כיסוי ראש – הטעם / פאה נכרית

לפ"ז אין בעיה בפיאות לייס שקוף – שנראות כשער טבעי ממש?

הפאות החדשות (שכבר לא כל כך חדשות…) שלא ניכר כלל שהן פאות, ע"י שכלולים כמו "טופ לייס" שמדמה השיער בקדמת הפאה כאילו יוצא מהראש, ויש המפרסמים לאסור אותם גם לדעת המתירים, הנה המעיין בסוגיא זו יראה שאין כאן שום דבר חדש, וראשוני האחרונים נחלקו על ענין זה גופא, דהנה ראשון האוסרים, הלא הוא מהר"י קצנלנבוגן, כתב לפני 500 שנה: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות). דהיינו שמראה הפאה דאז היה זהה לגמרי לשיער הראש.

ור' שמואל קלוגר (שנות חיים תשובה שט"ז) כתב לפני 250 שנה: "אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע ויסבור דשלה הוא". ובספרו קנאת סופרים (תשובה ע"ב): "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

ובשו"ת חסד לאברהם (אה"ע סי' פ"ז) כתב לפני 200 שנה: "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

ובספר ברכת שלמה (עמ' ח') כתב לפני 100 שנה (בשנת תרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשויין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער".

ועל זה גופא כתבו המתירים לחלוק ולהתיר, מטעם שאין לחוש למראית העין, היות ורבים נהגו כך והרואה יתלה בהיתר (כלומר שאין הפאה ניכרת כלל, אבל הרואה ישער בדעתו שמדובר בפאה, כי ההיתר מצוי), וכך כתבו הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל מאמר מרדכי, בספרם מגן גיבורים (נדפס בשנת תקפ"ט):

"וגם גוף דבריו לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית". כלומר, הרואה "שופט" ומבין שזאת פאה, למרות שאינו "יודע" זאת, כי רבות נשים נהגו כן, ואיך אפשר שכולן יעברו על דת משה.

ובשו"ת "סתרי ומגיני" (נדפס בשנת תרצ"ב) כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". כלומר, אדרבה משום שכעת יודעים לעשות את הפאה יפה כל כך, ונראית כשערות עצמה, למה נחשוד אותה?

[ומכאן גם פירכא לאותם הטוענים שהפאות בזמן ההוא היו נראות כמו קש ותבן. כי מדבריו לפני שמונים שנה משמע ההיפך הגמור. וכן הובא בירחון התורני "המאור" שיו"ל בארה"ב בחודש שבט תשי"ג, לפני כשבעים שנה: "נתייסדו כאן הרבה בעלי מקצוע מאחינו בני ישראל, לעיבוד פאות נכריות בשביל בנות ישראל הכשרות. היהודים בעלי מקצוע הזה, הינם ברובם ג"כ מהגרים שבאו לכאן בשנים האחרונות והתעסקו במקצועם הזה גם באירופה, וכי על כן הינם מומחים בעיבוד הפאות הנכריות לכל פרטיו ודקדוקיו, בתכלית היופי והשלימות. ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות".

והארכיאולוגים לפני כמאה שנה מצאו מערת קבורה במצרים, וקבעו שהיא מזמן מתן תורה – מלפני 3400 שנה, ושם מצאו פריטי לבוש של המצרים בתקופה זו, וביניהם פאה נכרית משיער טבעי שנראית כשיער טבעי ממש.

וכן רבי תנחום הירושלמי (שהוא אחד מן הראשונים) בספרו "המדריך המספיק" (אלמרשד אלכאפי – ביאור על הרמב"ם) כתב: "אמרו: "יוצאה אשה בפאה נכרית" והן מחלפות שיער שנשים מרכיבות על ראשיהן להתייפות בהן, אם אין להן שיער רב, וכל מי שרואה אותן חושב שהוא טבעי, ולכן נקראה נכרית, כלומר שיער זר שאינו מגופן אלא הוא מורכב ושאול"].

וגם מצוי שמערבים מין באינו מינו, ענין מראית העין עם ענין פריצות, שהרי במה שנראית הפאה כשיער עצמה ממש אין פריצות כלל, שאם נאמר כך נבוא לאסור את שיער הרווקות שהוא שיער מחובר ולא תלוש, אלא וודאי שמראה השיער איננו פריצות, וכפי מה שכתבו כל הראשונים בברכות כ"ד, שאם השיער רגיל להיות גלוי, אין בו פריצות כלל ומותר לקרות ק"ש כנגדו. וכל הנדון באחרונים הוא משום מראית העין, שיחשדוה שהולכת בשיער עצמה ולא בפאה נכרית.

ובספר "דברי חיים" (חלק א' על מסכת עבודה זרה, ענין מראית העין אות ב'. נדפס בשנת תרצ"ו) כתב: "כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית… ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט". כלומר, מפני שידוע שנשים צדקניות לובשות פאה – אין בזה מראית העין, כי הרואה "מבין" שזאת פאה, ואין הסיבה משום שהפאה ניכרת והרואה "יודע" שזאת פאה.

וכן בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ז' אה"ע סי' ט"ז) כתב: "ואשר לטעם משום מראית העין, שהרואה יחשוב שהוא שיער שבגופה, הנה פשוט שבמקומות אשר אין רגילים בכך ללבוש פאה נכרית, ודאי יש מקום לחוש מפני מראית העין. ובודאי גם הש"ג לא כתב להתיר אלא במקומות שנהגו בכך, כמו שדייק ותני בזה הלשון "וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', הרי לך שכל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך, דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן דאין מקום להתיר להם לכתחילה, מפני מראית העין". כלומר, כאשר נהגו בכך, "כולם יודעים" שזאת פאה, ולא מחמת שניכרת הפאה – אלא מחמת שהמנהג נפוץ. ואין מקום כלל לחלק בין פאה ניכרת לפאה שאינה ניכרת, אלא בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו.

וכן בשו"ת "אגרות משה" (חלק ד', אה"ע ח"ב סי' י"ב) כתב: "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעים שמקרוב ודאי מכירים שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלים הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית". כלומר, מקרוב אפשר להבחין, ומרחוק יתלו שזאת פאה, מחמת ש"ידוע לכל" שאפשר לעשות פאות שנראות כשיער ממש.

ולאחר מכן התיר במפורש פאה שאינה ניכרת: "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה".

וכן כתב בספר "אום אני חומה" (עמ' צ"ד): "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

ובספר "חידושי בתרא" (שבת ס"ד, ואו"ח הלכ' ק"ש) להגאון רבי חיים דב אלטוסקי, כתב: "וגם אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".

ובספר "אמרי המזג" להגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (שבת פ"ו) כתב: "והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה, וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת". כלומר – הרואה "יתלה" בהיתר, ורק אם "יחקור" וידרוש יתברר לו שזאת פאה. וטעם ההיתר הוא משום שיש לרואה במה לתלות, ולא משום שניכר.

ובשו"ת אז נדברו להגאון רבי בנימין זילבר (חלק י' סי' כ"ח) כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין, משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". כלומר, במקום שאין חשש של מראית העין, אע"פ שאינו ניכר, יש להתיר.

ובספר "עמודי שש" למסכת בבא מציעא (צא. עמ' ק"ע בהערה) כתב: "יש להתיר מהטעם הנ"ל שההיתר מצוי מאוד ומהיכי תיתי שיתלו באיסור, וע"פ זה נראה דבלבישת פאה אין לחוש למראית העין שיראוה שהולכת בגילוי ראש, דמהיכי תיתי שיתלו בגילוי ראש, והרי מצוי ומפורסם לכל שיש פאות בעלמא, ולכן המתירים בזה לא חשו למראית העין. ואף אלה שאסרו משום כן, היינו בזמנם שזה היה מעט ולא מצוי". וכל פוסקים אלה הבינו שהרואה "תולה" שזאת פאה, ולא "יודע" מחמת שהיא ניכרת.

ובשו"ת "תבואות שמש" (אה"ע סי' קל"ח) להגר"ש משאש כתב: "גם משום מראית העין ליכא, כי מאות ואלפי נשים לובשות פאה… ואיזה מראית עין יש בדבר שעושין כל הנשים?"

ובספר "דת והלכה" (סימן א') להגר"מ שטרנבוך כתב: "כעת שרבו הנשים בפאות נכריות, הלא במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק ידמה שיש לה פאה נכרית וכו', שרבו כ"כ הפאות נכריות היום שיש לתלות בהן". כלומר, לא מחמת שהפאה איננה ניכרת, אלא מחמת שהרואה "ידמה" שהיא לובשת פאה.

ובספר "אבני ישפה" (ח"ה סי' קמ"ה) כתב: "כיום נעשה מצב שרוב הנשים לובשות פאה נכרית, ואם כן ודאי שלא שייך לומר שיש כיום ענין של מראית העין, שהרי יודע כל אדם שיש כאן פאה נכרית. ודבר זה דומה לתחילת השימוש בשעון שבת, שבתחילתו היתה מראית העין שאנשים חשבו שהוא מכבה או מדליק האור בשבת, אבל אחר שהתפשט הדבר שוב אין מראית העין, כי הוא דבר שרוב בני אדם עושים, ולא שייך בזה ענין של מראית העין. וכן הדבר בענין הפאה הנכרית… בזמננו הדבר ברור שהוא נפוץ ביותר, ולא שייך כלל מראית העין, וממילא גם הבאר שבע שאסר הפאה הנכרית, היה מודה אם היה רואה המצב שנוצר בימינו".

וכן כתבו בקובץ "תל תלפיות" (קובץ ס"ז): "בש"ך סי' רח"צ סק"ב בדינא דהרא"ש כתב דסגי במה שזה מצוי, אף שאין מכירין להבחין שזה של היתר, וע"ש בב"ח. וכמו כן מצינו בספר מגן גיבורים או"ח סי' ע"ה סק"ג (עיקר דבריו הובא במשנ"ב שם סקט"ז), גבי בפאה נכרית, דגם המתירין לצאת כך לרה"ר משום דמדינא שרי, מ"מ ת"ל דאסור משום איסורא דמראית עין, וכתב דכיון דהרבה הולכות כן, הרואים לא יתלו באיסור, ומשמע נמי דאין צריך שידעו להבחין בין פאה נכרית לשיער, וסגי מה שהוא מצוי".

ובשו"ת "אור יצחק" (אה"ע סימן ג') כתב: "ומה שאנשים יחשדו לנשים שמכסות ראשן בפאה נכרית שהן הולכות בגילוי ראש, דבר זה אין נראה לחוש לו כלל מכמה טעמים, וכבר הזכיר מזה הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובתו הנ"ל. א. שאין לנו לגזור מדעתנו ולחשוש למראית העין. ב. אם החשש שהנשים הרואות אותה יחשדוה, זה דבר שאינו נכון כלל, דבהסתכלות מועטת יכולים להבחין אם זה שערה ממש או פאה נכרית, גם בפאות היפות ביותר. ג. אם הנשים מכירות אותה לזאת שלובשת פאה נכרית, הרי הן גם יודעות אם היא לובשת פאה נכרית או לא, וזה פשוט. ד. אם החשש הוא שהאנשים יחשדוה, אותו טעם שייך אצלם אם הם מכירים אותה או לאו, ואם אינם מכירים אותה אולי היא באמת לא נשואה, ויש בנות בתולות וכו'. ה. ועוד שהיום שכל כך מצוי פאה נכרית, א"כ למה לחשוש למראית העין, ולמה שלא ילמד עליהם זכות".

ובספר "פאת שדך" להגרש"ד מונק, כתב: "וכן אם הדבר ידוע באותו מקום ובאותו זמן, כגון נדון דידן דהש"ך דחלב שקדים בבשר עוף, שהיה מפורסם מחמת המנהג, אבל בשר בהמה דמי ממש לגזירת דם דגים ואין להקל בו. ומהרש"ל (פרק כ"ה סי' נ"ב) ס"ל דאף חלב שקדים דמי ממש, דלא מסתברא ליה לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בדבר זה. ולפ"ז וכו' הרווחנו טעם לזכות לנשים הלובשות פאה נכרית, כיון שהדבר ידוע שרגילין בזה, ולא מצינו שגזרו רז"ל בכגון דא". כלומר, כל הסיבה שאין מראית העין – הוא משום שרגילים בכך. ולא משום שניכר.

ונראה מכל הנ"ל שאין נפק"מ כלל בשכלולים המתחדשים בימינו (כגון "טופ לייס" הנ"ל) שמטרתם לטשטש יותר את ההבדל בין שיער עצמה לפאה, היות ואין "מראית העין" במקום שנהגו וההיתר מצוי, ואפשר לתלות בהיתר.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה, וזה לשונו: "ואף שכתב הריטב"א שמדת חסידים להיזהר מפני חשד הרואים, נראה שבזה הזמן שהרבה מגלחים זקנם במכונה ומפורסם דבר ההיתר, אפי' טעם החשד שכתב הריטב"א אינו שייך כל כך, שכל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין, וכמש"כ כיו"ב רבינו האי גאון, והובא להלכה בטור ובשו"ע או"ח (סי' רמ"ג), שאפי' מרחץ או תנור, אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא משכירו לאחרים, או שהיה מנהג המקום להשכירו, מותר להשכירו לגוי, שאין מקום לחשד ולמראית העין. ע"כ. וכ"כ כיו"ב בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' כ'), לענין אכילת לחם עם ממרח מרגרינה ועליו בשר או נקניק, שמותר, ואין לחוש בזה משום מראית העין, שיחשבו שהיא חמאה, כי היום מצוי ממרח מרגרינה כמו חמאה, והרואה לא יחשוד שהיא חמאה. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת יגל יעקב (חלק יו"ד סי' כ"ג). ע"ש. ואף דלאידך גיסא אחסור דרי ורבים מעמי הארץ מתגלחים בתער, מ"מ טעם חשד דבנד"ד דאינו מפורש בש"ס אלא מתורת חסידות, דיו להדחות בטעם כל דהוא, וכמו שכתבנו". עכ"ל.

ובהמשך הוסיף שם, "עוד כתב לאסור משום מראית העין… אולם לכאורה באנו להפרי חדש (או"ח סי' תס"א ד"ה עוד), דלא חיישינן לגזור איסור משום מראית העין מדעתינו. וכבר הבאנו לעיל דברי הריטב"א (מכות ב.), שכתב "מדת חסידים שלא לגלח במספריים כעין תער מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות". הרי שלא אסר הדבר בהחלט משום מראית העין, אלא ממדת חסידות, אלמא דלא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

"ועיין עוד בפרי חדש (יו"ד סי' פ"ז ס"ק ז'), דהיכא דאיתמר בש"ס למיחש משום מראית העין, איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, שאין לנו לחדש גזירות מדעתינו. ע"ש… ועיין להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (דף מד.) שכתב שאין לנו לבדות חומרות מלבנו, מה שלא נמצא בש"ס ובראשונים, ודיינו במה שכבר נמצא כתוב ומפורש בש"ס ופוסקים לאסור, והבו דלא להוסיף עלה והיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר. ע"ש. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (פיינשטיין, בחלק אה"ע סי' י"ב, ד"ה וכעין ראיה), דליכא בהכי משום מראית העין… ומלבד זה כבר כתבנו לעיל בראש דברינו, שכל שנתפרסם ברבים דבר ההיתר לא חיישינן למראית העין, כמש"כ הטור ושו"ע (או"ח סי' רמ"ג סעיף א'), ואין לגזור בשביל אלה שאינם יודעים לחלק בין תער למכונה, דזה אינו, דלא חיישינן לגזור בשביל כל שוגה ופתי בדברים המפורסמים בש"ס ופוסקים". עכ"ל הרב שם.

וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ו (יורה דעה סימן ח): "הפרי חדש (סי' פז סק"ז) הסכים לד' הרמ"א להקל בשר עוף בחלב שקדים, דאעיקרא מה שאסר הרשב"א בחלב אשה משום מראית העין חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה, משום דלא גזרינן משום מראית העין זולת מה שנתבאר בש"ס להדיא, שאם לא כן, בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו להתיר חלב של בהמה וכו', ואם באנו להוסיף מדעתינו יש לנו לאסור הרבה כיוצא בזה, וכבר כתב התוס' בחולין (קד) שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה. והרמב"ם רפ"ו מה' מאכלות אסורות התיר דם דגים שכנסן בכלי אפי' בלא קשקשים, ולא חשש למראית העין, וע"כ דהיכא דאיתמר בש"ס איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, ואין לנו לחדש גזרות מדעתינו אחר סתימת התלמוד".

[ועוד מלשון הפרי חדש שם: "והרי בשר חיה כתב הרמב"ם בפ"ט שמותר לבשלו בחלב ופסקו המחבר לעיל, ואמאי לא חיישינן למראית העין שהרואה יהיה סבור שמותר לבשל בשר בחלב. ודוחק לומר דמה שכתב הרמב"ם היינו לעיקר דינא אבל משום מראית העין לא מיירי… ועוד הרי הרשב"א גופיה כתב בתורת הבית שיש בשר בחלב מותר לגמרי… בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה, ע"כ. וכיון דחלב זכר של בהמה לית ביה איסור מפני מראית העין, דהא קאמר שמותר לגמרי, כל שכן בחלב אשה… סוף דבר שדעתי להתיר אף לכתחילה לבשל מה שמותר מן הדין, ולא חיישינן למראית העין. אלא שכבר הורה זקן לאיסור וראוי לשמוע אליו, זולתי במידי דלא אסור אלא מדרבנן שיש להקל בפשיטות וכפסק ההגה". עכ"ל. והיינו שבעניני בשר בחלב אין להקל במראית העין כיוון שהורה הרשב"א לאסור בזה, ולכן הקל רק בדרבנן. אבל בכל העניינים האחרים אין לאסור משום מראית העין מה שלא אסרו חז"ל, ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, כי גם בדרבנן מצינו שאסרו וגם בדאורייתא מצינו שהקלו היכא דשכיח].

ועוד כתב הגר"ע יוסף שם, "ויש להוסיף סניף להתיר ע"פ מה שכתב הרא"ש (פרק ט דנדה סי' ז) דהא דתנן השיריים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין, דדמו לצמר או לפשתן, מ"מ האידנא מצויים בגדי משי בינינו והכל מכירין בהן ואין לחוש למראית העין, ומותר לתפור משי בבגד צמר. ע"ש. וכן פסק הטוש"ע (סי' רצ"ח). והכא נמי מאחר שנתפשט הדבר והכל יודעים שמצוי חלב צמחוני לא חיישינן למראית העין, ולא דמי לחלב אשה דלא שכיח… והאידנא פשט המנהג להתיר בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר, והיינו טעמא מפני שנתפרסם הדבר מאד". עכ"ל. נמצא שאפי' באיסורי דאורייתא (כמו גילוח בתער, חלב, כלאיים, דם) הקלו באיסור מראית העין שלא גזרו בו מפורש בתלמוד, ואף במה שגזרו בתלמוד, הקלו אם התפשט היתרו אין בו משום מראית העין.

לאחר כל זה יש לציין שעדיין הפאות בימינו (גם המשוכללות ביותר) ניכרות ע"י כל מיני סימנים, והם: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים (למרות שאין זה חיוב מדינא לפי רוב האחרונים).

עוד דנו בזה מצד שנשואה צריכה להיראות נשואה, וגם לזה אין מקור כלל בספרי הראשונים, וגם לא בחז"ל, והגר"ע יוסף דחה סברה זו בשתי ידיים, וזה לשונו בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סי' ה' אות ו'): "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב… איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל… ועוד שאפי' לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבואו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וכנודע מדברי הרא"ש (שבת כד.) וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מהלכות חוה"מ הלכה כ'), והר"ן בתשובת הריב"ש (סי' ש"צ), והבית יוסף (או"ח סי' תס"ב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים…"

"ומכל שכן בזמן הזה שכל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה). וע"ע באה"ע (סי' כ"ו). נמצא שגם בפנויות יש לאו דקריבה דגילוי עריות, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. והן אמת שמצאתי להחוות יאיר (סי' קצ"ו) שכתב כיו"ב בדין ארוסה (בקידושין) שצריכה לכסות ראשה בצאתה לרה"ר מכמה טעמים, ואחד מהם, כי מנהג הבחורים לנהוג קלות ראש עם הפנויות, ויש לחוש פן יכשלו בה ח"ו, משא"כ עם הנשואות דגדרו גדר ואין מי שינהג בהו קלות ראש. ע"ש. אך בשו"ת נחלת דוד (סי' ל') כתב על דעת החוות יאיר דלא נהירא, שאין בידינו לגזור גזירות מה שלא גזרו חז"ל". ע"כ לשון הגר"ע יוסף זצ"ל שם. ויש להוסיף על זה, שאם נאמר שכיסוי הראש נועד להראות שהאשה נשואה, לא מובן מדוע גרושה ואלמנה חייבות בכיסוי ראשן, והרי אדרבה יש להן להראות שהן פנויות.

ובפרט שלשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לרווקה, וכן כתבו הגר"א והב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק:) ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה. ורק מפני המנהג הרווח בימינו שרווקות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.

ואין לחלק בין נשואה לבתולה ולומר שנשואה גורמת יותר הרהורי עבירה, מפני שהיא בבחינת "מים גנובים ימתקו". כי זה אינו, שהרי כל מה שלא שייך לאדם ולא נמצא בחזקתו הרי זה מים גנובים בשבילו (ראה נדרים צא: ובביאור תוס' שם, ומה שפירש בזה הגר"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו ח"א, קונטרס החסד עמ' מ"ב), ואין נפק"מ בין נשואה לבתולה. ובגמ' סנהדרין (דף עה.) מוכח במפורש ששייך "מים גנובים ימתקו" גם בפנויה. והגר"ש משאש כתב שבתולה גורמת יותר הרהורי עבירה מנשואה, כי הרואה נשואה יודע שאי אפשר להשיגה מחמת שהיא נשואה ולא מהרהר בה, וכמש"כ הראב"ע לגבי לא תחמוד, אבל בתולה אולי תסכים להינשא לו. וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א בספר אוסרי לגפן (ח"ט דף קע"ה והלאה), וזה לשונו: "הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם". עכ"ל. וגם ארוסה, למרות שדינה כאשת איש, פטורה מלכסות שערותיה, וממילא מוכח שאי אפשר לחלק כך.

וכל זה מוכח מדברי הראשונים בברכות כ"ד, שביארו שבשיער הבתולות אין הרהור, כיוון שרגילות לגלותו. ולא עלה על דעתם לחלק בין נשואה לבתולה, כפי שמנסים לדחוק באופנים שונים ומשונים ולבאר שבנשואה יש הרהור וברווקה אין, אלא כל החילוק הוא בין שיער המכוסה לשיער גלוי, ושיער הרגיל להיות מגולה, אין בו הרהור.

וכן כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל" (כת"י) להוכיח מהרמב"ם (בהלכות ק"ש ג, ט"ז) שלא הזכיר שאסור לקרות כנגד שיער, וביאר הכסף משנה שם שסובר שאין איסור אלא להסתכל בו, אבל לק"ש מותר, וכן מוכח מעוד ראשונים, ראה בריקאנטי (סי' כ"ו) "הא דאמרו שער באשה ערוה היינו להסתכל בה אבל לקרות לא, דמעשים בכל יום שאין אנו נזהרין מלקרות כנגד שער הבתולות, כך פי' רבינו טוביה בשם ר"ת", וכן כתב באור זרוע (חלק א' הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סי' קל"ג): "הא דאמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי, וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".

והנה כל הראשונים הנ"ל הביאו ראיה שאין הרהור בשיער מכח המנהג לקרוא נגד שיער הבתולות, ונמצא א"כ שלדעתם אין הרהור בשיער אשת איש יותר משיער הבתולה, ואע"פ שאשת איש צריכה לכסות את שערה. שאם לא נאמר כן, מדוע לא כתבו אותם הראשונים שאסור לקרות עכ"פ נגד שיער הנשואות. וממילא גם אי אפשר לומר שהתורה חייבה את הנשואות לכסות שערותיהן כי יש הרהור בשערן יותר משיער הבתולות.

עוד כתב הגאון רבי ישראל דוד טאוב להוכיח שאין מקום לחלק בין נשואה לרווקה ולטעון שיצר אשת איש תקיף יותר, שהרי ארוסה דינה כנשואה לכל דבר, ובכל זאת לשיטת הגאונים (המובאת בשטמ"ק בכתובות ע"ב), והב"ח (אה"ע כא), וחלקת מחוקק (שם), ודגול מרבבה (שם), ומג"א (או"ח ע"ה), ומחצית השקל (שם), והגר"א (שם), והפמ"ג (שם), וחוות יאיר (סי' קצ"ו), ושבות יעקב (ח"א ק"ג), וישועות יעקב (אה"ע כ"א), וכן נראה דעת רבנו גרשום, אין שום חיוב לארוסה לכסות שערותיה (ע"כ דברי הגרי"ד טאוב שם).

ואין לומר שבתולה צריכה להיות נאה ולגלות שערותיה כדי "דלקפצו עלה למינסבה", כי היום תיתכן מציאות שאדם רווק יראה בתולה ותמצא חן בעיניו, אך להתחתן איתה לא יוכל מפני כמה וכמה סיבות (כמו עדות שונות או הפרשי גיל וכדו'), ואדם שהוא נשוי לא יוכל להתחתן איתה כלל, כי לא נהגו היום לשאת שתי נשים, וגם היא בוודאי לא תסכים ע"פ רוב להינשא לו ולחכות שיתגרש מאשתו, ומדוע יתירו לבתולה ללכת בגילוי שיער בשביל מיעוט דמיעוט של גברים הראויים להינשא לה? וגם מבחינת "מים גנובים ימתקו" כנ"ל, הרי היא בשביל רוב הגברים כמים גנובים, כיון שבדרך הטבע אין היא יכולה להינשא להם. ולכן אין מקום לחלק בין נשואה לבתולה, וגם לא מצינו שום חילוק בדברי חז"ל בדיני הצניעות בין נשואה לבתולה (כיצד להתנהג או כיצד להתלבש). ומפני סברה זו נהגו מקצת נשים מחוגים מסוימים ללכת בכיסוי ראש חלקי בלבד, וכשמעירים להן שאין זה כיסוי כלל, הן אומרות שאין הכיסוי מיועד לכסות את הראש, אלא רק לעשות היכר בין נשואה לרווקה.

וכתב הריב"ש (בשו"ת הריב"ש סי' תכ"ה) שאדרבה, ברווקה החמירו חז"ל, וזה לשונו: "ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה [שעם אשתו נדה יכול להתייחד], שהרי אע"פ שאין יחוד הפנויה אסור מן התורה, מ"מ בית דינו של דוד גזרו עליו". וכן הוא בדיני הסתכלות: "אפי' להסתכל בפני הפנויה אסור, אא"כ הוא כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, וישאנה… ובזה ג"כ חמורה היא הפנויה, אפילו אינה נדה, מאשתו נדה, שמותר להסתכל בפניה, ואפילו נהנה בראייתה. ולא אסרו להסתכל באשתו נדה, אלא במקום התורף".

העולה מכל הנ"ל שלדעת המתירים שהם רוב גדולי הפוסקים, אין כל חשש בפאות "לייס" וכדומה, כי על זה גופא דנו המתירים בתשובותיהם לאורך השנים והתירו, ואין נפק"מ האם יש הבדל קטן או גדול בין הפאה לשיער, שכל זה מותר אם לא חיישינן למראית העין.

מה שמפריע לי בכל הנושא הזה הוא מה יחשוב מי שמסתכל עליה. כאילו שמה שהוא מסתכל זה בסדר רק שהיא תדאג שהוא יבין…

מי שמסתכל עליה יכול לחשוב שהיא רווקה, מה יש לו לחשוב? הרי כל הנדון הוא מראית העין, אז או שיחשוב שהיא רווקה, או שיחשוד שהיא נשואה שהולכת בלי כיסוי (וזהו מראית העין).

אבל אין כאן נדון של צניעות כלל, כי אם עצם השיער היה פריצות, היה לאסור גם לרווקות. והראשונים בברכות כ"ד כתבו במפורש שאין פריצות בשיער שרגיל בו. ואפילו בשיער הנשואות שרגיל לצאת חוץ לכיסוי. ונפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן ע"ה ובאחרונים (ונהגו להחמיר בשיער היוצא).

אם אדם מכיר אשה נשואה, ולפתע הוא רואה אותה ללא כיסוי ראש, אכן זו פריצות. ואם תלבש פאה, יש לדון בזה משום מראית העין, וכפי שכתבתי לעיל, המתירים לא חשו לזה, כי יכול לתלות בהיתר (שלובשת פאה) למרות שאינו יכול לזהות.

אבל כאן עסקינן באדם מהשוק שרואה אשה, ואם אינו מכירה יכול לחשוב שהיא רווקה.

ואם מכירה שהיא נשואה והולכת בפאה מימים ימימה, ולפתע לובשת פאה מסוג "טופ לייס", וכי ישים לב להבדל? על זה הבאתי את דברי הגרח"ק שאדם ירא שמים המכונה "חרדי" בוודאי לא אמור כלל להסתכל ולהתבונן, ואם בהעברה בעלמא רואה אותה, בוודאי לא יכול להבחין בהבדל בין הפאה שלבשה תמיד לבין הפאה החדשה שיש בה תוספת טשטוש.

"פריצות" פירושה דבר היוצא דופן ברחוב, שיגרום לכולם להסתכל בו.

אין דין פריצות פרטני באשה ספציפית, לדוגמא אם רגילה כל ימיה ללבוש צהוב, תהא אסורה ללבוש שחור.

ואף הרב עובדיה שהתיר פאה לגרושה, לא נתן דעתו על זה שעד עתה כיסתה במטפחת. ובסתם אשה בוודאי לא פלוג רבנן.

וכתבו הפוסקים ששיער בימינו הוא דבר נדוש כי החילוניות הנשואות יוצאות בשיער, החרדיות הנשואות יוצאות בפאה, ואף הרווקות יוצאות בשיער. ממילא עצם השיער אינו פריצות. וכדפשוט בראשונים.

אבל אדם שרואה אשה שראשה מכוסה, בין בפאה בין במטפחת, ומגלה ראשה מולו, בוודאי שיש בזה פריצות ואסור לו לקרוא ק"ש כנגדה.

אלא שיש כאן ענין אחר שעליו מדברים כל הפוסקים, והוא מראית העין – שיחשדוה שהולכת בשערה כפי שכבודו כתב. ועל זה פסקו שאין מראית העין כי הרואה תולה בהיתר.

וגם אם מזה נגזר פריצות (שמהרהר בה כי מכירה כהולכת עם מטפחת, ועצם זה שעושה איסור מביא להרהר בה), גם זה אינו שייך, כי יתלה בהיתר שמכסה ראשה עם פאה ושוב לא יהרהר.

במחילה, זו לא הגדרה שלי. זו ההגדרה הפשוטה המובאת בפוסקים. אציין לדוגמא את הגר"מ שטרנבוך בספרו דת והלכה סימן א':

"וקשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון… אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

ומה שכבודו הקשה, וכי מותר לאשה ללכת בלבוש שאינו צנוע, מסתמא התכוון שאינה מכוסה מה שצריך לכסות, ובכן בזה מדובר באיסור דאורייתא שאינו משתנה לפי הזמן והמקום, וזה נקרא "פריצות בעצם" שגם אם כל העולם ילכו כך, לא יועיל מאומה.

אבל שיער אינו פריצות בעצם אלא כפי שכתבו הראשונים הנ"ל שתלוי ברגילות.

וכן ביארו האחרונים, ראה בחזו"א שכתב על שיער קול ושוק המוזכרים בברכות כ"ד, "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא", וה"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", והפרי חדש (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן… לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".

ממילא החילוק הוא פשוט, בין שיער שאינו ערוה בעצם ותלוי במנהג המקום וברגילות, לבין גילוי גופה שהוא ערוה בעצם ולא יכול להשתנות גם אם כל הנשים תלכנה כך.

כבודו מתכוון למחלוקת העקרונית בדין ק"ש נגד שיער אשה נשואה בימינו, לא לענין הפריצות שהוא מפורש בראשונים ואין אחרון שיכול לחלוק על זה.

ואמנם המשנ"ב פסק שזה אסור, אבל החזו"א הסתפק בזה, וכתב "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה, לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל רואה אשה שאינו מכירה וראשה פרוע, לא עדיפא מפנויה". אלא שהסיק להחמיר "דהכי קבעו חכמים דשיער נשואה כיון שחייבת לכסות עשאוה כערוה לכו"ע" ולא מצד שהשיער הוא פריצות בעצם (שזה מפורש בראשונים שאינו כך).

ולא רק "ערוך השולחן" היקל בזה, אלא רבים פסקו שמותר לקרוא ק"ש נגד שיער אשה נשואה בימינו, וכן כתבו בן איש חי, כף החיים, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי, ועוד.

אכן, וכבודו ישים לב מה טעמו – שלא פלוג רבנן ועשאוה כערווה. אבל לא משום הרהור, להיפך – הוא כותב במפורש שאין הרהור.

וכפי שכתבתי, הדברים פשוטים בראשונים (ששיער שרגילים בו, אינו מביא הרהור) ואין מי שיוכל לחלוק על זה.

ועל זה כתבתי לעיל שפריצות היא אך ורק ביחס למנהג המקום, ולא באופן אישי כלפי אותה אשה ספציפית.

לדוגמא: אשה שנהגה כל ימיה ללבוש שחור ופתאום לובשת לבן, לא יהיה בזה משום פריצות, אם לפי מנהג המקום לבוש לבן אינו חריג. הוא הדין בשיער.

כך כתב הגר"מ שטרנבוך, שלמעשה אם דנים משום פריצות, היה לנו להתיר גילוי ראש בזה הזמן! אלא שהאיסור נותר על כנו כי הוא איסור דאורייתא:

"ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן" (דת והלכה סימן א').

וכן החזו"א שציטטתי לעיל: "אבל רואה אשה שאינו מכירה וראשה פרוע, לא עדיפא מפנויה" (דהיינו כשם שפנויה אינה מביאה הרהור, כך גם נשואה).

לא זכיתי להבין מה פירוש "מהות ועצם החיוב".
אף אחד לא בא להתיר גילוי ראש לנשים נשואות, גם ערוך השולחן לא בא להתיר. אלא הם טוענים שאין בזה כיום לא פריצות ולא הרהור (ולכן ערוך השולחן וכל האחרונים שהזכרתי לעיל התירו לקרוא ק"ש כנגד שיער זה).

וזאת למרות שהאשה הזו נראית (למי שמכירה כנשואה) כלא עושה את חיובי הצניעות המוטלים עליה.

פאות נוכריות שנשים הולכות כיום רובן אינן צנועות ומוטב שלא לקטרג. אבל זאת כבר אמרו גדו"י ספרדים ואשכנזים
כאחת וידועים הדברים רק שנוצר ניגוד בציבור בגלל מודעות הרחוב הטיפשיות בנושא שכל מאן דהו נהיה "המועצה לתיקון הצניעות בעולם "וועידת הצניעות העולמית" תיקון וטוהר המחנה" ועוד כיוצ"ב זה שהציבור מתכחש זה כי…. ה' ירחם .אמנם יש המתירים פאה ואין חולק אבל על רמת צניעותן … ידועים דברי הגרי"ש אליישיב ויש ע"כ סרטונים וגם הגרח" קנייבסקי נשאל על פאה נכרית קצרה עד הכתף ופסל אותה {לייס??? מאן דכר שמיה} הפכו את הנושא הצניעותי לעניין השתיכות מגזרית אבל התמיהה הגדולה היא להיכן נעלם החינוך מבנות ישראל שבסמינרים "מחנכים" לצניעות ולאחמ"כ הכל מותר? המחמירים בפאה נכרית מחמירים משום חשש עבודה זרה ומה עם צניעות? לא מספיק חשוב ולמה לא להחמיר ספק ההלכה היא כהפוסקים האוסרים וספק זה לא צנוע ?? והתשובה היא שיש מחמירים לעשות רצון ה' ויש מחמירים כדי להרגיש " אני מחמיר " וממילא זה רק איפה שנוח

דברי המגיב האחרון אינם נכונים בעליל; לכתוב שהפאות ברובן אינן צנועות, זה ממש 'תרתי דסתרי'. כי הגדרת הפאה הצנועה, כפי שמובאת בספרי הפוסקים (ראו לדוגמא ספר דת והלכה סימן א' להגר"מ שטרנבוך) היא פאה חריגה בנפחה או בגודלה, שמושכת תשומת לב מיוחדת בגלל שאינה כמנהג המקום. וממילא אם רוב הפאות הן באופן מסויים, אין בזה שום דבר של פריצות.

הרב אלישיב, כאשר דיבר על צניעות הפאה, הוא הראה בידו על מקום הנחת התפילין, כמדגים פאה מאוד ארוכה, שלדעתו זה חריג ביותר. אבל בוידאו שהפיצו ממנו, חתכו את הקטע הזה, כדי ליצור את הרושם כביכול הוא טען שכל הפאות פרוצות (וכן חתכו את הקטע שלפניו, בו הוא אומר במפורש שהפאות מותרות לכתחילה, ואף הביא מעשה רב). כך גם עשו לגרח"ק, והוציאו ממנו וידאו מזוייף לרוב. מי שבאמת רוצה לראות וידאו מהגרח"ק, יש את הוידאו עם הרב אורי טיגר שהוא מקורבו, שם הגרח"ק מסביר בנחת ובהרחבה, מה אסור ומה מותר לשיטתו.

אכן צריך לדעת היכן להחמיר והיכן להקל, ו"לא עם הארץ חסיד", ואצטט מדברי הגאון רבי פנחס ברונפמן שליט"א, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס (תמצית מדרשתו בפסח תשע"ח):

"החזון איש אמר שמותר וצריך ללכת עם פאה נכרית, בגלל שזה מכסה יותר (ככה אומרים תלמידיו הקרובים, וקרובי משפחתו)… הרב אלישיב התיר לכתחילה ללכת עם פאה.. המשנה ברורה כותב שהגוזרת שערות של עצמה ועושה מזה פאה, זה מותר.. יש לי תמונה מהסבתא שלי, שהיתה אשת רב חשוב מאוד ברוסיה, ראיתי אותה עם פאה וזה היה נראה כשיער.. הרבה נשים שהולכות עם מטפחות צריך לגרש אותן, הן הולכות שלא כדין, חצי ראש פתוח, המטפחת זזה.. התעמולה לעבור מפאה למטפחת היא תעמולת הבל ממש.. האשה שרוצה ללכת עם פאה – זכותה ללכת עם פאה, ואין בעלה יכול לכפות אותה נגד רצונה.. ר' שמואל אויערבאך זצ"ל היה שואל את האשה אם זה מפריע לה או לא, אם היא רוצה להחליף או לא.. לעשות מזה תעמולה, לפי דעתי זה לא הגון.. כתוב בגמ' שהמלך לא יכול לדון, כי לא דנים אותו, ולכן אינו יכול לדון מישהו אחר. אתה, את החומרות תחמיר על עצמך, אל תלך ותזרוק את הפאה של אשתך בזמן שאתה לא יודע אם אולי זה פוגע בה, אם היא תתבייש לצאת לרחוב".

ארוכה – הכל יחסי, אם חריג לפי האורך הנהוג אצל הנשים הכשרות באותו מקום.
מתולתלת – תלוי אם נהוג מתולתלות באותו מקום, ואם זה חריג באופן שגורם להסתכל דוקא בה.
אבל "מעצם טבען" אין בזה כלום, הבה נתבונן – אם כל הפאות בכל מקום היו מתולתלות, מישהו היה שם לב לזה בכלל?
מראה רטוב כמדומה שזה חריג בכל מקום, ואסור.

אשרי הרב שמחזק לצניעות .