גומיות ריינבו בשבת

שאלה:

האם מותר להכין צמיד מגומיות ריינבו – לום בשבת? אם זה אסור , מאיזה אב מלאכה זה נאסר?
תודה

תשובה:

בודאי אסור, הן מצד מלאכת קושר, הן מצד מלאכת בונה [לא גרע מתסרוקת] ובודאייש בזה גם מלאכת מכה בפטיש ומתקן מנא

הייתי ממליץ מאוד לקבוע לימוד בעיקרי מלאכות שבת ולהבינם היטב, רואים בשאלה שאתם מכירים את הנושאים ברוך ה'. רק להמשיך הלאה. מצרף כאן הקדמה קצת לענייני וגדרי מלאכות שבת.

כתוב בתורה הקדושה (שמות פרק כ') – "וביום השביעי שבת לד' אלקיך לא תעשה כל מלאכה". חז"ל למדו מכך שפרשת שבת נסמכה (שמות ל"ה) לפרשת מלאכת המשכן, ש"מלאכה" שאסרה התורה לעשות בשבת, היינו אותן מלאכות שנעשו במשכן (רש"י שבת מ"ט ע"ב ד"ה עבודות המשכן). וכך שנינו בתורת כהנים (אחרי מות פרשה ה'): "וכל מלאכה לא תעשו, יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות. ודין הוא, נאמר כאן מלאכה, ונאמר מלאכה במלאכת המשכן. מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן, שיש עמה חשובה, אף מלאכה האמורה כאן, שיש עמה חשובה".

וכך איתא בגמ' (שם): "הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי, אמר להו ר' חנינא בר חמא, כנגד עבודות המשכן….תניא, אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו, ואתם לא תזרעו. הם קצרו, ואתם לא תקצרו. הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע, ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים".

אף שבמשכן נעשו פעולות רבות, "דקדקו חז"ל אחר הפעולות החשובות ההם שהוצרכו למשכן, ומנאום ושנו במשנה (שבת ע"ג ע"א), אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע, החורש" וכו' (לשון האגלי טל בפתיחה). כלומר, שיש שלשים ותשע מלאכות עיקריות במשכן, שאליהן כוונת התורה.

שני רמזים מצינו בתורה למספר זה של ט"ל מלאכות: א. (שבת מ"ט ע"ב) "הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי, אמר להו רבי חנינא בר חמא, כנגד עבודות המשכן. אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה, ארבעים חסר אחת" (פירש"י, שבתורה, שכתובים בכל התורה, והכי קאמר קרא (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה, כמנין כל מלאכה שבתורה. ועי' ברמב"ן וברשב"א שגם לפ"ז לומדים ממלאכת המשכן, ורק את המנין לומדים ממספר הפעמים שמוזכרת לשון מלאכה בתורה).

ב. על הפסוקים (שמות ל"ה): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ד' לעשת אתם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לד' כל העשה בו מלאכה יומת" דורשים חז"ל (שבת ע' ע"א) – "דברים, הדברים, אלה הדברים, אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני (פירש"י, דברים, משמע תרי, ה' לרבות חד, הרי שלשה, אלה בגמטריא שלשים ושש, הרי שלשים ותשע).

לדעת רש"י (שבת שם ושם), לומדים ממלאכות הקשורות להקמת המשכן עצמו. לדעת רב האי גאון (הו"ד בפתיחת האג"ט סי' א' אות ה') ניתן ללמוד גם מעבודת הקרבנות במשכן (ועי' באג"ט שם שהאריך בביאור מחלוקתם).

תולדות

מלבד ל"ט מלאכות אלו, נאסרו מן התורה גם מלאכות נוספות. מלאכות אלו מכונות – "תולדות", ול"ט המלאכות  מכונות – "אבות מלאכה". וכך איתא בגמ' (שבת ע' ריש ע"ב) על הפסוק (ויקרא ד'): "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" – "הנה, אבות, מהנה, תולדות" (פירש"י, הנה הוה ליה למכתב, וכתב מהנה…תולדות, כלומר היוצאות מהן מן האבות. ובסנהדין ס"ב ע"א פירש"י, מהנה תולדות, דנפקא לן מדדמי להו לאבות, והיינו מהנה, כלומר, מן הדומות להם).

אין שום חילוק בחומרת האיסור בין אבות לתולדות. וכך איתא בגמ' (בבא קמא ב' ע"א): "גבי שבת תנן, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. אבות, מכלל דאיכא תולדות. תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב – חטאת, ולא שנא תולדה – חטאת, לא שנא אב – סקילה, ולא שנא תולדה – סקילה. ומאי איכא בין אב לתולדה, נפקא מינה, דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי, מחייב אכל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה, לא מחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה. הך דהוה במשכן חשיבא, קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא, קרי לה תולדה".

וכתבו התוס' שם: "הכי גרסינן, הך דהואי במשכן חשיבא, קרי ליה אב, הך דלא הואי במשכן חשיבא, קרי ליה תולדה. ולפי הך גירסא, בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובין, והיו במשכן, דתולדות נינהו ולא אבות מלאכות…ואית דגרסי, הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב, הך דלא הוה במשכן ולא חשיבא, קרי לה תולדה. ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי, אבל חשיבא ולא הוי במשכן או איפכא, הוי תולדה". ובגליון תוס' במהרש"א שם הביא עוד גירסא: "הך דהואי במשכן חשיבא, קרי ליה אב, הך דלא האי במשכן, לא חשיבא, קרי לה תולדה". ופי' הגליון תוס לפי גירסא זו: "פירוש, דהואי במשכן, חשיבא בהכי למקרי אב". והקשה: "דכמה תולדות היו במשכן…הכנסה, ומושיט בדיוטא אחת…ושובט ומדקדק"[1].

"תולדות הם הדומין בצד מה להאבות" (לשון האגלי טל שם). וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ז ה"ה וה"ו): "התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד, המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה. שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו, כדי ליקח מעפרו, כדרך שעושים צורפי הזהב, הרי זה תולדת טחינה…וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות, יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו, ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע, מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא".

מצינו בירושלמי (שבת פ"ז ריש ה"ב): "רבי יוחנן ולקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג (עסקו בפרק כלל גדול שלש שנים מחצה). אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא (כלומר, מצאו ל"ט תולדות לכל אב מלאכה). מן דאשכחון (תולדה שמצאו לאיזה אב לשייכה), מיסמוך סמכין (סמכוה לאותו אב). הא דלא אשכחון (תולדות אלו שלא ידעו להיכן לשייכן), מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש (סמכון למלאכת מכה בפטיש. ועי' בשבט הלוי ח"ג סי' ל"ט, למה לנו לא ידועות כל כך הרבה תולדות).

וכ"כ בספר מרכבת המשנה (פ"ז ה"ו) על סידור ההלכות ברמב"ם: "אין לך מלאכה שאין לה תולדה. וכן תראה לקמן, שרבינו מחפש בכל מלאכה ומלאכה תולדה דידה. ובמקום שמצאה מבואר בדברי רז"ל, כתבה, ובמקום שלא נמצא בביאור, המציא רבינו תולדה מדעתיה דנפשיה".