שאלה:
כידוע כל המצוות שזמנם ביום זמנם מתחיל מעלות-השחר אלא שחז”ל קבעו שלכתחילה ימתין עד הנץ החמה שלא יבואו לידי טעות. יוצאים מן הכלל 3 מצוות. תפילין שלמעשה זמנם גם בלילה אלא שחז”ל גזרו לא להניח בלילה שמא יישן בהם ולכן כשמגיע זמן משיכיר כבר אין את החשש, וכן ציצית שזמנה לא ביום אלא בזמן ראיה וכשמגיע משיכיר זה כבר זמן ראיה וק”ש שזמנה גם לא ביום אלא בזמן קימה וגם זה מתחיל משיכיר ומסתיים אחרי 3 שעות. נשאלת השאלה לגבי ק”ש דערבית. הרי גם זה לא בלילה אלא בזמן שכיבה אז לכאורה לא היה צריך לחכות עד צה”כ אלא משיחשיך שכבר לא מכיר. וכן לגבי סוף הזמן לא היה אמור להיות עד עלות-השחר ואפילו לא חצות אלא רק עד סוף האשמורה הראשונה לכל היותר.
תשובה:
זמן בשכבך לא ניתן לו הגדרה של דקה מדויקת… אלא שכיון שבלילה היו ישנים וביום ערים, כל מה שמוגדר לילה נחשב זמן שכיבה. ממילא ההגדרה של לילה היא הקובעת בענין זה.
במה זה שונה מ”ובקומך”? למה שם ההגדרה היא לא ”כל זמן קימה” דהיינו כל היום?
לא כל היום קמים, כל היום ערים, אבל בלילה כל הלילה שוכבים.
השאר תגובה