזבו את הקולחוז לבתי הכנסת. אבל תיאורים אלה הם כאמור, רק בגלל הרב ליברמן, ועל תקופתו אין חולק שברור שלא נעשה להם גיור.

כלומר, הסיבה שאין כאן חזקת הנהגה הוא משום שאין שום עדות על כך וגם לא נראה שהם שמרו מצוות או אף חלק מהמצוות יותר מאחיהם הנוצרים הפרובוסלבים המתייהדים האחרים בתקופה שעליה יש שאלה האם עברו גיור או לא. וכל העדויות מדברות על שמירת מצוות ברמה מסויימת בתקופה מאד ספציפית – באותם מספר שנים ששהה בקרבם הרב ליברמן שאז ודאי שלא עברו שום גיור.

מסיבה זו גם הטיעון שלפי דברי הרמב"ם והשו"ע הם נאמנים לומר שעברו גיור כמו כל גר שאומר התגיירתי שאינו צריך לומר היכן התגייר כפי שהביאו מדברי החזו"א אינו שייך בנד"ד. וזאת משתי טעמים:

  • הרי כפי שכתב בחזו"א אבה"ע סיק קיז אות ו' ואילך כל הנאמנות הזו מבוססת על חזקת גירות, כלומר, חזקת הנהגה של שמירת מצוות, ולכן אינם צריכים לומר היכן התגיירו כדי שיהיו נאמנים. אולם מאחר שכפי שביארנו אין שום סיבה לומר שהיתה להם חזקת גירות. שהרי בתקופה הזו אין לנו שום ידיעה על כך שהם נהגו ביהדות יותר ממתייהדים אחרים שחיו בסביבה. א"כ ברור שאינם נאמנים לטעון שהם התגיירו ובודאי לא כאשר אין להם הסבר מתי והיכן התגיירו.
  • הרמב"ם והשו"ע עוסקים באדם שאומר התגיירתי. כלומר, הוא יודע בודאות שהוא התגייר, והשאלה היא רק בתוקף נאמנותו, לכן אומרים הרמב"ם והשו"ע שאם הוא נוהג בדרכי ישראל כמנהג הגרים הרי הוא נאמן. אבל בנד"ד אין אפילו אדם אחד מהם שטוען טענת ברי כזו שהם התגיירו, חלקם בכלל טענו שהם יהודים מבטן ומלידה צאצאי יהודים אנוסים, חלקם אמרו שהם צאצאי גיור שנערך להם אי שם לפני מאה שנים ויותר אף אחד לא יודע לומר בודאות מה אירע איתם ומדוע הם סבורים שהם יהודים[6], כך שגם אם נאמין למה שהם אומרים זה רק שיש להם שמועות (שלא ברורה גם להם). א"כ על מה נאמין להם? שיש להם שמועות? וגם היא סותרת אחת את השניה. ואינו דומה כלל לדין הרמב"ם והשו"ע שהאיש טוען בברי שהתגייר. א"כ ברור שבאופן הזה לא שייך לומר שיש להם נאמנות לומר שהם יהודים.

ג

שהותו של הרב זלמן ליברמן באילינקה

כפי שהבאנו במבוא, אחד הדיונים המרכזיים בסוגיית יהדותם של יוצאי אילינקה נולד בעקבות שהותו של הרב ליברמן באילינקה. הרב ליברמן, נולד בפלך קייב, בהמשך למד בישיבה בקובנה, עד שלבסוף התגורר בוורוניז'[7] שם הכיר את אנשי אילינקה ועבר לגור עם אשתו הצעירה ועם בתם הגדולה מריאשה בכפר, בהמשך נולדו להם יתר שלשת ילדיהם (רבקה, מנדל וחיה). עד שבעקבות הלשנות ב-16.9.37 נתפס ע"י ה-נ.ק.ו.ד. נערך לו משפט שבו גם העידו חלק מתושבי אילינקה נגדו וטפלו נגדו האשמות. נגזר דינו לשנים ארוכות בכלא, וכעבור תקופה נפטר במחנות. אשתו וילדיו המשיכו להתגורר באילינקה עד שנת 1955 ואח"כ עברה האלמנה להתגורר בוורוניז', האריכה ימים עד שנות התשעים, אז נפטרה שם[8].

בפסק הדין של הגר"א לוין זצ"ל שהתפרסם באסופות (ג' אלול תשסט – תשרי תש"ע) הובא העובדה הזו כראיה לכך שהם הוחזקו כיהודים, משום שהאדמו"ר הרש"ב שלח את חסידו הרב ליברמן להיות רב במקום, ובודאי לא היה עושה כך אם לא הוחזקו כיהודים. המקור לכך הוא כנראה בצלאל שיף, יליד וורוניז' בשנת 1942 שהעיד כן בשם אביו.

אלא שהעדות הזו, ודאי אינה מדוייקת משום שהאדמו"ר הרש"ב נפטר בב' ניסן תר"פ שמונה שנים לפני שהרב ליברמן הגיע לאילינקה בשנת 1928.

בפסק דינו של הגרח"ש רוזנטל שליט"א מופיע שהוא נשלח ע"י האדמו"ר הריי"צ שבשנים הללו הנהיג את חסידיו. יכול להיות. למרות שהאדמו"ר הריי"'צ שוחרר בעקבות לחצים אדירים ונאלץ לצאת את רוסיה בשנת 1927, אבל ידוע שהיו לו שליחים רבים גם בתוככי רוסיה בשנים הללו.

אבל כאן צריכים לחדד את הנקודה, כאשר רוצים לבנות ראיה, ליצור חזקה, להוכיח שהאדמו"ר הריי"צ החזיק את תושבי אילינקה ליהודים, צריכים לבסס את זה על עובדות, על עדויות, ולא על סברות וחיבורים אפשריים, כלומר, בדיוק כמו שההשערה הזו אפשרית, יכולות להיות עוד כמה וכמה השערות נוספות.

כלומר, אין לנו ידיעה כלל שהרב ליברמן היה בכלל חסיד חב"ד, ילדיו אינם יודעים דבר על אדמו"ר כלשהו, על שליחות כלשהי, וגם לא שמעו על כך מאמם כל השנים. אז יכול להיות שהאמא הסתירה זאת, אבל כדי לייצר חזקה על סמך עובדה, העובדה חייבת להיות מבוססת על ראיה ולא על השערה שאין לה כל ביסוס עובדתי. ישנם סיבות רבות ומגוונות מדוע עבר לאילינקה מלבד להמציא השערה שנשלח לשם בשליחות של האדמו"ר מלובאביץ'. למשל, כפי שהבאנו כאן בהערה 8 את גירסת בני המשפחה.

אכן, יש שרצו לומר שאפילו אם האדמו"ר לא שלח אותו, עצם בואו להיות רב עבור אנשי הכפר זוהי עדות שהוא החזיק אותם כיהודים. אולם גם אפשרות זו, אינה אלא ראיה המבוססת על משאלת לב ולא על עובדות. העובדה היא שמעולם לא הוסמך לרבנות, אומנותו היתה שוחט[9]. ומעבר לכך, אין אנו מכירים מספיק את התקופה להבין שישנם עוד כמה אפשרויות מדוע הרב ליברמן יעזוב את וורוניז' לטובת אילינקה, אם הוא רוצה להתפרנס מעשיית ציציות, או רוצה להנחיל תורה לנערים כפי שאכן עשה שלימד תורה נערים שבאו איתו לאילינקה היה עליו לעבור לכפר שקט ולא עוין כדי שיהיה לו קל יותר מאשר מעיר מחוז השורצת מלשינים קומוניסטים.

כפי שהובא בהקדמה, צבי כשדאי מעיד על שוחטים, ומוהלים, וכד' שבאו להתגורר אצל הכפריים המתייהדים. כלומר, למרות שהם באו לשמש שם ככלי קודש לא עלה על דעת מאן דהו להוכיח שמסיבה זו הם יהודים, משום שכך היתה המציאות בתקופה זו של המתייהדים: "וכבר נמצאים להם שוחטים ומוהלים מליטא המסובבים במקומות אלה ומבקשים להם משרות באותן הקהילות העבריות הקטנות שביניהם, ואגב, נזקקין גם הם להם ומלים אותם בהחבא בסכנת נפשות". כשדאי מדבר על תקופה קצרה לפני כן, בראשית המאה העשרים, אבל העובדה הזו שיהודי יגיע לכפר של גויים מתייהדים זו אפשרות סבירה לחלוטין.

נדגיש, לא זו הנקודה העיקרית. כלומר, איני בא לומר רק שהעובדה שרב מחפש משרה בכפרים של המתייהדים אין זה ראיה ליהדותם, אלא הנקודה העיקרית היא שאין שום ראיה שהרב ליברמן הגיע להיות רב של אותם אנשים. כפי שהבאנו בני משפחתו מספרים סיפור אחר על הידוע במשפחתם  על סיבת בואם לאילינקה, ומדוע עבר מעיר המחוז וורוניז' לכפר אילינקה.

כך או כך, בין אם נקבל את עדותם של ילדיו ובין אם לאו, עדות אחרת שסיבת בואו לשם היתה כדי לשמש להם לרב ומורה דרך, אין. ומשכך, גם ברור שאין שום ראיה שהחזיק אותם כיהודים.

עדות נוספת על כך שהרב ליברמן החזיק את תושבי אילינקה ליהודים הובאה בביה"ד של הגרח"ש רוזנטל שם הוצגה כתובה של אחד מתושבי אילינקה שחתומה ע"י הרב ליברמן ועוד עד אחד מאנשי אילינקה. אולם ראיה זו תמוהה ביותר, כיצד יתכן להחזיק כפר שלם על כל תושביו מראיה על שני אנשים? הרי יתכן מאד או שהרב ליברמן סבר שאותם שניים אכן התגיירו ולכן חיתן אותם, וכיצד ניתן על ידי זה להוכיח עבור שאר בני הכפר? איך אפשר להוציא מחזקת גויות קבוצה שלמה על סמך אולי ראיה לא' או שנים מהם? ועוד לפטור את כולם אפילו מגיור מספק?!

או שאין מזה כלל ראה לכך שהחזיק את אותם שניים ליהודים. וכבר העיר על כך הגר"ד ברדוגו שליט"א בטיוטת פס"ד משנת תשעט שאין כל ראיה משום שכאשר בני הזוג גם הם מתושבי אילינקה, בקשו ממנו להשיאם, הסכים להשיא אותם ביניהם כמובן בדיוק כפי שרבים מהמתייהדים ביקשו למול עצמם ע"י יהודים ועוד מצוות אחרות כפי שהובא במבוא, א"כ אין ראיה שגם נישואין הם רצו לעשות כיהודים עם סיוע של יהודי שגר בקרבם.

ד

עדויות יהודים מהסביבה אודות יהדותם

בבתי הדין נשמעו מספר עדויות על אנשי אילינקה. מטרת העדויות היה לנסות ולהבין האם היהודים בסביבה החזיקו אותם ליהודים או לא. חלק מעדויות אלה סותרות, ונביא כאן את העדויות שהתקבלו בבתי הדין השונים.

כאמור לעיל, אל ביה"ד במוסקבה הגיעו עדותם של ארבעת ילדי הרב זלמן ליברמן (מריאשה, רבקה, מענדל, וחיה (בילא) שנולדו וגדלו באילינקה, וכמובן שהכירו את אנשי אילינקה טוב מכולם. וכך העידו:

אביהם נולד באוקראינה וכדי לקבל פטור משירות צבאי זייף מסמכים ולקח לעצמו זהות של בן יחיד של אלמנת הלל ליברמן. אשתו הגיעה מוורשה, ברחה במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1928 הם עברו לכפר אילינקה, שם נולדו להם ילדיהם (הגדולה, מריאשה נולדה עוד בוורוניז').

לשאלת ביה"ד האם הוא נשלח לשם ע"י רב או אירגון כלשהו? השיבו, שמעולם לא שמעו על שליחות כזו, וכלל לא שמעו על רבי כזה או אחר.

לאחר שאבא נלקח לכלא, לא היה שם שוחט יהודי, ולכן אמא לא אכלה בשר מאז עד יום מותה. לשאלת ביה"ד האם גרו בכפר עוד יהודים? השיבה הבת הגדולה, מריאשה, כי היתה שם עוד משפחה יהודית אחת בשם לנצמן והם ברחו מהכפר מיד כשאבא נעצר. הבן מנדעל, השיב שלא זכור לו על מגורים של עוד משפחה יהודית שם. (העובדה שהיא זוכרת והוא אינו זוכר אינה מהווה סתירה כלשהי שהרי גם לדבריה הם עזבו כאשר הם היו ילדים קטנים, והיא גדולה מעט ממענדל).

אבא הביא איתו עוד בחורים יהודים כדי ללמד אותם. הם הבינו ודיברו רק אידיש. הם נשארו שם תקופה כדי ללמוד ממנו תורה.

על אנשי אילינקה העידו כל ארבעת ילדיו של הרב ליברמן שהם הקפידו בעקרון להתחתן בינם לבין עצמם, אבל היו שם לפעמים חתונות עם כפריים אחרים, מהכפר ויסוקי הסמוך, או שהיו מביאים חתן או כלה מהכפר של הסובותניקים בהרי הקווקז. הם ציינו שהאמא אמרה להם שבשום אופן אסור להם להתחתן עם הכפריים של אילינקה. לשאלת ביה"ד השיבו הילדים שמעולם לא ראו או שמעו על נישואין של בני אילינקה עם יהודים אחרים.

הבן מענדל הוסיף: "אבא מאוד קירב את בני הכפר, לימד והדריך אותם. הוא אף פעם לא שמע שהם "קבלו יהדות" – עברו איזה טקס, הם היום כאלה כבר כמאה שנה וחיפשו מורה, ואבא לימד אותם הרבה, אבל עד שהוא הגיע בשנת 1928 הם ידעו ממש קצת על יהדות. עוד העידו, כי לחלקם היו שמות יהודיים מובהקים, אולם הנשים שלהם נשאו שמות נוצריים מובהקים[10].

אבא התחיל יחד איתם לייצר טליתות, אבל גם אחרי שהוא נעצר ונהרג, אמא התפרנסה מזה – היא ארגנה ייצור טליתות והיתה נוסעת למוסקבה למכור אותם בבית כנסת הגדול.

עד כאן סיכום עדותם של ילדי הרב ליברמן כפי שהתקבל בביה"ד במוסקבה.

התקבלו עדויות נוספות של תושבי עיר המחוז וורוניז' שחלקם הצביע על כך שלא הוחזקו כיהודים, וחלקם טענו שהוחזקו כיהודים.

ר' בצלאל שיף, יליד וורוניז' בשנת 1942 העיד בשם אביו וסבו שהם דאגו לבני אילינקה לשחיטה יהודית. והוא סבור שהם הוחזקו כיהודים, והסביר, שאביו וסבו היו מגיעים לשם לשחוט עבורם לאחר פטירתו של הרב ליברמן[11].

בפס"ד של הגר"א לוין הובא גם את עדותו של: "הקשיש ר' לייב רוזנהוף מרמת לחי בבית שמש העיד לביה"ד שהוא זוכר את יהודי אילינקה משנת 1928 ואילך כשגר עם הוריו בוורוניז' והיה נוסע עם אביו לאילינקה לעזור להם ביהדות, והם הוחזקו ביהדות והיה להם שוחט. הם היו נראים כגויים אך נקראו בשמות יהודיים כמו אברהם ויצחק וסיפרו עליהם שהם מלו ונעשו יהודים לפני שהקומוניסטים הגיעו".

וכך גם "הקשישה גב' סוניה גור אריה משדרות הגיעה לביה"ד שזוכרת מעת שגרה בוורוניז' שאמה היתה קונה אצל יהודי אילינקה בשר כשר. והיו להם מזוזות, והם היו גרים".

מנגד, בביה"ד במוסקבה התקבלו עדותם של הרב צבי הירש סלאבין והרב רפאל וילישנסקי, שני עדים כשרים, זקנים שהיו תושבי שכונת קראון הייסט. שגדלו בעיר המחוז וורוניז' וסיפרו:

"הם (=אנשי אילינקה) היו מגיעים לעיר (=וורוניז') ואז התפללו בבית הכנסת. היו להם טליתות וכמדומה שגם תפילין, ומבטא היה מאוד גס וכבד, נראו כמו איכרים רוסיים מאוד פשוטים" לשאלת ביה"ד האם צירפו אותם למנין, לא ידעו להשיב משום שתמיד היה מנין בלעדם. הם היו מביאים חלב ומאכלי חלב, ובשר למכור בעיר, ההורים שלהם היו קונים מהם את החלב אבל הקפידו שלא לקנות מהם בשר. לשאלת ביה"ד השיבו שמעולם לא שמעו אי פעם על נישואין של יהודים עם כפריים אלה.

התמונה העולה מכל עדויות אלה, שלפחות אצל יהודי עיר המחוז וורוניז' לא ברור האם הוחזקו כיהודים או לא, חלק העידו שיהודים רכשו בשר מאנשי אילינקה, חלק העידו שהקפידו לא לרכוש מהם בשר, ויתכן מאד שגם אין כל סתירה ביניהם. חלק מדברים על התקופה שהרב ליברמן היה בחיים והשחיטה היתה שלו, וחלק אולי מדברים על התקופה שאחרי. גם בפסה"ד של הגר"א לוין שהובא עדותו של אחד מזקני אילינקה שסיפר שמכרו בשר ליהודי הסביבה אין כל סתירה עם הנ"ל השאלה היא באיזה תקופה ואיזה בשר מכרו, שנשחט ע"י הרב ליברמן או ע"י המקומיים.

הרושם המתקבל מעדותם של ר' לייב רוזנהוף והגב' גור אריה שהחזיקו אותם ליהודים, והרושם המתקבל מעדותם של ר' סלאבין ור' וילישנסקי שלא החזיקו אותם ליהודים. לענ"ד ניתן להעריך שאפילו בין עדויות הללו אין סתירה. מדובר על זקנים המעידים היום את אשר ראו בקטנותם, חלק ראו את המציאות כך וחלק ראו את זה אחרת. היום כאשר שואלים אותם שאלה פשוטה האם היהודים החזיקו אותם כיהודים או לא, חלק משערים שכן מחמת כמה עובדות שראו, וחלק משערים שלא מחמת עובדות שהם ראו.

נוסיף עוד, כאשר אנו מדברים על זקנים שהזכרון הכי רחוק שלהם הוא משנות השלושים, ניתן להעריך שלפחות בערים המרכזיות כמו וורוניז' היכן שהזקנים הללו התגוררו בצעירותם, הקומוניזם כבר היה חזק דיו כדי למגר את התופעות של המתייהדים לפחות הגלויים שבהם. ולכן, כאשר הגיעו לשם הכפריים מאילינקה להתפלל איך שלא יהיה זו תופעה מוזרה לילדי וורוניז' ולכן כל אחד תפס את זה אחרת[12].

בכל אופן, איך שלא יהיה לאור עדויות אלה, אי אפשר לקבוע כיצד אנשי אילינקה הוחזקו אצל יהודי וורוניז'. משום שיש שראו אותם כגרים ויש שראו אותם כגויים מתייהדים. במצב שכזה, אין להם חזקת יהדות.

כך כתב בחזו"א באבה"ע סי' כ' ס"ק יט:

"ובאיש ואישה שבאו ממדינת הים דסוקלין ע"י חזקה נראה דדוקא בכל בני העיר מחזיקים את דבריהם לאמת. וזהו עיקר ההנהגה שמחזיקים כדרך שאר איש ואשה, אבל אם בני העיר מסתפקים בדבריהם, לא מיקרי הוחזקו. הלכך בעינן ל' יום, דמיתוספה הכרת בני העיר אותן, ואם יש ביניהם ערמה, היו מרגישין להטיל ספק בהן, וחזקה ל' יום בשופי זהו עדות גמורה".

לכן, גם אם העדויות אינן סותרות אלא כל אחד מעיד את מה שהיה נראה לו בשעתו, אין כאן דברים מוחלטים כלל, חלקם הרגישו כך וחלקם כך, ובאופן זה לא שייך ליצור חזקה לכאן או לכאן. כל יסוד החזקה שאין לנו ספק ולכולם ברור מציאות אחת. במקרה דנן עד כמה שידינו מגעת לא היתה בהירות ברורה כלל אצל יהודי וורוניז' בקשר ליהדותם של אנשי אילינקה.

עובדה אחת ברורה, ניתן להסיק מכל העדויות הללו, שאין אחד שיודע להעיד על נישואין שהיו בין אנשי אילינקה ליהודים שומרי מצוות. ולענ"ד זו נקודה מאד משמעותית, מדובר על תקופה של מאה שנה בערך מאמצע המאה התשע עשרה ואף חתונה ביניהם ליהודים שומרי תורה ומצוות אחרים לא היה. ציציות, תפילות, שחיטה, זה רמה מסויימת, וגם ניתן להבין אותה בכמה אפשרויות. מה גם שעדויות אלה מדברות על שחיטה של הרב ליברמן, על ציציות של הרב ליברמן ואשתו. אבל אם מחברים את העובדה שאף אחד לא יודע להציג אפילו חתונה אחת שהיתה בין אנשי אילינקה לבין יהודים דתיים, ביחד עם עדותם של ילדי הרב ליברמן שהעידו שאמם הזהירה אותם לבל יינשאו חלילה עם אנשי הכפר.[13] מקבלים תמונה ברורה: שלא היתה להם חזקת יהדות אצל יהודי הסביבה.

עדות חשובה נוספת התקבלה בבי"ד של העדה החרדית עוד בשנותיו של המנחת יצחק, מפי הגאון הרה"צ ר' יצחק זילבר זצ"ל שגדל בקזאן, רוסיה. ועל פי מה שנכתב הן בפס"ד של הגרח"ש רוזנטל שליט"א והן בפס"ד של הגר"א לוין זצ"ל, הגר"י זילבר סבר שהם יהודים משום שעל פי עדותו, ברוסיה השתמשו בציציות שיוצרו באילינקה. זאת אמר על פי זכרונו או שכך הוא שמע מאביו הג"ר בן ציון זילבר רבה של קזאן, אבל ברור שזוהי העדות שמסר לביה"ד ועל פיה החזיק אותם כיהודים. היו מאנשי אילינקה שהיו תלמידיו, ולחלקם גם ערך חופות.

אכן, לגבי הראיה שמסיבה זו הוחזקו אצלו כיהודים (העובדה שברוסיה השתמשו בציציות מאילינקה), היום אנו יודעים שאין כל ראיה, שהרי ילדיו של הרב ליברמן העידו שהמפעל של הציציות הוקם ע"י הרב ליברמן בעצמו, וכך גם העיד ד"ר מרק קיפניס (עדותו הובאה בהרחבה בטיוטת פסה"ד של הגר"ד ברדוגו שליט"א). ובהמשך אלמנתו המשיכה את המפעל, וילדיה ציינו שהיא בעצמה היתה מביאה את הציציות לבית הכנסת הגדול במוסקבה. ומשם כנראה זה המשיך למקומות נוספים. בשנים הללו של שיא הקומוניזם היה קושי עצום להשיג תשמישי קדושה יהודיים וכד'. לכן מוסקבה שעדיין היתה המרכז היהודי הגדול יחסית היה מוקד שממקומות נוספים באו לצרוך שם מוצרים אלו. ניתן להעריך, שהציציות מאילינקה לא הגיעו ישירות ע"י הכפריים לקזאן. הדרך המעשית ובודאי בתקופה ההיא מאילינקה לקזאן עוברת דרך מוסקבה. קזאן מרוחקת ממוסקבה מרחק של נסיעה ברכבת לילה. ומשם עד אילינקה שזה כפר נידח עוד כ500 ק"מ או יותר. כך שניתן להעריך שלא היתה אינטראקציה בין אביו של הרב זילבר לבין הכפריים באילינקה.

נוסיף, שאביו של הגר"י זילבר זצ"ל נפטר בשנת 1944, ובשנות המלחמה קשה היה לעבור מרחקים גדולים בתוככי רוסיה ללא סיכון. א"כ סביר להניח שאם אביו של הגר"י זילבר העיד על הציציות של אילינקה זה היה בשנות השלושים, בשנים שהרב זילברמן היה בעל המפעל שם. או בסוף שנות השלושים שאלמנתו ניהלה את המפעל. כך שממש אין שום ראיה ליהדותם של אנשי הכפר מהמפעל שהיה בתחומם.

אמנם בכמה מקומות ראיתי שציינו שכמה מתושבי אילינקה עבדו שם בתעשיית הציציות. ומקורו הוא ד"ר מרק קיפניס. וכך גם העיד מענדל ליברמן בנו של הרב זלמן, אולם כפי שציין שם הגר"ד ברדוגו אין כל ראיה שמשפחת הרב ליברמן החזיקו אותם ליהודים בכך שהעסיקו אותם משום שלהלכה פסק הרמ"א בסי' יא סעי' ב' כדעת הרא"ש שאנו נוהגים שאם ישראל עומד על גביו ומסייע לו, אין בכך פסול. ויתכן להוסיף, שאפילו לדעת הרמב"ם שגם כשישראל עומד על גביו ומסייעו פסול, מ"מ כאשר מדובר על גויים מתייהדים שרוצים לעשות כדת משה, יתכן שאין בזה חסרון של 'לשמה' משום שכוונתם לשם ציצית למרות שהם גויים. אבל בלא"ה בנסיבות העניין, ברור שאם הרמ"א פסק שכך נוהגים האשכנזים, אין שום ראיה מכך שהעסיקו כמה מאנשי הכפר בעבודה זו. ומאד יכול להיות שאלו היו הציציות היחידות שיוצרו בברית המועצות בשנים הללו, א"כ אין לך שעת הדחק גדול מזה להסתמך על מה שכתב הרמ"א.

לכן ברור שאין ראיה ליהדותם של יוצאי אילינקה ממפעל הציציות שהוקם בתחומם ע"י הרב ליברמן ותופעל לאחר פטירתו ע"י אלמנתו וגם שווק והופץ למקומות נוספים בבריה"מ על ידה.

נציין שאין ספק שלא כל העובדות והעדויות המובאות כאן היו לעיניו של הגר"י זילבר זצ"ל, ככל הנראה הגר"י זילבר לא פגש בהם מעולם בעודו ברוסיה. כאמור, המרחק היה רב ואין סיבה שאנשי אילינקה יגיעו עד קזאן, הרב זילבר גם מעולם לא העיד על כך, אלא העיד שברוסיה השתמשו בציציות שהגיעו מאיליקה[14]. ועובדה היא שתקופה לאחר שהעיד עליהם בביה"ד של הבד"ץ, שלח את תלמידו הרב יהודה גורדון לברר מהיכן הגיעו אבותיהם של אנשי אילינקה לכפר טישנקה שמשם הגיעו אח"כ לאילינקה בשנת1921 (ראה בטיוטת פסה"ד של הגר"ד ברדוגו). אולם זה ברור שהוא סבר שהם יהודים שהרי היו לו כמה תלמידים משם ולא ביקש מהם להתגייר, ואף ערך לחלקם חופות.

ה

רישום הלאום בתעודות

רבים מאנשי אילינקה רשומים בתעודות הרשמיות מרוסיה כיהודים. ומן הסתם זו אחת הסיבות המרכזיות לכל הדיון ההלכתי שנוצר על יהדותם של אנשי אילינקה, אחרת יתכן מאד שההיסטוריה שלהם היתה נחלת ההיסטוריונים בלבד. בשונה מהכפר הסמוך ויסוקי ששם הכפריים רשומים כרוסיים למרות שאין חולק על כך שאנשי הכפר ויסוקי הם בשר מבשרם של אנשי אילינקה[15] גם הרבה מתושבי ויסוקי וגם הרבה מתושבי אילינקה התגוררו בראשית המאה העשרים בכפר טישנקה ללא כל הפרדה ביניהם. ולאחר רדיפה של שכיניהם הנוצרים עברו חלקם לכפר ויסוקי וחלקם הקימו את הכפר אילינקה[16].

לפני שנדון עד כמה יש משמעות לרישום הזה, יש להבהיר את המציאות כפי שידוע היום. בעבר, לפני המהפכה הרישומים היו בכנסיות או להבדיל אצל יהודים – רישום אצל הרב. הרישום והתעודה היו מצביעים על דת אליה האדם השתייך. רק משנת 1927 החלו בשטחי רפובליקה הסובייטית הרוסית לרשום לאום במקום דת כל אחד יכול היה לבחור באיזה לאום הוא מעוניין להירשם. שהרי אין רישום מוקדם, כעת יוצרים את הרישום הראשוני.

מבדיקה של רישומי לידה ונישואין שעשה הרב ישראל בארנבאום על כמה מזקני אילינקה, עולה שחלקם היו רשומים כיהודים עוד משנות השלושים, לא כולם, חלקם היו רשומים כרוסיים, וחלקם בתעודות מסויימות רוסיים ובתעודות אחרות יהודים. לא היתה אחידות אצל כולם. בדיקה זו נעשתה אצל חלק מהמשפחות המפורסמות של אנשי אילינקה.

השאלה היא האם יש משמעות הלכתית לרישום הזה או לא. כלומר, הנידון כאן אינו על עצם הוכחת הרישום כיהודים אצל כל יוצאי ברית המועצות לשעבר, אלא האם ניתן להוכיח ע"י רישום זה שאנשי אילינקה עברו גיור כהלכה. יש מאלה שצידדו ביהדותם של אנשי אילינקה שציינו את העובדה הזו שהם רשומים כיהודים כראיה לכך שהם אכן יהודים.

בספר עין הדעת (הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א, עמוד שצא) דן כיצד אנו קובעים יהדות על סמך רישום בתעודות. וביאר, שאין זה בגדרי שטרות העולים בערכאות, אלא עיקר הראיה היא אומדנא ברורה שבזמנים הקשים של הקומוניזם כאשר הרישום "יהודי" הותיר כתם על בעל התעודה, ומסיבה זו הרבה יהודים העדיפו לרשום עצמם כלא יהודים, ודאי הנושא תעודה כזו הוא יהודי משום שאילו לא היה יהודי לא היה רוצה שירשמו אותו ככזה. מסיבה זו התעודות שהונפקו החל מסוף שנות השמונים אינם אמינים משום שאז המצב התהפך, והיה כדאי להרבה גויים לרשום עצמם כיהודים, אבל הרישומים הישנים יותר הם אמינים, ומסיבה זו סומכים עליהם כהוכחת יהדות.

כאשר אנו דנים על יוצאי אילינקה שאין כל ספק שהם כרכו עצמם עם היהדות, וכפי שהבאנו במבוא שיעיד על כך עצם השם שנתנו לכפר שהקימו בשנת 1921 "האיכר היהודי", ובעצם זה בדיוק המטרה שלשמו הם הקימו את הכפר שלהם – בעקבות הרדיפות של אחיהם הנוצרים בכפר טישינקה שם התגוררו לפני כן. אם כן, העובדה שהם רשמו את עצמם כיהודים אינו מהווה ראיה לגיור כהלכה שנערך להם במאה התשע עשרה, שהרי ברור שהם הקריבו למען היהדות כפי שהם ראו אותה, אז מובן, מדוע חלקם לפחות רשמו את הדת שלהם כיהודית. כלומר, האומדנא הקיימת אצל יהודים שרשמו את עצמם כיהודים שהם אכן יהודים לכאורה אינה רלוונטית כאשר הנידון הוא האחר: קבוצה שבכל מקרה מרגישה עצמה כיהודית, והשאלה מסתכמת בכך: האם נעשה להם גיור או לא.

לכן מובן שאין שום הוכחה ליהדותם ולגיור שנערך לאבותיהם במאה התשע עשרה בעקבות הרישום החלקי שלהם כיהודים. ניתן להוסיף כאן גם את מה שהזכרנו לעיל בהערה 10 ששמות זקניהם ונשותיהם גם של אלה שנשאו שמות יהודיים היה שמות נוצריים מובהקים. כך שבתמונה הכללית לא נראה שיש משמעות הלכתית לרישום החלקי שלהם כיהודים.

 

לסיום:

סוגיה זו טעונה, אין ספק שהנושא רגיש, לא מדובר רק על סוגיה ההיסטורית הלכתית גרידא, יש כאן אנשים, יש משפחות. אולם הזהירות והאחריות היא כמובן גם לשני הצדדים. לעניות דעתי לאור הנאמר כאן, לא נראה שיש על מה להתבסס כאשר קובעים שאפשר לקבוע יהדות ללא כל גיור אפילו לא מספק.

אמנם כבר הורה זקן מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין צורך בגיור, אולם נראה שבעיני הבדולח שלו דאג לסייג את דבריו בזהירות פעם אחר פעם. בפס"ד של הגר"א לוין שהובא בפסקי דין ירושלים כרך ה' עמוד רט מופיע שהוא מסכים להיתר, אולם סייג את דבריו שאם יהיה מחקר מבוסס יצטרכו גיור. ואח"כ כאשר שבו והציגו לו את טיעוניו של הג"ר שמחה פרידמן שחקר רבות בנושא, ולדעתו לא יתכן שהיה להם גיור המוני במאה התשע עשרה. שוב הסכים להיתר, כאשר נאמר לו שהם הוחזקו כיהודים, אולם שוב סייג את דבריו שהאחריות על הבירורים מונחת לפתחו של ביה"ד. כנראה שבעיני רוחו הבין שיתכן שיתבררו עובדות נוספות.

אכן כפי שנראה מפסקי הדין שהובאו לפניו, עדיין לא ידעו את התמונה במלואה כפי שהיא משתקפת כאן היום. לא שמעו על כך שכל ארבעת ילדיו של הרב ליברמן העידו בביה"ד במוסקבה וסתרו לגמרי את התיאורים שהוצגו על אביהם ועל אנשי אילינקה, לא ידעו על עדויות נוספות שהתקבלו שם שהעולה מכולם שאין חזקת יהדות שהרי ישנם עדויות סותרות כיצד החזיקו אותם יהודי הסביבה, לא ידעו לומר לו את המציאות עם הרישום שלהם כפי שעולה כאן, וגם לא את העובדה שהשמות של זקניהם ונשותיהם היו שמות נוצריים מובהקים. ובעיקר: הצגת הדברים כפי שמופיע בפסקי הדין שיש להם חזקת הנהגה כגרים לענ"ד רחוקה מהמציאות כפי שהיא משתקפת וכפי שהרחבנו כאן.

 

 

[1] לפי מפקד אוכלוסין בשנת 1897 6% מיהודי רוסיה התגוררו מחוץ לתחום המושב. לפי החוק זכות ישיבה היה רק לבעלי השכלה גבוהה, סוחרים מהגילדה הראשונה, חיילים משוחחרים שהתגייסו לפני חוק גיוס חובה משנת 1874 (תולדות יהודי רוסיה, עמוד 16)

[2] ביה"ד בירושלים זימן את ד"ר רייז שוב בשנת תשע"ט שהוא מקור הדעה הזו, ולאחר שהסביר את השערתו, סיכם הגר"ד ברדוגו שליט"א את עדותו: טענתו שבני אילינקה הם צאצאי הסובותניקים היהודים האנוסים או הקנטוניסטים לא הוכחה אלא נשמעת מפיו כמסקנה סובייקטיבית ורגשית גרידא".

[3] קובץ דרכי הוראה גירות, סי' יח עמוד צא.

[4] הגר"ד ברדוגו שליט"א ציין גם לשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' עה שדן בנידון אודות אישה שהוחזקה כישראלית ונישאה ואח"כ פרשה ואמרה שהיא נכרית (השאלה הובאה בסי' עב). ודן בהרחבה להתיר לבעלה לשאת אישה אחרת על אף שלא גירשה. ושם דן אודות חזקתה, וכך כתב: "והנראה בזה דע"כ לא שייכא דין חזקה זו רק בישראל שהוחזק באיזה דבר שא"א שישקר זמן רב כ"כ ולא יתברר הדבר או יודה מעצמו וכדומה אכן בעכו"ם קיי"ל אשר פיהם וגו' ואין שייך להעמיד כלל על מה שהחזיק את עצמו שאפשר שהטעה אותנו כל הזמן". ואין כוונתי לומר מסיבה זו גם כאן אין חזקה, אלא רק להוכיח מדבריו את הנאמר כאן, שאם יש סיבה אחרת מדוע הם מתנהגים כיהודים בטל כל הטעם בחזקה זו.

 

[5] לענ"ד מלבד העובדה שאותם כמה גיורים שנעשו באנטשיסלב שאינו אלא עדות על גיורים בודדים שנעשו, אינה ראיה כלל לאפשרות לגיור המוני שהינו הרבה יותר מורכב ומסובך. גם צריכים לראות את הסוגיה בראיה כוללת. אין ספק שהיו גיורים של סובוטניקים שהתקרבו עד לגיור ממש, יש גר מפורסם שהתגייר עם אשתו בשם אברהם ושרה קורקין שהתגיירו בוילנא בסוף המאה התשע עשרה, ואח"כ הקימו משפחה עניפה בארץ. אולם כל הגיורים שאנו מכירים התרחשו בתחום המושב בה היו קהילות מסודרות של יהודים, היו רבנים שיכלו לגייר, וגם הסיכון היה פחות מגיור בעומק רוסיה הרחק מתחום המושב, בדיוק כמו אותו גיור באנטשיסלב שהיה בתחום המושב (היום זה נמצא בשטחה של בלרוס על גבול רוסיה). בנוסף, למיטב ידיעתי כל הגיורים שהוזכרו על הסובוטניקים, אותם מתגיירים לא נותרו במקומם, אלא עקרו ממקום מושבם ובאו לחיות בקהילה יהודית. כך שאין כל משמעות מעדות זו לעובדה שציינו ההיסטוריונים שממש לא סביר שהיה גיור המוני בעומק רוסיה הרחק מתחום המושב והרחק מקהילות ורבנים יהודים.

[6] בטיוטת פסה"ד של הגר"ד ברדוגו משנת תשעט הובאו עדויותיהם של כמה מיוצאי אילינקה שהובאו לביה"ד ע"י הרב יהודה גורדון. בתחילה אמרו שהם צאצאי יהודים אנוסים שהגיעו לכפר טישנקה לפני יותר מ400 שנה. וכאשר נשאלו האם יתכן שהם צאצאי גויים מתייהדים אמרו שיתכן. כלומר, אין להם שום מושג על עברם.

[7] הפרטים המדויקים אודותיו הם הודות למידע שנשאב מתיק החקירה שלו הנמצא בארכיון הנ.ק.ו.ד. והעתקו נמצא אצל הדיין הרב ישראל בארנבאום ממוסקבה.

[8] כל זה מתיאור של ילדיו של הרב ליברמן כפי שהעידו לפני ביה"ד במוסקבה. הנכדה אנה הוסיפה שעל פי הידוע להם, הסיבה לבואו לוורוניז' היה בעקבות אחותו שבעלה ברח לוורוניז' והוריו ביקשו ממנו לדאוג לכך שבעלה יתן לה גט. שם הכיר את אנשי אילינקה ובחר לגור בקרבתם שם היתה מעט יותר חופשיות מאשר בעיר עצמה. לדבריה סבא וסבתא החליפו כמה זהויות כדי לנסות לברוח מברית המועצות ולא עלה בידם.

[9] עפ"י עדות ילדיו, ועפ"י תיק המשפט שנערך לו שם מופיעים פרטים רבים, ובכולם עולה שזלמן ליברמן לא היה רק אלא שוחט.

[10] עובדה זו נבדקה גם ע"י הרב ישראל בארנבאום, שאכן מצא תיעוד על כך ברישומים, שיש לחלק מאלה שנולדו במאה העשרים שמות יהודים מובהקים, אולם גם אנשים אצל אנשים אלה שמות ההורים והנשים שלהם היו שמות נוצריים מובהקים.

[11] בצלאל שיף בעצמו לא הכיר בתקופה זו את אנשי אילינקה משום שבשנת 1943 כאשר היה כבן שנה משפחתו עברה להתגורר בסמרקנד שבאוזבקיסטאן. גם מה שמעיד בשם סבו מן הסתם לא שמע ממנו משום שפחות או יותר באותם שנים שהם עברו הסבא ר' אריה לייב שיף נפטר.

[12] ראה בכתובת כח,א במשנה אלו מעידים בגודלן מה שראו בקוטנן, ובגמ' מבואר שעדות זו מועילה רק בדרבנן. ובראשונים הקשו מדוע אינם נאמנים אף בקטנם כמו שמצאנו לגבי בדיקת חמץ שהם נאמנים לומר שכבר נבדק. וברשב"א ובריטב"א חילקו בין בדיקת חמץ שבזה הקטן מדייק יותר משום שהוא מכיר את המציאות הזו מכל שנה, משא"כ כאשר הוא מעיד על איזה אירוע שראה בדרך אגב שם הוא פחות מדייק. אמנם החילוק הזה נאמר לבאר מדוע אינם נאמנים בקטנם, אבל לאחר שגדלו הם נאמנים. אלא שזה כאמור רק מדרבנן, ומעיקר הדין אינם נאמנים למרות שבאיסורין אין דין של תחילתו וסופו בכשרות. והטעם משום שעדיין אנו חוששים שלא דייקו מספיק במה שראו, לכן רק מדרבנן הקלו להאמין להם. ראה משפט הערוך (הגרז"נ גולדברג זצ"ל סי' לה סעי' ג' הערה 4), שביאר שאמנם מבואר שקטן שהגדיל מדייק ואילו גר שנתגייר אינו מדייק מה שראה בעודו נכרי, שאין הכוונה שהוא מדייק כגדול, אלא קטן מדייק יותר מגוי משום שגוי לאו אדעתיה לגמרי.

 

[13] בפס"ד של הגר"א לוין זצ"ל הובא בשם הגר"נ אייזינשטיין שליט"א: "דלפי העדות והחקירה בבית הדין נמצא שעד שנות ה-30 צעירי הקהילה באילינקה הלכו ללמוד בישיבות קדושות ולמרות שבשנים היותר מאוחרות הפסיקו ללמוד ולקיים את המצוות בשלמות וזאת עקב הניסיונות שהיו להם". ובהמשך כתוב: "ועפ"י גביית העדויות ובירורים היסטוריים יהודי אילינקה שמרו מצוות קלה כבחמורה עד סוף שנות ה30".

מעט קשה להתמודד עם עדויות שלא הובאו בכתובים. בפרט שהדברים אינם מתיישבים עם המציאות. ראשית על פי העדויות הנ"ל עד שנת 1928 כאשר הגיע לשם הרב ליברמן, לא ידעו בקושי יהדות ברמה מעשית מהו, אז כיצד אפשר לומר שהם שמרו "קלה כבחמורה" קצת תמוה. גם העדות הנ"ל של ר' לייב רוזנהוף לא מדובר על עדות בשנות העשרים, מן הסתם אז היה ממש ילד קטן. נראה שכוונתו במה שאמר שע"פ העדויות צעירי אילינקה הגיעו ללמוד בישיבות קדושות, לעדותו של בצלאל שיף לפני הגרח"ש רוזנטל כפי שהובא בקונטרס שהוציא. שם תיאר כי ר' זאב סלאווין למד בישיבת וולאזי'ן, ואח"כ התחתן עם בתו של ר' אריה לייב שיף מוורוניז'. שהוא היה הסבא של בצלאל שיף, כלומר, דודתו של בצלאל שיף נישאה לבחור מוואלזי'ן (הערה: יש כאן איזה בלבול, לא סביר שאביו של בצלאל שיף שנולד בשנת 1919 היה אח של אישה שנישאה לבחור מוולאזי'ן שנסגרה בשנת 1892. 27 שנים לפני שנולד…) ובן אחותו של הרב שיף נישאה "לבחור מהכפר אזורקי שהתושבים משם גלו לעירות שנדרשנו לברר את יהדותם. ואחותה של דינה מרים נישאה לאנני ג. בן יפים גר צדק שלמד בישיבות בווילנא חרקוב וקנטוב".

כלומר, יש כאן עדות על גר כנראה במקורו סובותניק שלמד בישיבות ברוסיה ובפולין. זהו. איך מכאן מגיעים לעדות על כך שצעירי אילינקה שנוסדה בשנת 1921 ע"י הכפריים של הכפר טישנקה, באו ללמוד בישיבות?! בסוף המאה התשע עשרה היו הרבה מתייהדים באזורים נרחבים, וכל מה שיש הוא עדות על אחד מהם שהתגייר ולמד בישיבות. מסיבות אלו, עדויות אלה לא צירפנו כאן. בפרט שיש בעדות זו תמיהות נוספות שאינן מתיישבות עם העובדות.

[14] כך גם שמעתי מאחד מתלמידיו ששוחח איתו בנושא לפי הרבה שנים, שציין לו רק את העובדה הזו שלפי הידוע לו ברוסיה השתמשו בציציות שהגיעו מאילינקה.

[15] על פי עדותם של ילדי הרב ליברמן, למרות שאנשי אילינקה הקפידו על נישואין בינם לבין עצמם, עם אנשי ויסוקי הם היו מתחתנים.

[16] בטיוטת פסה"ד של הגר"ד ברדוגו הובא בשם הרב יהודה גורדון שפגש בכפר טישנקה זקן כבן מאה שעוד זוכר את הרדיפות שהנוצרים רדפו את המתייהדים עד שעברו לכפרים הנ"ל.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל