הלכות מחיצה: בבית הכנסת ומחוצה לו

כאשר פרעה מלך מצרים התחיל להישבר תחת הלחץ של המכות, וביקש לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים כדי לעבוד את ה', הוא פנה למשה רבנו בשאלה: "מי ומי וההולכים?" כוונתו, כפי שמתבהר מהמשך הדו-שיח, הייתה שרק חלק מתוך העם ראויים לצאת את מצרים כדי לעבוד את ה': "לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים".

משה רבנו הבהיר שלא כן הדברים, וכי כל חלקי העם כלולים בעבודת ה': "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו". "חג ה'" הוא "לנו" – לכל חלקי העם בשווה. כולם צריכים להשתתף בו.

לאורך הדורות, הנוכחות של גברים ונשים יחדיו באירועים של עבודת ה' העלתה את שאלת השמירה על כללי צניעות: כיצד ניתן לשמור על כללי הצניעות המקובלים במסורת ישראל כאשר שני המינים משתתפים בעבודת ה'?

הפתרון הבסיסי לבעיה זו הוא ה"מחיצה" – מחיצה המבדילה בין "עזרת הגברים" לבין "עזרת הנשים", ומאפשרת עבודת ה' משותפת בלי להתפשר על עקרונות הצניעות. ואולם, כפי שנראה בהמשך הדברים, האופי וההלכות של המחיצה מעלים דיון עמוק בין פוסקי ההלכה, ויש בהם מנעד רחב של דעות. בנוסף לכך, עולה השאלה: האם עניין המחיצה שמור דווקא לעבודת ה', או שמא גם לאירועים שלא קשורים לתפילה ועבודה?

בע"ה נברר את הנושא והשלכותיו בהמשך הדברים.

מקורות

המקור היסודי לעניין ההפרדה בין גברים לנשים באירוע של עבודת ה' הוא המשנה במסכת סוכה, העוסקת בשמחת בית השואבה. לדברי המשנה "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַּקְּנִין שָׂם תִּקּוּן גָּדוֹל" (סוכה נא, א).

הגמרא (שם, ע"ב) מבארת שאותו "תיקון גדול" שנעשה הוא בניית גזוזטרה שאפשרה לנשים להיות "למעלה", כאשר הגברים "למטה". הגמרא מבארת איך חכמים הגיעו לתיקון זה: "תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ, ואנשים מבפנים – ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה".

התיקון שנעשה – בניין הגזוזטרה – מעלה קושי הלכתי, שהרי חל איסור על הוספה כלשהי על בניין בית המקדש. הגמרא תמהה אפוא כיצד עשו תיקון זה: "והיכי עביד הכי? – והכתיב, "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". הגמרא משיבה ש"קרא אשכחו ודרוש" – דרשו את הפסוק בזכריה (יב, יב), שם מבואר שבשעת הספד היו גברים לבד, ונשים לבד. רש"י מבאר: "קרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים, ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול".

מבואר אפוא שיש חיוב להפריד בין גברים לבין נשים, כדי שהדבר לא יביא לידי קלקול. באשר לצורך בהפרדה, מצאנו שני ביאורים שונים בדברי הרמב"ם. בפירוש המשניות (סוכה, שם) כתב הרמב"ם שעניין ההפרדה הוא "כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים". מנגד, בהלכות לולב (פרק ח, הלכה יב) כתב הרמב"ם שעניין התיקון הוא "כדי שלא יתערבו אלו עם אלו". כפי שנראה בהמשך, ההבדל בין שני הפירושים מביא לידי השלכות נרחבות באופי המחיצה המחויבת על-פי הלכה.

מחיצת בית הכנסת: גישת הרב משה פיינשטיין

הפסיקה המשמעותית ומרכזית ביותר בסוגיית מחיצת בית הכנסת היא של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, כפי שהרחיב בכמה תשובות בשו"ת אגרות משה.

בדיון אודות יסוד החיוב של הקמת מחיצה, כותב הרב פיינשטיין (אורח חיים ח"א, סימן לט) כי החיוב עצמו הוא דאורייתא. אמנם הגמרא לומדת זאת מפסוק בדברי הנביאים, אך הפסוק לא בא לחדש איסור, אלא לגלות שהתערובת אסורה היא מן התורה. הוא מוכיח זאת ממה שעשו תיקון במקדש לצורך ההפרדה, שכן אילו החיוב לא היה מן התורה לא היה היתר לשנות את תבנית הבית לצורך זה.

בבואו להגדיר את אופי האיסור, כותב הרב פיינשטיין שיסוד האיסור הוא מפני "קלות ראש" שיש בתערובת המינים, ולא מפני איסור הסתכלות של גברים בנשים. על-פי ביאור זה, הוא מחדש שאם כי עדיף שנשים תהיינה למעלה וגברים למטה, כאשר הדבר אינו אפשרי ניתן להסתפק במחיצה שמגיעה על גובה הכתפיים – שיעור י"ח טפחים (כ-150 ס"מ) – למרות שגברים יוכלו לראות את הנשים מעל המחיצה.

בנוסף לכך, הרב פיינשטיין מדגיש שאין חובה של מחיצה אלא בכינוס של גברים ונשים. כאשר מדובר במפגש שאינו נושא אופי של כינוס, אין חובת הפרדה בין גברים ונשים, שכן אין בו חשש מיוחד לקלות ראש. כן מצאנו, למשל, בתפילת חנה, שהתפללה במקדש בנוכחותו של עלי הכהן, ולא היה בכך כל חשש איסור. בהמשך נתייחס לכינוס שלא לשם תפילה ועבודת ה'.

סוגי מחיצות

על-פי גישת הרב פיינשטיין, נראה לכאורה שהוא הדין שדי אף במחיצה העשויה זכוכית כדי להפריד בין גברים לבין נשים. כמובן שמחיצה זו לא תמנע את האפשרות שגברים יביטו על נשים, אך די בכך שהמחיצה תמצא את התערובת, ואין צורך שהיא תמצע את ההסתכלות.

ואכן, בתשובה אחרת (אורח חיים ח"א, סימן מג) דן הרב פיינשטיין במחיצה שחלקה העליון עשוי זכוכית, וכותב שאמנם היא מותרת על-פי עיקר הדין, היא עדיין עשויה להעלות בעיות הלכתיות ביחס לנשים המגיעות לבית הכנסת בלבוש שאינו צנוע. במקרה של מחיצה של זכוכית, הרי שגבר הרואה את האישה שלא בלבוש צנוע לא יוכל לברך ברכות ולהתפלל. הרב פיינשטיין מוסיף שפתרון אפשרי הוא מראה חד-כיוונית, כך שנשים תוכלנה לראות את הגברים, אך גברים לא יוכלו לראות את הנשים.

כמו כן כותב הרב פיינשטיין (אורח חיים ח"ד, סימן כט) שיש להימנע ממחיצות שיש בהן שבכה ("לטי"ש" העשוי שתי וערב) בחלקן העליון, וממליץ לתלות וילון שיכסה את אותו החלק. הוא מוסיף שיש מקלים כאשר החורים במחיצות הן פחות מגודל של כ-8 ס"מ, אך כותב שיש לבני תורה להימנע מכך.

עם זאת, אם מדובר במחיצה עם חורים קטנים בלבד, שאינם מאפשרים שיחה נוחה בין גברים לנשים, כותב הרב פיינשטיין להקל (אורח חיים ח"ד, סימן לב), בתנאי שהמחיצה בגובה הנ"ל (150 ס"מ) שאינה מאפשרת תערובת של קלות ראש.

גישת הרבי מסאטמר

בר-הפלוגתא העיקר של הרב פיינטשיין הוא הרבי מסאטמר, שכתב תשובה ארוכה ותקיפה (שו"ת דברי יואל, אורח חיים סימן י) החולקת על פסקי ה"אגרות משה" בעניין המחיצה.

ביחס למחיצה בת י"ח טפחים שהתיר הרב פיינשטיין, כותב הרבי מסאטמר שמחיצה כזו אינה מספיקה אפילו כדי למנוע קלות ראש, שכן גברים ונשים יוכלו להתערב על-ידי דיבור מעל גובה המחיצה. קלות ראש, לדבריו, תלויה ב"ראש" (האפשרות לדבר ביניהם) ולא בגוף.

אך בנוסף לכך, הרבי מסאטמר מבאר שהחיוב להפריד בין גברים לבין נשים אינו מחמת החשש לתערובת, אלא דווקא מפני החשש של הסתכלות בנשים על-ידי הגברים.

כמוזכר לעיל, הרמב"ם מזכיר חשש זה כסיבה לאיסור, ואם כי מזכיר אף את החשש לקלות ראש, ה"דברי יואל" מסביר שמחשבות פסולות הנגרמות על-ידי הסתכלות אסורה אף הן נחשבות כ"תערובת" וקלות ראש (הוא מוכיח בכמה ראיות ש"תערובת בדעת" נחשבת אף היא לתערובת). איסור הסתכלות, לפי ה"דברי יואל", מהווה אף הוא איסור תורה, ולכן די בו כדי להצדיק את חיוב המחיצה מן התורה.

לפי דעת הרבי מסאטמר, עולה כמובן שעל המחיצה למנוע כל אפשרות של הסתכלות של הגברים על הנשים המתפללות, ולשיטתו לא תעלה על הדעת מחיצה העשויה זכוכית. כן, על המחיצה להיות בגובה מספק שמונע לגמרי את אפשרות הגברים לראות את הנשים.

כתמיכה לשיטתו, מציין ה"יואל משה" מכתב שאורגן על-ידי הרב שלמה גנצפריד (בעל הקיצור שולחן ערוך), ובו חתימות של שבעים מרבני הונגריה האוסרים את הכניסה לתוך בית כנסת שניתן לראות את הנשים מעזרת הגברים.

פוסקים אחרים, בעיקר ממסורת הונגריה, צידדו עם דעת הרבי מסאטמר. למשל, הרב שמואל ווזנר זצ"ל (שו"ת שבט הלוי, חלק א, סימן כט) כותב שהמטרה העיקרית של מחיצה היא למנוע את האפשרות של הסתכלות בין גברים לנשים, רק מחיצה המונעת הסתכלות כשרה על-פי הלכה.

כינוס שלא לצורך תפילה

האם יש חובת מחיצה גם בכינוס שאינה לצורכי תפילה?

הרב משה פיינשטיין כותב שלעניין כינוס שאינה חובה, כגון חתונות וכדומה, יש להסתפק בעניין חיוב מחיצה. בהמשך התשובה הוא מזכיר מספר הוכחות שאין חובת מחיצה בכינוס שאינו חובה, כגון בקרבן פסח שאכלו בו גברים ונשים יחדיו, בלי אפשרות של מחיצה (שכן מחיצה תפריד בתוך החבורה).

בתשובה נוספת (יורה דעה ח"ד) מזכיר הרב פיינשטיין שחיוב מחיצה נוגע דווקא לאירועים הפתוחים לקהל, ולא לאירועים פרטיים כגון חתונות, שאינם פתוחים לקהל הרחב. ביחס לשיעור תורני לצורך קירוב רחוקים, הוא כותב שבאופן עקרוני יש צורך במחיצה, כיון השיעור פתוח לציבור הרחב (אורח חיים ח"ה, סימן יא). ואולם, אם אין אפשרות לכך הוא פוסק שיש ללמד שם, כיון שהוא צורך של קירוב רחוקים.

פוסקים אחרים מחמירים יותר, ונוקטים שגם בחתונות וכינוסים דומים חל איסור על תעבורת בין גברים לנשים. הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב, סימן סה, ביחס לדרום אפריקה שם רוב החתונות היו מעורבות) כותב שאין כל מקום להקל בכך, ומזכיר את דברי הב"ח הידועים לפיהם אין לברך ברכת "שהשמחה במעונו" כאשר יש תעבורת גברים ונשים. הוא מוסיף שאין לרבנים להיות נוכחים בחתונות אלו, מחשש למתן לגיטימציה (עי' גם שו"ת לב אברהם ח"א, סימן קלה, שחולק באריכות על דברי הרב פיינשטיין).

***

לסיכום, ראוי להזכיר את דברי ה"שרידי אש". הרב יעקב יחיאל ויינברג מסכים עקרונית עם שיטת הרב פיינשטיין, ומזכיר שאמנם עמדת הפוסקים ההונגרים מובנת וראויה, אך פסיקת ההלכה למעשה תהיה תלויה בנסיבות. לזמנו ומקומו, הוא כותב שאם נשים תשארנה בבית ולא תבואנה לבית הכנסת, הן עשויות לשכוח לגמרי את יהדותן, ומכאן שאין להרחיקן בגלל חומרא זו.

הוראה ההלכה תהיה תלויה אפוא בכל מקרה לגופו, לפי הזמן והעניין, וכמובן שיש להיוועץ עם גורם הלכתי מומחה ורגיש לכל עניין מעשי.